גורג בלוכ
George Bloch
(1920-2009)
Date of death : 4/27/2009Place of death : הונג קונג

Short Biography


Born וינהLived הונג קונג

סיפור חיים

 

תאריך לידה: 12.10.1920

תאריך פטירה: 27.4.2009

מקום לידה: וינה, אוסטריה

עיסוק/מקצוע: לפני המלחמה סטודנט ואחריה איש עסקים.

מקום מגורים במהלך המלחמה: אנגליה (לונדון) וסין (שנחאי).

מקום הרצח ומועד הירצחו:

 

סיפורה של הדמות לפני המלחמה:

 

סבא שלי, ג׳ורג׳ בלוך, נולד בעיר וינה באוסטריה למשפחה אמידה ומבוססת מאד. הוא היה לפחות הדור השלישי  של המשפחה באוסטריה.

 

סבתא רבתא שלי, גרטרוד מאייר (Gertrude Mayer ), אמא של סבא שלי, למדה באוניברסיטת וינה עם רבים מאנשי הממשל והאינטלקטואליים האוסטרים, כמו סטפן צווייג ובני משפחת פרויד. היא למדה את לימודי הדוקטורט שלה PhD.) ) בפילוסופיה, אך באותה תקופה סירבו לקבל את התזה שלה משום שהיתה אישה !

 

אחיה פאול (Paul Mayer ), הדוד של סבי אותו הוא מעולם לא הכיר  נהרג במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשהוא שירת כקצין בצבא האוסטרי (מבין מעט הקצינים היהודיים בצבא זה). רק לקצינים בצבא ניתנה חרב וכשנהרג קצין- נהוג היה להחזיר את החרב למשפחתו. לאחר שפאול נהרג המשפחה תלתה את חרבו מעל האח בבית (המקום המכובד ביותר), דבר המעיד על הרגשת ההשתייכות החזקה שלה למקום ול״אוסטריות״ של המשפחה. אביו של ג׳ורג׳, אלברט (אברהם),היה איש עסקים. הוא נפטר ב-7 במאי 1935, בן 46, כשסבי היה בן 14. כילד סבא שלי דיבר גרמנית (שפת אימו, עם מבטא וינאי מובהק), אנגלית וצרפתית בצורה שוטפת כהוריו.

 

סבי, ג׳ורג׳, למד בגימנסיה פרטית לבנים שנחשבה לטובה בעיר. מיסודה, הגימנסיה הייתה קתולית. שם  למדו גם לטינית, מה שגרם לאהבתו הגדולה של סבי לציטוטים לטיניים. עוד כשהיה בבית הספר הוא וחבריו היהודים חשו באנטישמיות הולכת וגוברת. עם זאת, כפי שסבא הסביר פעם לאמי, הם היו רגילים לזה, עד שהם קיבלו את זה כמובן מאליו.

 

בבית הספר היה על כל ילד לבחור בענף ספורט בו יתמקד. סבא בחר באיגרוף, דבר שבעתיד שירת אותו לטובה. סבי סיים את לימודיו בגיל 16 והתקבל לאוניברסיטת וינה, שם היה אמור להתחיל ללמוד בגיל 17. בינתיים, הוחלט ע״י אמו ובני משפחה אחרים, שעל סבי ללמוד מהיסוד ומעלה את את אחד מענפי העסק המשפחתי, ספציפית, את תעשיית הנעליים. הסיבה לכך הייתה כדי שיוכל לנהל רשת גדולה של בתי חרושת (בעיקר בצ׳כוסלובקיה) ורשת חנויות (שלימים נקראה באטא ״Bata״) שהשתרעה על מרכז ומזרח אירופה. בנוסף לכך, משפחתו הגרעינית והמורחבת היו הבעלים של מפעלי פלדה ונחושת לייצור כלי משק. כיום מפעלים אלה מייצרים חלקי פלדה וברזל לתעשיית הרכב הגרמנית.

על כן, סבא שלי נשלח למרכז תעשיית נעלי הגברים האיכותיים באירופה לנורת׳המפטון (Northampton)  שבאנגליה (מרכז תעשייה לנעליים עד היום) כדי ללמוד כיצד מייצרים נעליים, איך מנהלים בתי חרושת לייצור נעליים וניהול חנויות למכירתן. במהלך שהותו בנורת׳המפטון, הוא התגורר אצל פקיד שעבד במפעל בשם פרסי (Percy). פרסי היה בחור נוצרי כבן 25 ובזמנו הפנוי היה ראש גדוד תנועת נוער בריטי ״Boy Scouts ״ בו סבי היה מאד פעיל.  

 

סיפורה של הדמות:

במבט מאנגליה ראה סבא בבירור שהמצב באוסטריה הולך ומשתנה מאד לרעה. הוא כתב לאמו שוב ושוב בבקשה שתעזוב את אוסטריה, אבל היא לא יכלה להאמין עד כמה הדברים חמורים. בשל השורשים של המשפחה, הקשרים האישיים לאנשים רבים ומוכרים בעיר וינה, אהבת התרבות האוסטרית (ספרות, שירה ומוסיקה) והנאמנות של משפחתה לאוסטריה (אחיה האהוב מת למען המולדת) היא כנראה גם לא רצתה להאמין. סבא חזר מאנגליה לאוסטריה כדי לשכנע את אמו לעזוב עם אחותו הצעירה.

 

מדינת אוסטריה שסבא חזר אליה בשנת 1938 הייתה שונה מהמדינה בה גדל.

אוסטריה ובפרט, העיר וינה שסבי נולד בה בשנת 1920 הייתה מקום בעל אופי קוסמופוליטי. משך שנים וינה הייתה הבירה של כל האימפריה האוסטרו-הונגרית (שמנתה כ-53 מיליון אנשים), ולאחר חלוקתה של זו, עיר הבירה של אוסטריה. במשך השנים הגיעו לוינה אנשים מכל רחבי האימפריה, וביניהם הרבה מאד יהודים. גרו בעיר כ-2 מיליון איש כשאוכלוסיית אוסטריה מנתה כ -6 מיליון. בשנת 1914 יהודים היוו כ-5%  מאוכלוסיית אוסטריה, ובוינה הם היו יותר מ-8%, ומנו כ -180,000 נפשות.

 

העיר היתה מרכז תרבות, עם אמנים כמו Klimt, Kokoschka,Schiele ומוסיקאים נודעים כגון המלחינים היהודיים מאהלר ושונברג. וינה משכה אליה אנשים משכילים בהיותה בעלת אופי שיוויוני שבה, למשל, לנשים הייתה זכות בחירה משנת 1919. העיר הייתה קרויה ״Rotes Wien ״ [וינה האדומה] (1918-1934) עיר הבירה של אוסטריה שסימלה את המדינה שבה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שלטה, ווינה עצמה הייתה כמו מדינה נפרדת. אפילו השפה שדיברו בוינה היתה מאד שונה מהגרמנית המדוברת וניכרת כניב שונה לגמרי שאתו ניתן לזהות בקלות (אך לאו דווקא להבין כל מילה) בקרב דוברי גרמנית. גם כשהמפלגה הפסידה בבחירות הלאומיות, היא הייתה דומיננטית בוינה שבה מטרתם הייתה להפוך את העיר לדוגמא של הפוליטיקה הסוציאל-דמוקראטית המתקדמת מבחינת זכויות אדם רמת האבטלה הייתה נמוכה בבירה, תמותת ילדים הייתה נמוכה, היו לעובדים ולתושבים זכויות רבות שלא היו ידועות גם בשאר אירופה.

 

העיר משכה אליה אינטלקטואלים וחוקרים רבים הרבה מהם יהודים בתחומי האמנויות, המדע, הפילוסופיה וביניהם, מרטין בובר, סטפאן צווייג, סיגמונד פרויד, אלפרד אדלר, קארל בולר, ארתור שניצלר, קארל קראוס, לודוויג ויטגנשטיין, ארנולד שונברג. ובכלל, יותר ממחצית הרופאים ורופאי השיניים באוסטריה היו יהודים כמו גם 60% מעורכי הדין ומספר ניכר של מרצים באוניברסיטה .(Virtual Jewish World)

 

מה שבלט לעינו של סבי עם חזרתו לוינה מאנגליה היה שה"היטלר- יוגנד" התעצמו והשתלטו לגמרי על הרחובות. כשהוא התווכח עם אמו וניסה לשכנע אותה שהמשפחה בסכנה, שום טיעון שהעלה לא צלח. כעבור כמה זמן פנה לדרכים אחרות. הוא התחיל להתקוטט עם נערי ה"היטלר-יוגנד", יחד עם עוד כמה חברים יהודיים, שביניהם היה אחד גבוה, בלונדיני עם עיניים כחולות, ששימש כפתיון. כשזה היה פותח בשיחה עם ״לובשי החולצות החומות״ ומגיע לנושא היהודים, ואומר שהוא יהודי. לפני שהם יכלו לעשות הרבה הוא היה שורק, ואז סבא שלי וחבריו היו מגיעים בריצה. לימודיו של סבא באיגרוף שירתו אותו היטב והוא עמד בראש החבורה. יום אחד, גרטרוד, אמו של סבא, ראתה בעיתון מודעת ״מבוקש״ עם תיאור מאד מדוייק למראהו של סבא. הוא היה ״מבוקש״ בגין ההתקוטטויות עם נערים ״אוסטרים תמים וטהורים״. רק אז, בעקבות התאור של סבא שלי בעיתון, והידיעה שאם יתפסו אותו הוא ייעצר בודאות, הסכימה סבתא רבתא שלי, גרטרוד, לעזוב את אוסטריה. אבל היה מאוחר מדי !

 

סבתא רבתא שלי הגישה בקשות לאישורי יציאה מאוסטריה לכל מקום אפשרי והיא נתקלה שוב ושוב בסירוב. יום אחד כשגרטרוד הרגישה שכבר ניסתה הכל והרגישה לגמרי חסרת אונים, היא הלכה ברחוב ולידה עצר רכב מפואר. הנהג ביקש ממנה להכנס לרכב, והיא, כמובן, סירבה. הנוסע פתח את החלון האחורי וקרא לה בשם החיבה שלה Trude (קיצור של גרטרוד). זה היה אדם שהכירה בעבר, בזמן לימודיה. הוא היה מבין חבורה גדולה של ידידים שלמדו ביחד, קראו שירה ביחד ובילו זמן רב ביחד. הפעם, כשביקש שתכנס לרכבו, היא חששה אבל בכל זאת הסכימה. הסתבר שבשנים שעברו מאז הכירה אותו, הוא הפך לקצין בכיר ב-אס. אס. (S.S.)! למרות זאת, הוא דרש בשלומה ושאל אותה ״למה את עדיין כאן (בוינה)?״ היא הסבירה לו, שכבר ניסתה הכל, אבל לא הצליחה להשיג אשרות יציאה. כעבור מספר ימים, הקצין סידר לה שלוש אשרות יציאה מאוסטריה עבורה ועבור שני ילדיה. חשוב לציין שלאחר המלחמה, כשאותו קצין הועמד לדין כפושע מלחמה, הוא ציטט את המקרה הזה (השגת אשרות יציאה למשפחה יהודית בציון השם של סבתי) כאחת הראיות לכך שגם עזר ליהודים.

 

בעוד גרטרוד מנסה להתארגן ולצאת מאוסטריה-ולא בטוחה לאן-הפעמון מצלצל בדלת. סבא שלי פתח את הדלת בחשש רב ומי שעומד בפתח היה לא אחר מאשר  Percy, הפקיד האנגלי ממפעל הנעליים בו סבא התלמד וראש גדוד "הצופים" האנגלי אצלו התאכסן ב Northampton .

הוא פתח במילים שהמשפחה מעולם לא שכחה:

Hello, I thought you might be having a spot of trouble, so I came to see how I could help. ” 

 

גרטרוד נתנה ל-Percy את כל התכשיטים והכסף שהיו בבית, בידיעה שיוכלו לצאת רק עם הבגדים שהם לובשים אף ללא מזוודה וכך יהיה להם מעט כסף לאוכל לזמן מה. הבחור חזר לאנגליה, ובינתיים, פתח בהליך אימוץ מהיר: הוא אימץ את האחות הצעירה של סבי בת ה-14. בזכותו ניתן לשלושתם אישור כניסה לאנגליה.

המשפחה הצליחה להימלט מאוסטריה ימים ספורים לפני "האנשלוס" ( סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית במרץ 1938.)

 

מיד אחרי "האנשלוס" התחילו להתעלל, רשמית, ביהודים: סגרו עסקים יהודיים ותפסו את כל נכסיהם; שדדו חנויות ובתים; הוציאו אנשים ברחובות ופגעו בהם; אנשים מבוגרים נתפסו והוכרחו לנקות את הרחובות בידיהם; במאי 1938 חוקי נירנברג חלו על  יהודי אוסטריה: ענידת הטלאי הצהוב; איסור עיסוק ברוב המקצועות; איסור לימוד בבתי ספר ואוניברסיטאות, ושלילת כל סוג של חופש. השיא היה ב"ליל הבדולח", ב- 9-10 בנובמבר, 1938: בתי התפילה ובתי הכנסת לבד מאחד (Stadttempel) נשרפו ונהרסו; רוב החנויות היהודיות נשדדו באופן שיטתי, ולמעלה מ- 6,000 יהודים נעצרו בלילה אחד. רובם הועברו למחנה הריכוז דאכאו בגרמניה.

 

 

אם לפני המלחמה היו כמעט 200,000 יהודים בוינה, אחריה נותרו כ -25,000. יותר מ 65,000 יהודים מוינה נלקחו למחנות ההשמדה.

  

 

 

בינתיים, סבי נמלט מאירועים אלו והגיע לאנגליה בן 17. בלונדון עבד במשרד ללא מטרת רווח לזמן קצר. מספר חודשים אחרי שהגיע מלאו לו 18 וכבר לא הרשו לו לעבוד בגלל שכבוגר היה לו מעמד של  Enemy-Alien (ממדינת אוייב) בגלל היותו אוסטרי, ולמרות שהיה פליט יהודי. משום כך לא יכול היה להרוויח כסף ולתרום לכספי המשפחה. הפיתרון היחיד שמצא היה להגר למקום היחיד, שלא דרש ערבויות ומסמכים: נמל שנחאי בסין. שנחאי הייתה מה שהיה קרוי ״open city ״ (עיר פתוחה)- ניתן היה להגיע ולהכנס לעיר בלי ויזה. בינתיים, ביקשה אמו גרטרוד, לקבל ויזה לאוסטרליה יחד עם בתה, והיא מאד רצתה שבנה יצטרף אליהם אבל התהליך לקח זמן והוא לא הסכים לשבת ולחכות ללא עבודה.

סבא שלי שלי עזב את אנגליה עם 50 לירות שטרלינג (בערך 2600 לירות שטרלינג היום) וכרטיס בכיוון אחד במחלקה השלישית באונייה לסין אל הלא נודע.

 

כשסבי הגיע לשנחאי, אחרי הפלגה ארוכה של כחודש וחצי, הוא מצא שהיפנים, שכבשו את סין ושיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית, ריכזו את המהגרים היהודיים מזרח ומרכז אירופה לגטו בשכונת הונג קיו (Hongkew) . הוא הצליח לשכנע את היפנים לאפשר לו לגור בעיר עצמה, בטיעון שהוא הגיע מאנגליה והוא יהודי- אנגלי, ולכן מקומו מחוץ לגטו.

בהתחלה על מנת לשרוד לימד שיעורי אנגלית. אחד התלמידים שלו היה קצין יפני זוטר; תלמיד אחר שלו היה חייט שבתמורה לשיעורים הרשה לו לישון על רצפת החנות שלו בתנאי שיצא משם ב-6 בבוקר ויחזור רק אחרי חצות.

 

זמן קצר אחרי שהגיע, סבי (אבא של אמי) הכיר את בוריס טופז (סבא רבא שלי, אבא של אמא של אמי ששנים לאחר מכן, הפך לחמו), שהיה ראש הקהילה היהודית האשכנזית של שנחאי. סבא רבא שלי, בוריס, היה איש חביב מאד, שגם הגיע לסין כפליט מוקדם יותר מרוסיה (בשל מהפכת פברואר 1914),  ונהג להזמין אליו הביתה אנשים רבים, וביניהם סבא שלי. כך סבא וסבתא שלי נפגשו.

 

בשנחאי סבי הצטרף לתנועת הנוער היהודית היחידה- בית״ר, והחל להכיר יותר ויותר אנשים. כעבור זמן הצליח למצוא את העבודה הראשונה המסודרת שלו בשנחאי בחברת רואי חשבון, שם  בדק את ספרי החשבונות של חברות גדולות. העבודה התבטאה בספירת מלאי, פיזית, ובחיבור מספרים. הניסיון הזה שירת אותו היטב בעתיד כאיש עסקים, ואפשר לו להעיף מבט על דף מספרים ולומר ״יש כאן טעות״.

 

אחרי המלחמה: אחרי המלחמה סבי נשאר בסין עד שהיה לו מספיק כסף לנסוע אחרי סבתא שלי,  שבעצמה הפליגה לאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה כדי להמשיך את לימודיה מיד עם תום המלחמה ב- 1946 . סבא וסבתא התחתנו בסן פרנסיסקו בשנת 1948. אחרי החתונה הם קנו רכב ונסעו בכל רחבי ארצות הברית, ולאחר מכן, העלו את הרכב על אונייה ושטו לאנגליה. משם נסעו לאירופה וטיילו באירופה המערבית. כל זה לקח כשנה. אחרי שמכרו את הרכב החליטו לחזור למזרח הרחוק. הם קנו כרטיסי נסיעה על ספינת משא בשם ״surprise ״ להונג קונג. כאשר הגיעו לשם, סבא  פגש מכר ותיק, איש עסקים, שהציע לו הזדמנות לפתוח עסק ביחד ביפן, וסבא וסבתא שלי עברו לטוקיו. בטוקיו סבא עסק בעיקר בייצוא פנינים ובייבוא שעונים משוויץ. בינתיים החותנים שלו נאלצו לעזוב את סין בגלל המהפכה ובאו לחיות איתם בטוקיו. ב- 1953 נולדה  בתו הראשונה, דודה שלי מוניקה. ב- 1955 סבא שלי החליט להרחיב את העסק שלו ועבר עם משפחתו להונג קונג, שם חי משך שארית חייו. בתו השנייה, אמא שלי, לינדה, נולדה בהונג קונג ב- 1960. בשנת 1967 סבא התגרש והתחתן מחדש.

 

סבא שלי הצליח מאוד בעסקים והפך לעמוד תווך של החברה בהונג קונג. ככל שעסקיו פרחו- הוא מצא יותר זמן להיות פעיל בחברה. הוא שירת בחבר הנאמנים של בית הכנסת בהונג קונג, אוהל לאה, בית הכנסת האורתודוקסי. עם זאת היה חבר מייסד של בתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים בהונג קונג, כי האמין שיש מקום לזרמים שונים של יהדות. בנוסף גם תרם רבות לישראל דרך ה-״UJA״ , מה שהיום נקרא ״קרן היסוד״. הוא היה חבר באירגון ״בני ברית״ ותרם מלגות לאוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת תל אביב.

 

סבא שלי היה מאוד פעיל גם בעניינים פילנתרופיים בהונג קונג. הוא מאד אהב את המזרח הרחוק וטען שוב ושוב שהוא התקבל שם כשאף לא מדינה אחת הייתה מוכנה לקבל אותו. סבא שלי ביקר הרבה פעמים בארץ, בעיקר כשאמא עלתה ארצה, אבל הוא עצמו מעולם לא גר כאן. בהונג קונג סבי היה ממייסדי ומגייסי הכספים העיקריים של ״בנק העיניים״ והאגודה לטיפול במחלות כבד. הוא היה חבר במועדון ה - Lions ארגון שדאג ותרם הרבה לצדקות שונות, והוא היה ה-״District Governor ״ (מושל מחוזי) של אותו מועדון. אמא שלי מספרת שכתוצאה מכך  הוא נסע ברחבי אסיה ואירופה, לרוב למטרות עסקים. באותה התקופה נסיעות כאלה לא היו מאד נפוצות והוא היה מאד יוצא דופן גם באנרגיה הבלתי פוסקת שלו. אחרי נסיעה מאירופה, שלקחה פעם יותר מ-24 שעות, הוא לא חשב לנוח אלא חזר מיד למשרד. בנוסף, סבא  היה פעיל מאוד, חברתית, הכיר המון אנשים, ועזר לנציגים של מספר מדינות להכיר אנשי מפתח בהונג קונג ובמזרח הרחוק בכלל, כדי לטפל בפרוייקטים מדיניים בצורה יעילה. על כך קיבל כמה אותות כבוד ממספר מדינות:

Commendatore dell'Ordine della Stella d'Italia

 Chevalier de l'Ordre National de la Légion d'Honneur

Chevalier de l'Ordre des Arts et des Lettres

 Commandeur de l'Ordre de la Couronne de Belgique

 Grosses Goldenes Ehrenzeichen für Verdienste von der Republik Österreich

 

סבי אהב מאד אומנות מכל המינים והיה אספן מסור. בכל מקום בו ביקר ידע לשלב עסקים עם ביקור במוזיאונים ובגלריות, בסטודיו של אמנים ובבתיהם. הוא אסף אומנות קלאסית אירופאית של אומנים כדוגמת ציורי רמברנדט, אומנות מודרנית (ציורים ופסלים) של אומנים כדוגמת פיקאסו, הנרי מור, דגה, ורודאן. הוא אסף אינרו יפנית (Inro- קופסאות לכה לטבאק), נצקה (netsuke- פיסלוני שנהב), ציורים סיניים על גלילים ועתיקות סיניות. אבל האוסף המפורסם ביותר שלו, מהטובים בעולם, היה של בקבוקוני הרחה סיניות (snuff bottles)— , אותם הציג בין השאר, במוזיאון ישראל בירושלים (1997), וב -British Museum שבלונדון. נכתבו כ-9 ספרים על אוסף זה, בנוסף לקטלוגים במוזיאונים, ושני ספרים על אוסף האומנות המודרנית שלו.

 

כל אלה היו הדברים הרשמיים שסבא עשה, אבל מה שנגע לליבם של אמי ודודתי יותר מכל, הם אותם האנשים שסיפרו עד כמה סבי עזר להם באופן אישי; אנשים שסייע להם להתחיל את דרכם, באמנות, בעסקים, אנשים שמצא להם עבודה, סייע להם באיזה שהוא אופן (אח חולה של מכר שלא יכול היה להרשות לעצמו טיפול שהוא שכנע את הרופאים לטפל בו בחינם), וכל מיני ארגונים שבמהלך חייו ביקש לתרום להם בסתר ובעילום שם. על כל אלה נודע לאמי ולדודה שלי רק לאחר מותו כשמאות ומאות אנשים כתבו להם מכתבי תנחומים.

ב - 27 באפריל 2009

סבי נפטר לאחר שחלה במשך כמה שנים. הוא קבור בבית הקברות היהודי בהונג קונג.

 

 

 

 

ביבליוגרפיה ומקורות

ראיונות עם אמי דודתי בני הדודים של אמי ואשתו של בן הדוד הצעיר של סבי.

 

לינדה-רנה בלוך. (נובמבר, דצמבר 2017). ראיונות אישיים עם אמי, הבת הצעירה של ג׳ורג בלוך.

 

מוניקה בלוך. (17.12.2017). ראיון אישי עם דודתי, הבת הבכורה של ג׳ורג בלוך.

 

אן תורפ. (13.12.2017). התכתבות אישית בדוא״ל עם בת דודה של אמי (הבכורה מתוך בני הדודים), אחייניתו של ג׳ורג׳ בלוך.

 

דון ווילטון. (26.11.2017). ראיון טלפוני עם בן דוד של אמי, אחיינו של ג׳ורג׳ בלוך.

 

סוזן ברל. (18.12.2017). התכתבות אישית בדוא״ל עם אשתו של בן דוד צעיר של ג׳ורג׳ בלוך, האחרון שעדיין בחיים.


יוצר הזיכרון

דניאל בלוך ווסט

קשר לדף הזיכרון Grandfather

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
דניאל  בלוך ווסט
דניאל בלוך ווסט