יצחק ויטנברג

(1907-1943)
Date of death : 7/16/1943Place of death : וילנה

Short Biography


Born וילנהLived וילנה

סיפור חיים

יצחק ויטנברג
סיפורו של יצחק ויטנברג הוא סיפור
של פרשה שטלטלה את תנועת המרי
היהודית בגטו וילנה.
יצחק ויטנברג נולד ב 1.1.1907- בוילנה שברוסיה.
ויטנברג היה חייט במקצועו ופעיל המפלגה
הקומוניסטית של ליטא. לאחר הכיבוש הנאצי
של וילנה, עמד בראש המחתרת הקומוניסטית ויזם את
איחודה בינואר 1942 עם מחתרות נוספות, למחתרת
מאוחדת: הארגון הפרטיזאני המאוחד )פ.פ.או(.
ויטנברג נבחר לעמוד בראש המחתרת והגיע למעמד
סמכותי בה, בשל ניסיונו המחתרתי ואופיו שידע
לגשר בין פערים. שמו המחתרתי היה "ליאון". הוא
היה מפקדה של המחתרת כשהוא רק בן 35 שנים.
למחתרת היהודית שבגטו היו קשרים עם חברי המפלגה הקומוניסטית שמחוץ לגטו. המינהל
היהודי בגטו ידע על קיומה של המחתרת היהודית מראשית התארגנותה, אך נוצרה מתיחות
מיוחדת בין שני הגופים הציבוריים האלה. המחתרת השלימה עם מדיניותו של גנס, ראש
היודנראט בגטו וילנה, להגברת כושר הייצור של הגטו, אם כי לא היתה שותפה להערכה
שזאת הדרך להציל את הגטו מהשמדה. בתקופת "השקט היחסי" לא נקט גנס, בתפקידו
כראש הגטו ומפקד המשטרה היהודית, צעדים מיוחדים נגד המחתרת, ומפעם לפעם אף
רמז שבבוא הזמן ייתן את ידו להתנגדות לגרמנים. ואולם חידוש הרציחות ההמוניות באזור
וילנה והאיום הגובר על קיומו של גטו וילנה עוררו מתח גובר בין גנס למחתרת. התנהגותו
של גנס ושל רבים מן השוטרים שלו ובגטאות אחרים חייבה את המחתרת לבחון מחדש את
יחסה כלפיהם, ואילו גנס מצדו ראה בהידוק קשריה של המחתרת היהודית עם הקומוניסטים
שמחוץ לגטו ועם התנועה הפרטיזנית סכנה לקיום הגטו.
במאי 1943 התגברה היציאה מן הגטו ליער על מנת להצטרף לפרטיזנים, ואחדים מן הבורחים
אף נתפסו ונעצרו. הגרמנים איימו להעניש את הגטו אם הבריחות הללו לא ייפסקו, וגנס החל
להצר את צעדיה של המחתרת. ביוני 1943 נתפס צעיר מן הגטו, חיים לוין, בידי שוטר יהודי
כשניסה להימלט ליער. תוך כדי המאבק ביניהם ירה חיים לוין בשוטר באקדחו והרגו. גנס
הוחש אל שער הגטו, דרש מלוין למסור את נשקו וכשזה סירב ירה בו. בעקבות האירוע הזה
עצרה המשטרה היהודית צעירים יהודים שנחשדו בהתארגנות לשם רכישת נשק ויציאה
ליער, ואילו בפפ"א התקבלה החלטה להתנגד בכוח לגנס אם ינסה לפגוע במחתרת.
בד בבד חשפו הגרמנים את דבר קיומו של הוועד העירוני הקומוניסטי ועצרו את ראש הוועד
וחבר נוסף. לאחר חקירה ועינויים סיפר ראש הוועד שהוא קיים קשר עם קומוניסט יהודי מן
הגטו - יצחק ויטנברג. אנשי משטרת הביטחון הגיעו לגטו ודרשו מגנס להסגיר את ויטנברג,
אבל הוא הסתתר.
על פי עדותו של אבא קובנר
במשפט אייכמן )אשר גם הוא
היה בין ראשי מחתרת גטו וילנה(:
"הודיעו לנו שהפגישה צריכה
להיות בשעה מסוימת, אחרי כן
דחו אותה ואמרו שתתקיים ב:
22:00 בערב. הגענו למשרדו של
מפקד המשטרה, והרגשנו שמשהו
עומד להתרחש."
לעדותו של אבא קובנר שניתנה
במהלך משפט אייכמן על פרשת
ויטנברג לחצו על הקישור מעל
התמונה.
כאמצעי זהירות העמידו אנשי
המחתרת משמרות מול בניין
היודנראט. לאחר כמה דקות של
שיחה נפתחה דלת צדדית ממשרדו
של ראש היודנראט, ואנשי אס.אס
עם מקלעים דרוכים נכנסו למשרד.
"מי פה ויטנברג?" הם שאלו. דסלר
הצביע על מפקד המחתרת, שנכבל
באזיקים ונאסר במקום. "בוגדים
שפלים, עוד נתראה", צעקו אנשי
המחתרת ההמומים לגנס ודסלר.
"אינני אשם; איש שלכם נתפס על
ידי הגסטפו. הוא מסר את שמו של ויטנברג, ואני חייב להסגירו - אחרת ישלמו אחרים בחייהם"
- השיב גנס. אנשי המחתרת שהוצבו כתצפיתנים התנפלו על חיילי הגסטפו, שחררו את מפקדם
והזעיקו תגבורת. ויטנברג הועבר למקום מחבוא.
)בספרו של עשהאל לובוצקי "לא דרכי האחרונה"
מסופר על עדות מפי סבו, איסר לובוצקי אשר היה
בגטו וילנה ובהמשך פרטיזן ביערות וילנה, על מה
שהתרחש אז: "אנשי הפפ"א עמדו בפני דילמה
בלתי אפשרית ועל סף מלחמת אחים. ההמון צר
על מטה המחתרת, ומכיוון שוויטנברג לא נמצא
- הוא הועבר בינתיים, מחופש לאישה, למקום
מחבוא מרוחק - פתחו אנשי הגטו בחיפושים
נרחבים אחריו בכל רחבי הגטו. אנשי המחתרת
ניסו לעורר את אנשי הגטו ולגייסם לרעיון יציאה
למרד מזוין נגד הגרמנים, אך המציאות טפחה על פניהם. אנשי הגטו חששו לחייהם והעדיפו
שוויטנברג יוסגר. כיוון שלא נמצא מוצא מהמלכוד, השלים המטה עם הדרישה שעל ויטנברג
https://www.youtube.com/watch?v=3cT_GHaKpsg )החל מדקה 20 (
להסגיר עצמו. לאחר דין ודברים, קיבל עליו ויטנברג את הדין, מינה את אבא קובנר למפקד
המחתרת תחתיו והסגיר את עצמו למשטרה היהודית ב 16- ביולי 1943 .״(
הגרמנים הודיעו לגנס שאם עד שלוש לפנות בוקר לא יועבר ויטנברג לידיהם - יושמד הגטו.
המחתרת היהודית בגטו גויסה להגן על ויטנברג, ובתגובת נגד גייס גנס את המשטרה היהודית
וקבוצה נוספת של גברתנים, ה"שטארקע" )גברתני הגטו, חלקם אנשי העולם התחתון, שהיו
כוח עזר למשטרה ועסקו גם בהברחות( . בינתיים החלה מהומה בגטו. חברי פפ"א אף הוכו על
ידי אנשים מהקהל .ההמונים דרשו את הסגרתו של מפקד המחתרת. הנאספים תקפו את חברי
המחתרת במכות ובאבנים ואף פצעו כמה מהם. שמונה נלקחו כבני ערובה. המתפרעים נהדפו
ללא שימוש בנשק, בהתאם להוראות המטה שלא להפעיל כוח נגד יהודים. יש לציין שבאותו
לילה אף גרמני לא הסתובב בגטו.
הבררה הייתה הסגרת ויטנברג או מלחמת אחים.
מטה המחתרת עמד בפני הכרעה קשה. מחד נוצר מצב שהיה יכול להביא למרד, ומאידך מצאו
את עצמם חברי פפ"א בפני ציבור משולהב שדרש את הסגרת ויטנברג. חברי המטה שהגיעו
הביטו אילמים אל מפקדם. יש האומרים שהם הציעו לגנס למסור לגרמנים גופה ולהגיד שזהו
ויטנברג, אך הוא דחה את ההצעה מחשש שיזהו את התרמית. ויטנברג הסתכל על אקדחו
וחשב להתאבד, אך עצר את עצמו. הוא שאל: "אתם רוצים שאמסור את עצמי?" לאחר שתיקה
אמר קובנר: "ראה, ברחוב עומדים יהודים, בהם נצטרך להילחם כדי להגיע אל האויב, תן פקודה
ונילחם. אתה מוכן לזה?" לא, הוא לא היה מוכן. הוא רק מסר את אקדחו לקובנר בן ה 25- ומינה
אותו למפקד במקומו. ויטנברג הסגיר את עצמו. למחרת, ה 16- ביולי, נמצא מת בתאו. הרעל
שבלע חסך ממנו עינויים.
בראיון שנתן אבא קובנר ארבעים שנה אחרי, אמר: "ממבט רטרוספקטיבי, כצעיר במדי פרטיזן
ועם נשק ביד, חשבתי כי היינו צריכים להתגרות בגורל ולהבריח את ויטנברג מחוץ לגטו - יהיה
אשר יהיה. אך אם תשאל את אבא קובנר המבוגר, במדינת ישראל ב 1984- , מה הוא חושב עתה
בעניין זה - אינני מתבייש להגיד: היה זה אחד משיאי הגבורה של המחתרת היהודית, שכך
נהגה ולא התגרתה בסיטואציה של מלחמת דמים בין יהודים ליהודים בתוך הגטו."
יהודי גטו וילנה הצטרפו ללוחמים הפרטיזנים
עקב הפרשה נסוגו רוב חברי המחתרת מרעיון המרד בגטו והחליטו לצאת ליער. רדיפת ויטנברג
על ידי הנהגת הגטו כדי למסרו לגרמנים הוכיחה לחברי המחתרת שרוב היהודים בגטו לא
מוכנים להילחם. לאחר ויכוחים סוערים הוחלט במטה הפפ"א להישאר בגטו ולהמשיך בפעילות,
ובמקביל - להתחיל ביציאה ליער. קבוצת אנשים - "קבוצת ליאון" )כינויו המחתרתי של יצחק
ויטנברג( יצאה ליערות נארוץ' שממזרח לוילנה ובדרכה הצטרפו אליה אנשים נוספים ממחנה
העבודה בנובה וילייקה. כשהגיעו לכפר בורישקי, עלו על מארב. תשעה מן הלוחמים היהודים
נפלו בקרב והאחרים התפזרו.
הגרמנים לא עברו בשתיקה על פרשת קבוצת ליאון, ונכנסו לגטו ודרשו לאסור את בני
משפחותיהם של חברי קבוצת ליאון ואת הבריגדירים במקומות עבודתם. הם נמסרו לידיהם,
נלקחו לפונאר וב 27- ביולי נרצחו שם 32 איש. הגרמנים הודיעו שכל האקציות האחרונות באו
כתגמול על יציאת צעירים יהודים ליער, הזהירו שבכוונתם להוציא להורג את בני משפחתו של
כל צעיר שיימלט ליער, והוסיפו שאם אלה יסתתרו, יוצאו להורג כל דיירי הבית שבו התגוררו. גם
על יושבי הגטו שעבדו בעבודות חוץ הוטל עקרון העונש הקולקטיבי. בדרך זו ביקשו הגרמנים
לעצור את הבריחה ליערות וההצטרפות לתנועה הפרטיזנית. גנס הזהיר גם הוא את ארגוני
המחתרת בגטו שלא לעודד יציאה ליער, ואף דרש שימסרו לו את כל נשקם.
בסוף 1942 ובמרוצת 1943 , אחרי חיסול הגטאות באזור וילנה, מאות יהודים מוילנה ומיישובים
סמוכים נמלטו אל היערות שבאיזור, רק צעירים חמושים בנשק התקבלו ליחידות פרטיזנים, ואילו
האחרים התארגנו במחנות משפחה. היהודים רצו להקים יחידות יהודיות נפרדות של פרטיזנים,
ובתחילה הפרטיזנים אפשרו להם זאת, אך בהמשך גברה ההתנגדות בתוך התנועה הפרטיזנית
הסובייטית לקיום יחידות יהודיות נפרדות והם עמדו על העיקרון של ארגון יחידות פרטיזניות על
בסיס טריטוריאלי ולא לאומי. היו גם גילויים של אנטישמיות מצד הפרטיזנים הסובייטים כלפי
חבריהם היהודים. בהמשך אסרו מנהיגי הפרטיזנים על מפקדי הגדודים היהודיים להביא אל
היער יהודים נוספים, איסור שפגע קשה בסיכויי ההצלה של שרידי היהודים במחנות עבודה
ובמקומות מסתור בוילנה ובסביבתה.
שחרור וילנה - בסוף יוני 1944 התקרב הצבא הסובייטי לוילנה וגדודי הפרטיזנים, בהם גם
היהודים מיערות רודניקי, הצטרפו לקרב על שחרור העיר. ב 8- ביולי כיתר הצבא האדום את
וילנה וב 13- ביולי כבש אותה. גם הלוחמים היהודים נכנסו אליה יחד עם הכוחות המשחררים.
עדויות נוספות
ניצולי שואה מווילנה מספרים על דרישת הגרמנים מהיהודים בגטו וילנה להסגיר לידיהם את
ראש המחתרת.
https://www.youtube.com/watch?time_continue=5&v=V_Xl9u3VlO4
אדם
זהו מחזה מאת יהושע סובול משנת 9891 והועלה לראשונה בתיאטרון הבימה.
“אדם" הוא המחזה השני בטרילוגיית “טריפטיך הגטו” שנכתבה על ידי סובול ומתרחשת כולה
בגטו וילנה. שני המחזות הנוספים בטרילוגיה הם “גטו” ו”במרתף”. במחזות אלו מציג סובול
תיאטרון ריאליסטי-מודרני המתעד את גטו וילנה מנקודות ראות שונות )תיאטרון - מחתרת -
בית החולים( תוך שמירה על דיוק עובדתי היסטורי המגיע עד לרמת הפוליטיקה שבתוך הגטו
ושבין הגטו לגרמנים.
המחזה מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה בגטו וילנה, והוא מספר את סיפורה של המחתרת
היהודית בגטו , ואת סיפור הסגרתו של מנהיג המחתרת אדם רולניק )מהדמויות היחידות שלא
נקראת בשמה כלומר יצחק ויטנברג.( עלילת המחזה מתבססת על עדותה של אחת מלוחמות
המחתרת, ניוסיה דלוגי )לובוצקי( שהעלתה על הכתב את פרטי פרשת ויטנברג. המחזה מעלה
שאלות מוסריות רבות לגבי החיים בתקופת השואה. כמו כן המחזה מראה תפיסה שאינה מוצגת
על הבמה כמעט כלל ובה נאצי לא "פלקטי" - נאצי בעל עקרונות, נאצי מוסרי המתנגד למשטר
הנאצי והמחזיק את הגטו בתור אקט מוסרי המונע מהחיילים האחראים על הגטו להישלח
לחזית. עוד דבר לא שגרתי שהמחזה מציג הוא יהודי במעמד קרוב מאוד לקצין האחראי על
הגטו והוא יעקב גנס וקייטל. המחזה מוצג מנקודת מבטה של נדיה, אישה זקנה שעברה את
השואה אך עדיין חווה סיוטים והזיות על המקרים שקרו לה שם והמחזה בעצם הוא הזיותיה.
על שמו של יצחק ויטנברג נקראו רחובות בערים תל אביב, פתח תקווה ובאר שבע.
דבר | יום שישי, מאי 04 , 1962
www

יוצר הזיכרון

מאיה אלחדיף טולדנו

קשר לדף הזיכרון מתנדב/ת

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
מאיה אלחדיף טולדנו
מאיה אלחדיף טולדנו