עטל אברהמוביץ
wizenfeled
Date of death : 1944Place of death :
Place of Burial : ים שחור - Plot No. -
Display Map

Short Biography

Spouse (Husband) אברהמוביץ הרב יצחק בן ציון

Born סוואניLived יאסי

סיפור חיים

עטל ובן ציון

 

סבי וסבתי שלא זכיתי להכירם, סבא וסבתא של תמונות שעל הקיר. סב מרשים בעל הדרת פנים ,זקן ארוך ומבט חודר חכם ורך.

סבתא צנועה ,נאה בעלת עיניים פקחיות. אלה היו הורי אבי. כל מוצאי שבת לאחר שיצאו 3 כוכבים בשמים ונערכה הבדלה אבא היה מדליק את מנורת שלושת הקנים שהאירה את תמונתם. לא פעם ראיתי את אבי מביט בתמונה ומבט של געגועים והחמצה על פניו, יתמות שליוותה אותו גם בגיל מבוגר.

שנות ילדותי היו מלוות בסיפורים על בית הוריו על אחותו ליובה וילדיה יוסי ומירי הי"ד ,ועל בית הסבים בעיירה סוואני. אבא העריץ  את סבו וסבתו ,את חוכמתם  ,את ליבם הרחב  ואת דרך התמודדותם עם החיים. כשחזר בשנות הפנסיה שלו לדף הגמרא וללימוד האינטנסיבי  תמיד אמר, לו אבי וסבי היו רואים אותי. כשהחל ללמוד עם בננו אביע"ד[אברהם-עדיאל] את אותיות הא' ב' ואת  פרשת בראשית התרגשות גדולה אחזה בו והוא סיפר לנו על החגיגה שעשו לו בבית הסבים.

"אימי זכרונה לברכה הייתה צדקת גמורה"

כשלמדתי שיר זה של ביאליק בתיכון אבי אמר לי כי השיר מתאר את אמו  והיה אהוב עלייה במיוחד באידיש נקרא השיר נרות שבת. נכון שהמשפחה לא סבלה מעוני מרוד נכון שאימו לא התאלמנה מאד  צעירה  וגם לא ידעה חרפת רעב אך :

"וַתַּחְבֹּשׁ שְׁבִיס-שַׁבָּת לְרֹאשָׁהּ,וַתְּחַלֵּף שִׂמְלָתָהּ,

וַתִּכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהים  וְהַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה. 

תְּהוֹמוֹת מִלִּבָּהּ שִׁוֵּעוּ, אִמָּהוֹת וּכְרוּבִים

               הִתְיַפְּחוּ מִגְּרוֹנָהּ.

לֹא שָׁמְעָה עוֹד אֹזֶן שֶׁל מַעְלָה, לֹא רָאָה עוֹד כִּסֵּא הַכָּבוֹד

               בְּהִתְעַטֵּף כֹּה נֶפֶשׁ בִּיגוֹנָהּ. 

אָז תִּשַּׁל מִלְּחִי הַצִּדְקָנִית דִּמְעָה אַחַת בּוֹעֶרֶת,

               רְסִיס אֵשׁ לֶהָבָה,

וּבְצָנְחָהּ, וַיִּפֹּל בַּבַּיִת אוֹר מִשְׁנֶה, כִּי נִצת   הַנֵּר אֲשֶׁר כָּבָה.

כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא:

               אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,

כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן. – תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת

               לָנוּ וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל."

נכון שעיני אמו לא היו עששות ,אך בשנות הצער והכאב שחוותה עם ליובא , היו עיניה דומעות ומלאות יגון. 

וכך כתב אבא על אמו עטל

בת הזקונים של רבי אליעזר ומרים פייגה לאחר 6 בנים. למדה חונכה והתחנכה בבית הוריה ולא ביקרה אף פעם בבית הספר של הקהילה. בכל זאת ,ידעה קרוא וכתוב אידיש,עברית ,רומנית ובמידה מסויימת צרפתית וגרמנית. היא עזרה לי ולאחותי ליובה בצעדינו הראשונים בתיכון, אימא הייתה טיפוס של למדן אוטודידקט.

תפילות, חומש ורש"י ידעה כמו הבנים ,ורבים מהם בעל פה בהבנה מלאה ולא רק פירוש מילולי. אמנם היא לא הגיעה לדרגת אימה ,אשר הייתה בקיאה במשנה ובמסכתות שלמות שבתלמוד. פירושיה וניגוניה לפרשות שבוע מסוימות מהדהדות באוזני עד היום ,ולא פעם אני חוזר  עליהם בטלפון בשיחותי עם אורי.

תמירה ונעימת הליכות הייתה, היא הושפעה רבות ממידותיה המוסריות של אימה ומלמדנותו של אביה. הייתה כבר סבתא לנכדים שגדלו בביתה ועדיין מצאה זמן לקרוא וללמוד. כשהופיעו באידיש  הקלאסיקנים : מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, שלום אש ואנסקי היא רכשה אותם מיד ונהנתה מאד גם מן המעשיות של נאדיר [ משה נדיר  בכתיב  יידי משה נאַדיר ; באנגלית ) הוא  שם העט  של  יצחק רייז (, , מגליציה  –, שהיה  סופר יידיש ,הומוריסטן  חריף . ]  וגם מן ההומרסקות של דער טונקלער

[כתיבתו ההומוריסטית של יוסף טונקעל (דער טונקלער) ב-יומון "דער מאמענט" בשנים 1911-1920.]

הייתה מתלווה לאחותי ליובא לערבי הקריאה של גרעץ גראסבארד בחוג ה"מיטיב", אף כי לא ראתה באידיש את שפת העם היהודי אלא כפתרון זמני עד להשתלטות העברית על כל חלקי העם.


בביתנו היו יומונים בשפות שונות החל מהרומני  ועד לעיתונים היהודים שיצאו, בקישינב ובוורשא וגם ב"עמעס" שקיבלתי בדרך לא דרך נהגה   לעיין .

האמת היה  עיתון  סובייטי  ביידיש  שיצא לאור במוסקבה  .

"דער עמעס" הוצא לאור ביוזמת הוועד המרכזי של  המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות , ונוהל בידי היבסקציה , הזרוע היהודית של המפלגה. ה"יבסקציה" ראתה ביידיש את לשונם של המוני היהודים (בעוד שהעברית  נתפשה כשפת האליטות), ולכן ביקשה לטפח תרבות  פרולטרית  יהודית ביידיש, שתשמור על אופייה הלאומי אך תדבק בתכנים  סוציאליסטיים . כחלק מתהליך זה עודדו השלטונות הוצאת עיתונים ביידיש, בהם "דער עמעס" שיצא במוסקבה, ו"דער שטערן" ("הכוכב") שיצא בחרקוב .העיתון שימש את המפלגה להפצת תעמולה  קומוניסטית  בקרב  יהודי  ברית המועצות , כנגד התנועות האידאולוגיות היריבות, הציונות והבונד . הוא האשים את "הציונים הבורגנים" בהפצת רעיון הלאומיות  היהודית כפעילות שעוררה תגובות  אנטישמיות , ובפסילת ה"מנטליות הגלותית" כדי לעודד יהודים להגר מרוסיה לארץ ישראל . כותבי העיתון פנו לכל מגוון האוכלוסיות היהודיות בברית המועצות בכוונה לחנך ולהפנות אותם לאורח החיים היהודי החדש שאימצו, ולשם כך תקפו את כל מי שעמד בדרכם - מורי עברית, מנהיגים ומוסדות  דתיים , ואף הדת היהודית  עצמה. בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים הרוסית  הקדיש העיתון טור קבוע לתיאור הרעב , האלימות  והרדיפות שהיו מנת חלקם של היהודים תושבי העיירות  בתחום המושב  לשעבר, באשמת כוחות "ריאקציוניים" ו"קונטר-רבולוציוניים", ועודדו אותם לתמוך במפלגה הקומוניסטית כדי לזכות בהגנתה ובסיועה. העיתון נאבק נגד  אנטישמיות  בברית המועצות ומחוץ לה .[ויקיפדיה]

בהעיפה מבט בעיתון זה הייתה מעירה בצחוק האמת הזאת היא ככתבה ולשונה "עמעס", וכשהופיעו המאמרים והשירים של איזו כאריק אשר התבטא בכאב "קאכט אין מירד אם הארץ אז איך דערמאן זך אז אוך טראג א נאמען נאך א רעבין" . בתרגום חופשי : "כלתה נפשי בזכרי שאני נושא שם של אדמו"ר", אימא אמרה בעצב בעד האמת הזאת הוא ישלם ביוקר ,ואכן כך היה השלטונות הסובייטים דאגו לכך. לא הייתה זו נבואה של אימא אלא הגיון פשוט.

שיריהם של ביאליק ורוזנפלד היו משמחים ומרנינים את ליבה במיוחד השירים שדיברו על שבת המלכה.

שפר עלייה גורלה ונישאה לאחד מתלמידיו של אביה ,יצחק בן-ציון חברו הטוב של אחיה אהרון. נישואין אלה עלו יפה ובני הזוג התייחסו בכבוד ובאהבה להורים, ועזבו בלב כבד את סוואני ליאסי לאחר שההורים  שכנעו אותם ,כי הבינו שבן ציון לא יוכל להתפרנס כראוי בסוואני. יאסי עיר ואם בישראל ,המעבר היה קל והקליטה הייתה מוצלחת הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית, אך הייתה מלווה בקשיי דיור שגרמו להופעת מחלת הקצרת. בזמן חודשי הריונה האחרונים עם בן זקוניה אורי ,שכבה סבתא מרים פייגה על ערש דווי ומאימא נבצר היה לסעוד אותה דבר שהשאיר עלייה רושם בל ימחה וכאב גדול על שלא זכתה במצוות כיבוד אב ואם. מי שטיפל טיפול מסור בהורים היה אחיה יעקב לייב, גם חוסר היכולת לקלוט את אביה למגורים בשל תנאי הדיור הקשים הפריעו לה מאד .אימא  ביקרה לעיתים תכופות אצל האח שבביתו גר סבא שזכה לטיפול מסור והערצה של הדוד הדודה וילדיהם.

במרוצת הזמן השתפרו תנאי המגורים וביתנו היה פתוח לרווחה לכל בני המשפחה.

על חינוך בניה הקפידה מאד נהגה לא להכביד אך גם לא להקל בעניינים שבמצפון והביטוי השגור בפיה  היה : מיבעדארף זיך נישט מיוחסין מיבדערף זיין גוטען יידן, 

היינו ,אין להבליט את הייחוס צריך להיות יהודים טובים. ואבי אריה הוסיף תמיד, צריך להיות יהודים טובים וגאים ובני אדם קשובים ואכפתיים.

נישואיה הבלתי מוצלחים של ליובא שברו את רוחה והיא נרתמה במרץ לעזור לגדל את שני הילדים. לא פעם התבטאה בפני ,אין לי יותר סבלנות בגילי לגדל ילדים קטנים אך הם לא צריכים להרגיש בכך וגם לא בתי. ואכן עד האסון קיבלו הילדים את החינוך הטוב ביותר. לאחר הירצחו של אבא עברה עם ליובא והילדים להתגורר בבוקרשט בציפייה לעלות ארצה ולהתאחד עם ילדיה. עלייתה נדחתה מספר פעמים דווקא על ידי מכרים טובים אשר ביקשו ממנה לוותר על מקומה לטובת אחרים בטענה שזכותה לעלייה לא תיפגע. כשעברה לקונסטנצה כדי לעלות לאנייה ביקשו ממנה אחייניה, טבלי ליאון וחיים לא להסתכן ולהמתין אך היא לא יכלה להמתין יותר. ילדי ליובא הכריעו את הכף והם עלו על ה"מפקורה" שטובעה במצולות הים ואתה כל אשר היו עליה.

ת.נ.צ.ב.ה

 

מבוסס על זכרונות אבי אריה ז"ל

יוצר הזיכרון

מרים אברהמי סנדרס

קשר לדף הזיכרון Grandmother

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
מרים אברהמי סנדרס
מרים אברהמי סנדרס