דוד זלוצובר

(1931)

Short Biography

Parents (Father) ראובן זלוצ'ובר (Mother) רחל זלוצ'ובר
Siblings (Brother) משה זלוצ'ובר (Sister) לאה זלוצ'ובר (Brother) מיכאל זלוצ'ובר

Born ברושצ'וףLived אור יהודה

סיפור חיים

ריאיון עם ניצול השואה דוד זלוצ'ובר

שם: דוד זלוצ'ובר

תאריך לידה: 1.3.1931

מקום לידה: פולין

 

דוד נולד למשפחה חמה, עם אמא, אבא, שני אחים גדולים ואחות גדולה. הוא היה הילד הכי צעיר. בבית דיברו את השפות יידיש ופולנית.
הם גרו ביחד בפולין, באזור גליציה בעיירה בשם ברושצ'וף. אזור זה, עד שנת 1939, היה תחת שליטת פולין. אולם עם הסכם
ריבנטרופ-מולוטוב, אשר נחתם בין גרמניה לרוסיה, אזור זה נכבש על ידי הרוסים.
בשנת 1941, הסכם זה הופר על ידי גרמניה הנאצית כך שהאזור בו חיו דוד ומשפחתו נכבש על ידי הגרמנים.

 

הגרמנים נכנסו לעיר והקימו בה גטו. לגטו הם דחסו בצפיפות את היהודים שחיו באזור וכן גם יהודים שחיו בעיירות צמודות.
כל משפחתו של דוד עברה לגור בגטו. שם, נדרשו גברים לעבודה. אחיו הגדול של דוד התנדב לעבוד במקום אביו – ונשלח למחנה עבודה וריכוז, שם נרצח על ידי הגרמנים, שהחליטו לרצוח את כל מי שהיה שם בעקבות מרד שהיה באותו המחנה.
כעת נשארו בגטו דוד, אחיו, אחותו, אמו ואביו.
אביו חלה בטיפוס ונפטר שם.

 

אז החלה האקציה הראשונה של הגרמנים.
ביתם של דוד ומשפחתו בגטו היה צפוף מאוד וגרו בו כ-20 נפשות. הבית היה צמוד לבית קברות נוצרי. כשהחלה האקציה, ברחו דוד, אמו ואחותו אל בית הקברות (כמסתור) ושם הם הסתתרו והתחבאו מהנאצים בתוך המצבות. כל מצבה הייתה מאוד גדולה, כמו ארון, ושם הם יכלו להסתתר. היה זה בית קברות עתיק.
דוד היה אז בן 9-10. אחיו של דוד שלא נשלח למחנה הריכוז עבד אצל איזושהי משפחה פולנית שהכירה אותו.

 

לאחר מכן, הגרמנים הודיעו לכל אלו שברחו ושהסתתרו שהם יכולים לחזור לגטו ללא חשש, והם לא יפגעו בהם. דוד, אמו ואחותו אכן חזרו מבית הקברות אל הגטו לבית הצפוף.
בגטו היה רעב, אולם משפחתו של דוד פחות סבלה מכך. זאת משום שדוד היה בקיא במנהגים של הדת הנוצרית וגם ידע את השפה בה דיברו הגויים של המקום, הרי
לפני המגורים בגטו, דוד ומשפחתו חיו בשכונה יהודית קטנה ברובע של הגויים (פולנים ואוקראינים). בנוסף, הוא גם היה בעל שיער בלונדיני ששיווה לו מראה של אדם ארי.
כל אלו באו לקראתו של דוד כשניסה להבריח אוכל לגטו בשביל משפחתו. הוא נהג לצאת לשדות ולקחת משם אוכל, או שהשיג ממקומות אחרים מחוץ לגטו (כמו אותה המשפחה הנוצרית שהכיר). גם אחיו שעבד עבור המשפחה הנוצרית-פולנית דאג להבריח אוכל לגטו.

 

מאוחר יותר אירעה האקציה השניה. אז כבר אי אפשר היה לברוח, הגרמנים סגרו את כל היציאות. דוד חלה בטיפוס, שהתבטא, בין היתר, בחום גבוה. הוא מספר על סצנה משמעותית וטרגית בחייו אז:
דוד ישב בחדר על ברכי אמו שאחזה בו וחיבקה אותו בזרועותיה. הגרמנים לא נכנסו פנימה לחדר מחשש להידבק – כך שמהחלון הם ירו באמו במצח. היא התמוטטה, דוד נפל מברכיה, ואמו נפלה עליו כשהיא מכסה אותו בדמה.
הגרמנים חשבו שהוא מת (כיוון שהיה מכוסה בדם) וכך ניצל מהגרמנים.
גם אחותו של דוד נרצחה באותו אירוע.
דוד נותר לבדו – ללא אם, אב, אחות וללא אח אחד. האח היחידי שנותר לו הוא האחד שעבד עבור המשפחה הפולנית - שמו משה.

 

כמה ימים מאוחר יותר הגיעו כמה יהודים שנשארו כדי לפנות את הגופות. מבין יהודים אלו נמנה אחיו של דוד, משה. משה, שהיה מופתע מדוד על כך שנשאר בחיים, לקח אותו אל המשפחה הנוצרית-פולנית ושם הם מצאו מסתור. מלבד דוד ומשה, גם הדוד והדודה שלהם הוסתרו אצל אותה המשפחה, כך שלבסוף הוסתרו שם כ-10 איש מהמשפחה של דוד. דוד היה אז בן 10-11.
אז, מישהו הלשין שיש שם יהודים.
שכן אוקראיני אחד שדוד הכיר עוד מהבית רצה את הרכוש שלהם. כך שאותו שכן בא לבית המשפחה הנוצרית והתחיל לירות ולהרוג. הוא הרג שם את הדודה ואת הדוד. הם לא יכלו לעשות כלום כדי לעצור אותו. דוד, שהיה קטן והתברך בזריזות, הצליח לברוח בריצה מהמקום. אותו שכן אוקראיני ירה אחריו ופצע אותו ברגל, אולם זה לא עצר את דוד מהמנוסה. לבסוף דוד הגיע לשדות, ואחיו מצא אותו שם.
שניהם החליטו לעזוב את האזור.

 

הם הצטרפו לפרטיזנים ביער גדול באוקראינה. הפרטיזנים הללו היו יהודים. חלקם היו לוחמים, וחלקם, אלו שלא לחמו, הסתתרו מתחת לאדמה בתוך מחילות תת קרקעיות שהם בנו. מעל המחילות היה כיסוי של עצים, לשם ההסוואה. שם היו דוד ומשה. בנוסף הם גם ידעו להתמצא טוב ביער והכירו אותו.
משה הביא אוכל מהמשפחה הנוצרית שעבד בה אז (תמורת כסף), ודוד גם עזר בהבאת אוכל מבחוץ משום שהיה מוכר באזור וידע את השפה ואת המנהגים הנוצריים (וכך לא נתפס). מכאן שהיה להם אוכל.
הם היו ביער שנה והיה להם טוב.

 

מאוחר יותר, בזמן שדוד ומשה עוד היו ביער, הגיע חג המולד והגרמנים חיפשו עצי אשוח ביער. כשהגיעו, הם הריחו ריח של צואה אשר הסגיר את השוהים במקום, וכך גילו הגרמנים שיש שם אנשים שמסתתרים. מצד אחד של היער הגרמנים החלו לזרוק רימונים. דוד ואחיו היו בצד השני, והחלו לברוח. הגרמנים לא ויתרו כמובן – הם רדפו ביריות אחריהם ואחרי שאר הבורחים. חלק נהרגו. דוד ואחיו ניצלו.

 

בשלב זה דוד ומשה הצטרפו לפרטיזנים הלוחמים בצד האחר של היער. בחלק המזרחי, השלג כבר התחיל להפשיר והמחילות שהיו שם התמוטטו עקב מפולת השלגים. כל האנשים שחיו בתוך המחילות נקברו חיים תחת השלג הכבד.
דוד היה בחלק הדרומי ולא נפגע מהמפולת.
הוא העביר עוד שנה עם הפרטיזנים שנותרו מהצד הדרומי. 

 

לאחר מכן, הצבא הרוסי שחרר את האזור. חלק מהפרטיזנים, כולל דוד, הצטרף לצבא הרוסי. בשנת 1944 , הרוסים שהשתלטו על האזור הצליחו לכתר את הגרמנים מסביב. הייתה תחושה שהגרמנים הפסידו, דוד ואחיו חגגו, הם היו בטוחים שהמצב עכשיו יהיה בסדר.
פתאום, הגרמנים הצליחו לפרוץ חזרה לעיר. הם נכנסו פנימה לעיר, לא עוד מכותרים.

 

דוד מספר על מקרה שבו כמעט נתפס כיהודי ונלקח עם הגרמנים, אולם ניצל:

כשדוד ואחיו ישבו לאכול אצל הפולניה שהכירו, אנשי צבא גרמנים פרצו לדירה. הם דרשו מהם להביא להם אוכל, וגם את הפרה ואת החזיר.
הקצין גילה שהם יהודים ורצה להרוג אותם.
אולם אז הדודה שהייתה שם התחילה לדבר עם הקצינים בגרמנית. אז הקצין החליט לעזוב אותם ולוותר להם, בזכות זה שהדודה דיברה איתם בגרמנית. הם רק לקחו את האוכל איתם.
הנס הוא שלמרות שהגרמנים ידעו שהם יהודים – הם עזבו אותם לנפשם באורח פלא.

 

אז הצבא הרוסי חזר לאזור, ודוד, דודתו ושני ילדיה חזרו חזרה לבית בגטו. משה עבר לעבוד במשטרה.
התקופה הייתה שנות 44'-45' והם התחילו לאט לאט לנהל חיים נורמליים בביתם בגטו.

 

בשנת 45', הרוסים נתנו היתר לכל מי שיש לו אזרחות פולנית לחזור לפולין. דוד ואחיו חזרו לפולין וגרו עם משפחה שהכירו שם מהעבר. דוד היה אז בן 13-14.
הוא מספר על אירוע מיוחד שקרה לו בגן ציבורי:
דוד הרי נראה כמו גוי, ולבש את המדים של הצבא הרוסי (זה העניק לו כוח, כך הפולנים פחדו ממנו ונתנו לו לקבל כל מה שרק ביקש). בעודו לובש אותם ויושב בגינה הציבורית, ניגש אליו נער בן גילו. הנער שאל אותו: "עמחה?"
דוד ענה לו ברוסית שיסתלק מכאן.
הנער שואל אותו: "יידיש?"

 

הם התחילו לדבר, ואותו נער סיפר לו שהוא נמצא בבית יתומים שנמצאים בו שליחים מארץ ישראל. הוא הציע לו להצטרף אליו.
דוד אכן עזב את הבית בו הוא גר, ועבר לאותו בית יתומים. שם היה נהדר, הוא העביר שם שנה שלמה בה הוא למד פולנית ועברית, וגם אוכל לא חסר.

 

אז, משה אמר לדוד שהם עכשיו מתכוונים לנסוע לארץ ישראל.
הם הגיעו לשצ'צ'ין (הרוסים שלטו בה) ושם היה קצין יהודי-רוסי שכיוון אותם איך להגיע לצד הרוסי של ברלין (ברלין הייתה אז מחולקת ל-4 חלקים, אחד מהם היה הצד הרוסי), משום ששם יש מרכז שקולט יהודים.
הם היו אז עם המדים של הצבא הרוסי, ולאחר שהקצין כיוון אותם הוא ניסה להסגיר אותם למשטרה המקומית כעריקים מהצבא. אבל דוד ומשה ברחו.
כשהגיע אליה, דוד מספר שראה את ברלין בוערת.
לבסוף, הם אכן הצליחו להגיע לאותה הסוכנות היהודית. שם הייתה להם אפשרות בחירה – או לנסוע לארה"ב, או לנסוע לישראל דרך מעבר באזור תחת שלטון בריטי. הם בחרו באפשרות השניה.
דוד ואחיו משה נסעו ברכבות דרך ברגן-בלזן שבגרמניה (מחנה ההשמדה), אזור שהיה אז בשליטת הבריטים, ומשם הגיעו לבלנקנזה. זו הייתה עיירה גרמנית, והם גרו בוילה בחסות רוטשילד. הבריגדה היהודית הקימה שם בית ספר לניצולים, ודוד נשאר שם למשך שנה בעוד שאחיו נסע לבלגיה ועלה בעלייה ב' כעלייה לא לגאלית.
ההעדפה הראשונית הייתה כמובן לעלות בעלייה לגאלית, אולם לשם כך הם היו צריכים לחכות. משה היה כבר גדול מדי בשביל להישאר בבית הספר, ומשום שלא היה לו מקום אחר להיות בו – הוא נאלץ להגיע לבלגיה ומשם לעלות בעלייה לא לגאלית. דוד, לעומתו, יכול היה להישאר בבית הספר שם, ולכן נשאר שם למשך שנה בהמתינו לאישור שיאפשר לו לעלות ארצה באופן חוקי.
התנאים בבית הספר היו מצוינים, לא היה חוסר.

 

לבסוף דוד אכן קיבל אישור. האישור ניתן למי שנולד החל משנת 33' ואילך, ומשום שדוד נולד בשנת 31' – הוא דאג לכך שיזייפו לו את תעודת הזהות ושישנו לו את תאריך הלידה לשנת 33'.

 

דרך אוניה ממרסיי דוד עלה לארץ בעליית הנוער (שנת 1946).
העלייה הייתה לגאלית, והוא נחשב היה לפליט לגאלי עם כל האישורים הדרושים. הוא הגיע לעתלית ששימשה כמחנה מעבר. משם הגיע לקיבוץ בדרום בשם "דורות". אחיו, שעלה עוד קודם לארץ בעלייה לא חוקית, גר בדגניה. הקשר ביניהם לא נותק וכל אחד ידע איפה השני נמצא.
כשדוד הגיע לארץ הוא קיבל החלטה מטורפת ואמיצה שהשפיעה רבות על חייו-
לדבר רק בעברית.
זו הייתה הדרך היחידה להקל על ההתאקלמות ועל הקשיים הנלווים לעלייה. מובן שהחלטה זו הייתה קשה ומאתגרת מאוד, אולם דוד הצליח להתמודד עם כל הקשיים. כיום הוא כבר לא זוכר איך לדבר ברוסית ובפולנית, ומדבר רק בעברית.
דוד רצה להתאחד עם אחיו ולעבור לדגניה, אולם אז החלה השבת השחורה.
הבריטים פלשו לקיבוץ דורות משום שמישהו הלשין שיש נשק במשק. הנשק אכן היה בלול, וכשהבריטים נכנסו לחפש אותו, הם נתנו בהתחלה אוכל לתרנגולות - הם פיזרו פלפל שחור על הרצפה. הפלפל השחור מנע מכלביהם להריח ולחשוף את הנשק, וכך הנשק לא התגלה.

 

בשנת 47' דוד התגייס לפלמ"ח. הוא היה רק בן 17 וחצי.
הוא התגייס לחטיבת הנגב, השתתף בכיבוש אילת, מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. הוא נחשב היה לאחד מ"חיות הנגב". בהתחלה היה בחיל הרגלי ואז עבר לשריון.

 

במלחמת ששת הימים דוד כבר היה נשוי – הוא הכיר את אשתו, שמחה, כשהיא הייתה בת 15 והוא גדול ממנה רק בכמה שנים. היא הייתה חברה של בת דודה שלו, הם נפגשו, ומאז לא נפרדו. שמחה נפטרה לפני מספר שנים באופן פתאומי... יהי זכרה ברוך.

 

לפני החתונה, דוד עזב את הקיבוץ ועבר לעבוד בחברת "מקורות". שם הייתה לו הרבה עבודה, וגם אוכל, מקום לינה ומשכורת ראויה. התנאים היו מצוינים.
אחרי החתונה שמחה ודוד עברו לגור ברמת גן ולאחר מכן בגבעתיים.

 

שמחה ודוד חששו שמא דוד יהרג באחת המלחמות, ולכן רצו להשאיר זיכרון אחריהם אם חס וחלילה יקרה משהו. על כן 5 שנים לאחר נישואיהם – נולדה להם בת, לאה.

 

לכל פרנסתו דוד היה צריך לדאוג במו ידיו – הוא קיבל אוכל וכסף מעבודתו ב"מקורות", צבר ניסיון כמכונאי מוסמך עוד מהקיבוץ בו חי ועבד בכל עבודה שרק יכול היה – מכונאות, טרקטורים, מסעדה ועוד. העיקר שתהיה עבודה, העיקר שתהיה פרנסה.
לארץ הוא הגיע עם כלום ביד, אבל בזכות עבודת כפיים וקשה והרבה מאמצים הוא הצליח לפרנס את עצמו בכבוד, לקנות דירה ולרהט אותה, והכל בכוחות עצמו.

 

מכאן המשיכו חייו של דוד בישראל-

כיום הוא סבא ל-3 נכדים וסבא רבא לנין אחד.
הוא גר כעת בדיור מוגן – לדבריו, יש שם הכל, לא חסר לו כלום, זה כמו לגור במלון 5 כוכבים. הוא מצייר, שר במקהלה, משחק ברידג' ונהנה מאוד.
דוד מתנדב בארגון "יד שרה" וגם בארגון "רוטרי", מטוב לבו הכובש.

 

החלק של השואה בחייו כיום:
דוד מספר לי שהפעם הראשונה שסיפר את סיפורו הייתה כשנכדתו הכינה את עבודת השורשים. לפני זה הוא לא דיבר על זה כלל עם אף אחד. משפחתו ידעה שהוא ניצול, אבל לא ידעה שום פרט על סיפורו.
כיום, דוד הוא אדם מאוד פתוח ומספר את סיפורו לכל מי שחפץ לשמוע. כל שנה הוא מגיע לבית הספר היסודי בקרבתו ומספר את סיפורו לתלמידים.

דוד מספר כי אינו מוכן לנסוע לפולין או לגרמניה. הוא משאיר את העבר מאחור וראשו מופנה קדימה.

 

הוא מסכם את חייו באומרו שטוב לו עכשיו ושהוא מרוצה מהמקום בו הוא נמצא בחייו כעת.


יוצר הזיכרון

ענבל הכט

קשר לדף הזיכרון Friend / Pal

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
ענבל  הכט
ענבל הכט