לילי אונגר

(1911-2015)
Date of death : 8/24/2015Place of death : Budapest

Short Biography


Born GrazLived Budapest

סיפור חיים

נעה ניצן יא 5 

לילי אונגר

( דודה של סבתא שלי - אחותה של אמא של סבתא שלי מצד אמא)

 

ראיינתי את בתה אניקו שנולדה ומתגוררת בבודפשט שבהונגריה. 

לילי נולדה ב גראץ, אוסטריה ב-12.6.1911 להוריה אמא ואדולף רוזנטל ונפטרה בבודפשט, הונגריה ב-24.8.2015. היא הייתה בת 104 במותה.

לילי במקצועה לפני המלחמה הייתה תופרת. גרה בגראץ שבאוסטריה. היא הכירה את בעלה לעתיד - אביה של אניקו - אישטוון אונגר -במועדון בגראץ, שם בילו יהודים. לילי ביקרה בשנה זו בגראץ וכך גם אביה של אניקו, כנראה- הוא במקור מהונגריה, בעיר שנמצאת על הגבול האוסטרי-הונגרי – סומבטהיי. השניים  התאהבו לפני המלחמה ב-1936. הם נפגשו שנית כשלילי והוריה עברו להונגריה בשנת 1938 בעקבות אירועי "ליל הבדולח" והתאהבו שוב בבודפשט קיוו לשלום ולרגיעה. מחצית ממשפחתה היא הונגרית ולכן היו לה קרובי משפחה בבודפשט. היא עברה לגור אצלם עם אביה ואמה - אדולף ואמה. חלק ממשפחתה עלו כבר ב1936 - 1937 לארץ ישראל בספינה מפחד הגזירות  של המשטר הנאצי והאמינו שהולך להיות גרוע. אחותה (אמה של סבתא שלי), פרנצי, עלתה כתיירת לא חוקית, ובעלה הייני שעלה עוד קודם, כבר ב-1934 ,ובארץ הם התאחדו, בעוד שלילי והוריה פחדו לעלות לארץ.

היה די רגוע ב-1938 כשהגיעו לבודפשט, אך ב-1943 נפתחו גטאות גם בהונגריה, והם היו חייבים לעזוב את הבית ולעבור לרובע בעיר שבו היה גטו שהופרד מן העיר. כולם קיוו שזה יהיה משהו זמני והמלחמה תסתיים עוד מעט;  אף אחד לא חשב שזה יתפתח לכזה דבר.

המשפחה של אביה של אניקו - בעלה לעתיד של לילי - אישטוון אונגר (כונה פישטה), גרה במקומות אחרים בהונגריה, בערי השדה, ומשם נלקחו אנשים מוקדם יותר הישר אל המחנות. כל משפחתו נספתה בשואה במחנה אושוויץ בירקנאו.

באוקטובר 1944 לקחו מהגטו אנשים, בעיקר ילדים ונשים, וביניהם לילי, ונאמר להם לקחת בגדים חמים ומעט אוכל כי הם יוצאים לעבודה. הם הלכו מהגטו 11 ימים ברגל  עד שהם הגיעו לעיר קטנה בגבול אוסטריה-הונגריה. כאן עבדו במפעל לבנים;  הם שכבו על שקים;  שרר שם קור נורא, שלג, ולא היו כמעט אוכל ומים. הם קיבלו חתיכה אחת יחידה, יחסית גדולה, של לחם מדי כמה ימים.

אניקו אומרת שלילי סיפרה לה את הסיפור הבא במטרה להעביר לה מסר שאפשר להתגבר על כל דבר וששום דבר הוא לא בלתי אפשרי - היא לקחה חוט מקש, שפירקה מן השקים עליהם ישנו היהודים במפעל, ומן החוט הזה מדדה סנטימטרים של  חתיכת הלחם שלה, וחילקה אותה באופן שווה לימים הבאים, כדי שיהיה לה מה לאכול מדי יום ושהוא יספיק לה לאורך כמה ימים. היה זה בניגוד לרוב האנשים סביבה, שאכלו את חתיכת הלחם במלואה כשקיבלו אותה. היא אכלה את הלחם בחתיכות קטנטנות במשך כמה ימים, וכך הרגישה שבעה יותר. הטכניקה הזו מאוד עזרה לה לשרוד. היא החביאה את החתיכות הנותרות כדי שלא יגנבו אותן ממנה.

בזמן שהותה במפעל נהגה לצאת החוצה אל השלג ולאכול ממנו כדי לקבל מים שלא ממש סיפקו להם שם. בנוסף מהרכוש המועט שלקחה אתה למפעל היה ז'קט, אותו תפרה במו ידיה; כדרך להעסיק את עצמה היא פירקה אותו ותפרה אותו מחדש כבגדים שונים  7 פעמים (במקצועה הייתה תופרת) בעזרת שני קשים שהוציאה מן השק עליו ישנה. כך פיתחה תקווה לעתיד.

היא מספרת עוד כי במפעל הייתה אישה לא- יהודייה מלאה, שכן רק סבתא אחת שלה הייתה יהודיה, ובכל זאת נלקחה לעבוד. שמה היה אניקו. לילי דיברה אתה והכירה אותה במפעל והייתה בטוחה שהיא תשרוד את המלחמה. היא אמרה לעצמה כי אם תהיה לה בת קטנה היא תקרא לה אניקו.אניקו הייתה בת 8-10 בערך כשלילי סיפרה לה זאת. לילי חלתה בטיפוס בזמן המלחמה, שיערה גולח והיא שקלה כ-35 קילו.

בינואר 1945 כוחות ברית המועצות הגיעו למפעל בו לילי עבדה ושיחררו את היהודים. היא חזרה לבודפשט לדירה בה גרה בתוך הגטו ופגשה שם את אימה אמה (האנשים המבוגרים נשארו בזמן שהגטו בבודפשט פונה בגטו עד סוף המלחמה - אניקו אומרת שזה היה רק בגטו בבודפשט ואם הסיפור הזה היה מתרחש בעיר אחרת בהונגריה היא לא הייתה שורדת - בבודפשט הכול התחיל יותר מאוחר, ולכן לא הספיקו לקחת שם  אנשים רבים למחנות. אביה אדולף נפטר לפני כן מהתקף לב.

אישטוון נלקח ב-1940 לברית המועצות לעבודה למשך  4 שנים - הוא היה חייל בצבא ההונגרי עוד לפני המלחמה, אבל בעקבות החקיקה נשללה זכות היהודים לשרת בצבא, והוא נלקח לעבודות כפייה באזור קרוב לסיביר. אישטוון (פישטה) ידע כמה שפות וזה עזר לו לשרוד את הזמן במחנה בברית המועצות, וגם כישוריו כקוסם עזרו לו (הוא היה קוסם חובבן). במחנה העבודה פגש סופר ומחזאי הונגרי מוכר מאוד ששמו הוא אישטוון ארקין, והם הפכו לחברים טובים ובכל סוף שבוע העלו מחזות והצגות לחיילי ברית המועצות, וכך קיבלו יותר אוכל ולא היו צריכים לעבוד כמו שאר האסירים במחנה. הוא גם שימש כמתורגמן לחיילים. אניקו מציינת שכך הוא שרד שם ותמיד אמר לה בילדותה כי באמצעות קסמים תמיד אפשר לשרוד. כל השנים היא חיכתה לאביה. פישטה שוחרר כמה שבועות לאחר שחרור המפעל, שבו לילי עבדה; הוא עצמו שוחרר ממחנה העבודה וכשחזר לדירתו  הופתע לגלות שכל הרכוש שהיה בדירה נשדד ודבר לא נשאר.

לילי שגרה עכשו בדירה בבודפשט. ביום אחד קיבלה הודעה משוער הבניין בו גרה כי יש למטה בלובי איש צעיר שמחפש אותה (היה צריך לצלצל בפעמון לפני שאפשר להיכנס לבניין). ללילי לא היה שיער על הראש, שכן גולחה בגלל הטיפוס שהתפשט במפעל, והיא האמינה מהודעתו כי האורח  הוא בן זוגה שחזר מברית המועצות (בעלה לעתיד כמובן, פישטה), ומהר כיסתה את ראשה בבד כדי שתראה יפה. היא אמרה לשוער להכניס אותו האיש הצעיר, שעלה במדרגות לדירתה. זה אכן היה בן זוגה שלא ראתה מזה כ-4 שנים. הם התאחדו וחיו ביחד עם אמא של לילי, אמה. הם התחתנו ונולדה להם בת יחידה בשם אניקו ב11.1.1949 בבודפשט. אמה נפטרה בערך ב1954, כשאניקו הייתה בת 5. לילי, פישטה ואניקו נשארו לגור בבודפשט עד 1957;  פישטה עבד במפעל לייצור עיתונים ולילי עבדה כתופרת.

פישטה האמין בקומוניזם, אך הבין במהרה שזו לא תפיסת עולם שהוא מאמין בה, ולכן הוא ולילי החליטו לעבור ב-1957 לישראל, בה גרו כ-5 שנים.

מתוך געגועים להונגריה (פישטה מאוד התגעגע הביתה) והקושי בחיים במדינה הצעירה  (היה מאוד קשה לגור בישראל בשנים האלו), והעובדה כי לא ממש מצא פישטה עבודה סדירה בישראל, החליטה המשפחה לחזור לבודפשט ב-1962. לילי המשיכה להיות תופרת ופישטה חזר למפעל העיתונים, ובהמשך גם פתח מועדון קוסמות.  לילי סיפרה לאניקו את תולדותיה בשואה, אך לא ממש הבינה מה פשר הדבר עד שהגיעו לישראל. אניקו לא ידעה שיש לה משפחה בישראל. ולילי החליטה לספר לה את מה שעברה - אניקו לא ידעה שהם יהודיים, למשל, בכריסמס היא שמה לב

שבשונה מרוב האנשים בבודפשט לא היה להם עץ, ובמקום זאת הייתה להם חנוכייה. אניקו אומרת שסיפור אמה מאוד נגע לליבה והיא הקשיבה והבינה אותו לעומק, במיוחד בזמן שהותם בישראל.

ללילי היה גם אח, שנשאר באוסטריה, ושמו הוא אלכסנדר (קסנדי), שהצטרף לכוחות הפרטיזנים במשך המלחמה לזמן קצר. הייתה לו חברה אוסטרית בשם אלזה שעזרה לו להסתתר בזמן המלחמה. הוא עלה בספינה לארץ ישראל בשנת  1940 או '41 וכשהגיע לחוף הוא איבד את נעליו והגיע לביתה של אחותו פרנצי ברגל בבגדיו בלבד וללא נעליים. הוא פגש כאן את בטי, ניצולת שואה מרומנייה, ניצולת אושוויץ (היה לה מספר על היד) שבה יוסף מנגלה עשה ניסויים; בעקבות הניסויים  לא יכלה להביא ילדים לעולם. הם התאהבו והתחתנו והיא נפטרה מסרטן מאוחר יותר. כמה שנים לאחר מותה פגש שוב באלזה והם גרו ביחד עד לפטירתו בערך בשנת 1984. אביה של אניקו, כפי שציינתי, היה קוסם חובב, ולכן הוא לימד את אניקו בילדותה קסמים ולימים היא הייתה לקוסמת מפורסמת ומצליחה מאוד בהונגריה, שם היא עדיין מתגוררת עד עצם היום הזה. לילי גרה בבודפשט עד מותה. 

יוצר הזיכרון

נעה ניצן

קשר לדף הזיכרון relative

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
נעה ניצן
נעה ניצן