חנה חגואל

(1926-2007)
Date of death : 6/28/2007Place of death :

Short Biography

Spouse (Husband) אשכנזי יעקוב
Children (Son) יצחק אשכנזי (Son) אשכנזי אברהם (Daughter) שרה אשכנזי (Son) ניסים אשכנזי

Born סלוניקיLived תל אביב

סיפור חיים

זהו סיפור חייו של בנה, טולי, ובו הוא גם מוסר מידע על אימו:


נולדתי בסלוניקי שביוון לאבא בשם יעקוב אשכנזי ולאימא בשם חנה (אנה) אשכנזי.
אבא שלי עבד עם אחיו והיה להם בית חרושת לעיבוד עורות, ומבחינה כלכלית המשפחה שלי הייתה מסודרת, אפילו יותר מהממוצע (בית חרושת, דירה טובה במרכז העיר).
אבא של אמא שלי היה קצת עני - היה לו מכולת והוא עבד קשה, אבל הוא שרד כלכלית, המשפחה מצד האמא הייתה בארץ מאז גירוש ספרד.
במרץ 1943 אספו את כל היהודים בעיר, רשמו אותם לעבודות והתעללו בהם כל יום מהבוקר עד ארבע בצוהוריים, אבי הצליח בעזרת שוחד לעבוד קרוב לסלוניקי וכך הוא ואחיו יכלו לחזור בערבים להתקלח ולישון בביתם. אבי חזר מזועזע ואמר לאימי "אנה, חייבים לברוח מפה".
באיטלקים ניסו לתקוף את סלוניקי מהצפון, וגייסו את אבא שלי למילואים, אמא שלי לקחה אותי לדודים שלה (שהייה להם חנות גדולה בסלוניקי) והם הסתתרו במרטף שלהם בסביבות חודש - חודשיים, ולאט לאט נוספו עוד אנשים להתחבא באותו מקום.
אבא שלי חזר לאחר התקיפה והמשכנו לחיות, אבל אבא שלי ידע שהמצב לא טוב כי הגרמנים הכריחו על כל היהודים לענות תלאי צהוב, אבא שלי סירב לענוד אותו והפציר באימי לעשות גם כך, בערב נאסר עליהם לצאת לאחר חמש, אבל למרות זאת הם לא פחדו והלכו לתיאטרון וקולנועים למרות האיסורים.
כשהוא החליט שהוא צריך לברוח, היה לו חבר שהיה בקשר עם המחתרת הפרטיזנית היוונית, ואבא שלי ביקש ממנו לסדר אותו להבריח אותו, חברו הסכים וסידרו לנו תעודות מזוייפות (לי במקום אברהם אשכנזי קראו "טולי") וכולם קראו לי "טולי" עד היום הזה, הבריחו אותנו לאלקסנדרופוליס, עיירת דייג נידחת בגבול יוון: בערב אחד לקחו אותנו בעגלה סגורה לתחנת קמח בגבול של סלוניקי, אחרי יומיים לקחו אותנו דרומה לכיוון אתונה.
המחתרת רצתה להבריח אותנו לכיוון דרום/ אתונה (איפה שהאיטלקים שלטו) וגם כי הייתה לו דודה שהייתה זמרת מאוד מפורסמת ביוון (רוזה אשכנזי) היא הייתה מאוד עשירה, אבל המשפחה נידו אותה בגלל שהיא הייתה בושה למשפחה - היא חיה עם נוצרי והביאה איתו ילד ללא נישואים, אבל אבא שלי שמר איתה קשר והוא ידע את הכתובת שלה, אז הוא תכנן להגיע לאתונה, להיות שם חודש חודשיים ובתקווה שהמלחמה תיגמר, הם יוכלו לחזור לסלוניקי.
עברנו דרך פלטמונה, והבחור שהסתיר אותם הלך בשבילו אם ניתן לברוח לאתונה, אבל הוא מצא רק כרטיס אחד ללריסה: עיר גדולה מאוד שהיוותה גבול בין הכיבוש הגרמני לאיטלקי, בלריסה היו הרבה מאוד יהודים, אבי שלח אותי ואת אימי ללריסה והוא טען שהוא יגיע מאוחר יותר, לקח אותנו מישהו ממשפת בואנו ואבי מצא אותנו וחיפש שוב כרטיסים לאתונה  ומצא כרטיס אחד, ושוב שלח אותי ואת אימי.
נסענו ברכבת ואלו היו ימים של ערב פסחא, וכל הכפריים נסעו לאתונה למכור את חפציהם ולעשות את אוצרם והרכבת הייתה צפופה, הייתי עם אמא שלי על היידים, מישהו שם סל נצרים עם ביצים, וכשרכבת בלמה הסל נפל לי על הראש, ואותו בחור ליווה אותי לשטוף לי את הראש, הוא הוריד אותי ושטף לי את הראש, ובו זמנית עבר חייל עם כלב מפחיד ונתן לי צנצנת שחצי מלאת ריבה וחצי כיכר לחם (שזה היה מאוד משמעותי באותה תקופה - לאבא שלי עקרו שן זהב בשביל חצי כיכר).
ירדנו תחנה לפני אתונה והלכנו בשממה (אמרו לנו 20 דקות וזה לקח 4 שעות) הגענו לאתונה וחיפשנו את הבית של הדודה, מצאנו אותה בסביבות הערב, אבא ואחיו באו כמה ימים לאחר מכן.
בבית שלה היו מתאספים כל המלחינים והנגנים הגדולים של יוון, וכמעט כולם היו אנטישמים, והתחילו לשאול שאלות לגבי המשפחה שלנו, והדודה ביקשה מאיתנו לחפש מקום אחר, מצאנו פרוור של אתונה וחדר אחד ליד ווילות של עשירים וליד בתי חרושת (וגם בית חרושת לעורות), אבי ואחיו התחילו להתפרנס וגדלתי בשכונה עם שאר הילדים.
כל יום ראשון הילדים הלכו לכנסייה, וגם אני שכנעתי את אבי ללכת, למרות שאביו לא אהב זאת, הוא בסוף הלך איתי לכנסייה, יום אחד שיחקתי עם ילדה שהתאהבה בי, היה הייתה ילדה עשירה ויום אחד הזמינה אותי לאכול איתה בארוחה מפוארת, יום אחד הייתה חתונה והיא אמרה לי "טולי בוא נתחתן" ואני הייתי רק בן ארבע וחצי, ועשינו איזה הצגה עם כל הילדים מהשכונה, ואני לא יכול לשכוח את זה כי באותו יום נפלתי מעץ ונפתחה לי הרגל.
אבל שלי היה עובד בשבת ולא בראשון, כדי שלא ידעו שהוא יהודי, אבל יום אח תפסו אותו וחקרו אותו, אבל הצליח לברוח בשוחד, אחרי שבועיים שלוש עוצרים אותו שוב ואבא שלו נאלץ לצאת משם שוב בשוחד, לאחר מכן עוצרים אותי ואותו שוב וקצין חוקר אותו, הוא שואל אותי מי אני ומאיפה אנחנו, ענינו שאנחנו מאלקסנדרופוליס אבל השוטרים לא האמינו לנו, אבל שתי מטבעות זהב עזרו, יצאנו משם ואבא שלי פוחד שהמצב לא טוב, אבל שני בחורים נצמדים אלינו מאחורינו ואומרים לאבא שלי "תמשיך ללכת ישר, אם אתה זז אנחנו יורים בך" - חטפו אותנו! לוקחים אותנו ואנחנו לא מבינים כלום, נכנסנו לאיזה טברנה ומוציאים אותנו לאיזה חדר, וגילו שהמחתרת היוונית חטפה אותנו והתחילו לחקור אותנו, אבל חשבנו שאנחנו משתפי פעולה, אבל אבי לבסוף נשבר ואמר שהוא מסלוניקי, שהוא יהודי ושהם בורחים מהגרמנים, המחתרת לא האמינה לנו, אבל הורידו לי את המכנסיים וראו שאנחנו יהודים, הם אמרו לנו "אם הייתם שם כבר שלוש פעמים, מישהו הלשין עליכם ואתם בסכנה, תבוא מחר בערב, תביאו את כל הכסף היווני שלכם כי אתם לא תחזרו לכם ליוון ואנחנו נבריח אותכם ואת כל המשפחה שלכם".
אבא שלי בא הביתה, מדבר עם כולם ואוסף את כל הכסף שלו ונתן את עבודת עיבוד העור לנער שהיה עובד אצלו.
לקחנו את כל הכסף ולקחו אותנו במשאית של צלב אדום דרך המחסומים, ואחרי חמישה ימים אנחנו כבר 45 איש, המחתרת מעבירה אותנו לאביה - האי הכי גדול ביוון אבל הוא לא מתוייר, היינו ביער שתי לילות והורידו אותנו בבוקר, ספינת דייג הגיעה עם דגל איטלקי (ספינה גנובה של המחרת), עלינו על הספינה ולקחו אותנו לטורקיה.
הגענו לחופי טורקיי לצ'סמיי, אנחנו לא הכרנו את המקום, אמרו לנו "תלכו ברגל", הלכנו ברגל והתייבשנו ואמא שלי נתנה לי לשתות מי ים, ספינת משמר טורקית עברה במפרץ,הביאו לנו שני פחים של מים, מקום לישון, אפו לנו לחם טרי, באו חוקרים וחקרו אותנו ואמרו לנו "מפה אתם נוסעים לאיזמיר" אספנו כסף ושכרנו סוס ושני חמורים, התוכנית של המחתרת היה להריח את כולם לאלכסנדריה.
באיזמיר שיכנו אותנו בבניין בין שתי קומות, בקומה השנייה, באולם גדול, כל ה-45 איש על שמיכות הרצפה (זה היה סוף יוני אז היה בסדר), כל בוקר היו לוקחים את כל הגברים לחקירות - הם פחדו ממשתפי פעולה עם הגרמנים.
סיימו עם החקירות ואמרו לנו "תביאו כסף, אנחנו מעבירים אותכם לחלב שבסוריה", נסענו כל הלילה ואנחנו מגיעים לחלב - מחנה אוהלים גדול: חיילים אנגלים, חיילים צרפתים, אחרי יומיים מחפשים יהודים מהסוכנות היהודים ואומרים לנו "אל תסעו עם כולם, בואו איתנו אנחנו נעביר אותכם לפלסטינה, אנחנו הולכים לעשות שם מדינה" ובטח שהסכמנו ולאימי היה כתובת של בני דודים שעלו בעלייה הגדולה מסלוניקי ב1939.
עשו לנו תעודות חוקיות לפלסטינה, עברנו לבירות לבית מלון, ולאחר מכן העבירו אותנו דרך ראש הנקרה ברכבת האחרונה שהעבירה נוסעים, שיכנו אותנו בחיפה.
עברו יום יומים ושלחנו מברק לדוד בתל אביב, ואמא שלי החליטה לנסוע לתל אביב לשכונת שפירא לדירת שתי קומות בקומה השנייה וראינו שזה לא לעניין, אז עברנו לצריף ברחוב הקונגרס, ואני גדלתי בצריף הזה 9 שנים ונולדנו לנו אח, אחות ועוד אח.
הגעתי לפה בגיל 5, למדתי פה בגן ילדים בדרום תל אביב, למדתי בבית ספר ביאליק, אחרי זה בבית ספר מקס פיין למדתי קצת אחרי זה באוניברסיטה הפתוחה, התגייסתי לצבא והייתי חובש קרבי בגולני, עשיתי 40 שנה מילואים - הייתי במלחמת ששת הימים, ביום הכיפורים וקצת במחלמת לבנון, אחי השני גם שירת בסיירת הוא היה אלוף משנה, אחי הקטן היה בתותחנים ואחותי לא התגייסה.
פה התחתנתי עם מישהי שהכרתי בבית ספר בכיתה ו' והתגלגלנו יחד עד שהשתחררתי מהצבא והתחתנו ונולדו לנו שני ילדים וחמישה נכדים.
ב-2011 בא לפה האפיפיור והוא ביקש מיד ושם לראות שישה ניצולי שואה ואני נבחרתי להיות אחד מהשישה ונפגשתי איתו.
אני ואימא שלי הצטלמנו פעם בסלוניקי על מזח, כשהייתי בן ארבעים יצאתי לטיול שורשים וחיפשתי את אותו המזח - מצאתי אותו והצטלמתי על אותו המזח.
בגיל שבעים יצאתי לפנסיה, וכתבתי ספר שלקח לי שנתיים על סיפור חיי.
לפני איזה שמונה - עשר שנים ראיינו אותי לתערוכה של יהודים בשואה "תערוכה בעקבות תמונה אחת" והיו שם נציגים של יד לילד בצרפת והם החליטו לעשות אלבום קומיקס והם בחרו שמונה ילדים לעשות עליהם וספר ואותי, זה ספר מאוד קשה להשגה.

יוצר הזיכרון

ירין גולדשטיין

קשר לדף הזיכרון מתנדב/ת

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
ירין גולדשטיין
ירין גולדשטיין