דיטה ( אלטבך ) תלמי
Edit Altebach
(1924-2014)
Date of death : 7/18/2014Place of death :
Place of Burial : הוד השרון - Plot No. -
Display Map

Short Biography

Parents (Mother) אולגה אלטבך (Father) מילן אלטבך
Children (Daughter) אורית בר מעוז (Daughter) שושי ברנדס (Daughter) נורית לסינג
Siblings (Sister) תמר רונן
Grand children (Grandson) איתי בר מעוז (Grandson) עמית בר מעוז (Grandson) נדב חלפון (Grandson) יונתן לסינג (Grandson) תומר ברנדס (Grandson) ניר ברנדס (Grandson) בן לנדאו (Grandson) גיא לנדאו

Born קושיצהLived הוד השרון

סיפור חיים

"לזכור ולהזכיר" - פרויקט הנצחת בני משפחות

ראיון עם שורדת...

 

 

 

" לא כל הקורבנות היו יהודים אבל כל היהודים

 היו קורבנות".  ( אלי ויזל)

 

מפגש עם סבתא דיטה תלמי

מרץ 2014

 

 

סבתא שלי, דיטה נפטרה ב18/7/14 כאשר קיבלנו את עבודת ההנצחה של בני המשפחות שנרצחו בשואה נזכרתי בפגישה שהייתה לי ולאחי עם סבתא במרץ 2014 קצת לפני נסיעתו של אחי לפולין

הקדמה:

קבעתי עם סבתא דיטה שניפגש בשבת בשעה 10.00 , בבית שלה בדיור מוגן "עד 120 " בהוד השרון. סבתא סולחת אם מאחרים אבל עדיף לדייק. הבית של סבתא שלי מסודר ומואר. במרפסת הקטנה היא מגדלת את הפרחים שלה וקערת מים מחכה שם לזוג הציפורים שבאות פעמיים ביום לבקר ולשתות.

סבתא מאוד שמחה כשאני בא אליה . היא מדברת עברית מצוינת הזיכרון שלה נפלא והידע שלה עצום. סבתא סיפרה את הסיפור ומדי פעם עצרתי ושאלתי אותה שאלות. כששאלתי אותה מהי צ'כיה בשבילך היא התרגשה וכך סיפרה לי סבתא:

 

קורות המשפחה:

"נולדתי בשנת 1924 באופבה, צ'כיה.עד גיל 10 למדתי בבית ספר גרמני בצ'כיה . בגיל 10 נאלצתי לעבור לבית ספר סלובקי, כי ליהודים כבר לא היה נעים ללכת לבית ספר גרמני.

בשנת 1938 נסענו משפחתי ואני ל קושיצ'ה, סלובקיה , בעקבות עבודה של אבי, שעבד כמהנדס במשרד לחיפושי נפט .הייתי בת 14, למדתי בבית ספר סלובקי. לא ידעתי היטב את השפה והיה לי מאוד קשה בלימודים.גרנו בבית יפה והחיים בעיני היו רגילים. היינו משפחה אמידה.

במרץ 1939 פלשו צבאות גרמניה אל צ'כיה.עברנו לעיר מיכלובצ'ה, שם התחילו ההגבלות על היהודים למשל: אסור היה לנו להחזיק פרוות.אסור היה שתהיה לנו עוזרת בית , למרות זאת העוזרת שלנו הייתה באה לכמה שעות כי היא אהבה אותנו. אסור היה להחזיק אוטו – זה לא היה כל כך משנה כי בשלב הזה כבר לא היה לנו אוטו."

 

 

החיים בצל המלחמה:

"ב-1941 התחילו הטרנספורטים המשלוחים של היהודים למחנות הריכוז בפולין.הפסקתי ללמוד. קודם  נשלחו בנות בודדות ובנים בודדים. אני הייתי בגיל המתאים למשלוחים וצריך היה להחביא אותי. אמא שלי שלחה אותי לבית של חבר של אבא מהמשרד,  הגויים שהסכימו להסתיר אותי. בלילה ישנתי איתם במיטה כדי שלא יראו אותי וביום הסתובבתי בדירה.

הייתי שם די הרבה זמן. בגיל 16 חזרתי הביתה. העלו אותי לעליית הגג , שם זה היה נורא . פעם אחת חולדה שתתה לי מהמים, ונגעלתי , לא יכולתי להיות שם יותר . באותו זמן אחותי, שהייתה קטנה ממני, נשארה בבית כי לא לקחו ילדים בגיל שלה.

לאבא שלי היו הרבה חברים במשרד. אחד מהם, רומנוב, עשה הרבה מאוד בשבילנו. הוא סידר למשפחה תעודות מזויפות של נוצרים. אבא הביא 10 תעודות נוספות לחלק לחברים אבל כשהדבר נודע בקהילה וכל היהודים הנפיקו לעצמם תעודות , שוב נהיה מסוכן.

ליהודים אסור היה לגור בבית עם מרפסת, ולכן התחלפנו עם השכנים הנוצרים. הם גרו בחזית ואנחנו מאחור. אני המעטתי לצאת מהבית, אבל אחותי הלכה לכנסיה ביום א' עם השכנים בבגדים חגיגיים והחזיקה את התנ"ך שלהם ביד.

באותו זמן קיבל אבי אישור, שהוא בעל מקצוע נדרש לתעשייה והועבר במסגרת עבודתו בחברה מהמשרד להרים. שם הבעירו את העצים וייצרו את הפחם. רק מאוחר יותר כשהבנו שהפחם הזה מיועד לתדלוק הרכבות של הגרמנים, שהובילו את היהודים למחנות הריכוז החליט לעזוב את החברה.

ב-1944 הצטרף אבי, שידע לרכב על סוס , לצבא הצ'כוסלובקי והשתתף במרד הסלובקי. נהרג בקרב ב-1945 ונקבר עם כל הקצינים הצ'כים כי לא ידעו שהוא יהודי.

היינו בתוך זה חיינו מיום ליום ולא ידענו שזאת למעשה היסטוריה.

 

החיים נהיים קשים יותר ויותר:

1939- במיכלובצ'ה אני בת 15 ומכירה את זולי, הבחור המדהים, מי שלימים יהיה בעלי, סבא שלך.

בעיר עובר כרוז עם תוף וכל פעם מודיע על גזירה חדשה. אנחנו מחפשים דרך לחמוק ממנה. למשל: צריך היה לענוד פס צהוב על השרוול, אז הלכנו שלובי ידיים כדי להסתיר את הפס. ואז הודיעו שצריך להצמיד טלאי צהוב לחולצה. ביום אחר החליטו שכל כלב חייב ברצועה.

הכסף התמעט . אימא שלי התחילה לתפור לפרנסתנו. היה קשה, כלכלית, ולא היה במה לקנות. רומנוב דאג להביא לנו ביצים ושמן למחייתנו. בגיל 17 נאלצתי לעבור לברטיסלאבה, שם סידרו לי עבודה כנוצרייה בקונסוליה של בולגריה.גרתי אצל נוצרייה שהשכירה חדרים . היו איתי גם פליטים מהונגריה . אני נראיתי כמו נוצרייה כי היו לי צמות בהירות . ההונגריות נראו יותר כמו יהודיות ואני התרחקתי מהן. "

סבתא עוצרת רגע ונראה שהסיפור הבא לא כל כך נוח לה. היא אומרת:

" פעם הייתי על הרכבת עם נערה הונגריה שגרה איתי. עלה קצין גרמני לרכבת וחיפש יהודים . הכרטיסים שלנו היו אצלי אז נתתי לה את הכרטיס שלה והתרחקתי ממנה כדי שלא יקשרו בינינו. הורידו אותה מהרכבת ואותי לא. אבל אני יודעת שהיא שרדה את המלחמה." אני תוהה בליבי האם אפשר לשפוט התנהגות של אנשים בזמן ההוא , זמן של הישרדות?

סבתא ממשיכה: "נודע לי שאימא שלי אחותי ודודה זוסקה נשלחו למחנה ריכוז. יום אחד הופיע זולי , סבא שלך, לקחת אותי איתו להרים להצטרף לפרטיזנים.

הסתבר לי שסבא נאלץ לעזוב את מיכלובצ'ה בגלל מה שארע בחנות הברזל בה עבד: באחד הימים צריך היה להחליף את הפקיד שנעדר מהעבודה. המנהל הבחין, כי יש לו כתב יד יפה,  ואמר לו שעוד מעט המלחמה תסתיים ויוכל לעבוד בעבודה ראויה יותר. זולי נבהל שזהותו היהודית התגלתה,  ועזב. כך הגיע אלי עם ההצעה לעבור להרים.

 גרנו בבית של נוצרייה והתאמנו את החיים שלנו לחיים שלהם. קנינו עץ אשוח קטן בחג ושרנו שירים . מדי פעם התבלבלנו ושרנו גם את שירי "השומר הצעיר". יש חגים שהנוצרים חוגגים בשני מועדים . אז אנחנו תמיד העדפנו את המועד השני ובינתיים התבוננו בהם בחג הראשון ולמדנו מה הם עושים. פעם אחת אמרה לי בעלת הבית שאני מבשלת כמו היהודים ונאלצנו לעזוב. כל הזמן היינו צריכים להיות חשדנים ולא לתת אמון באף אחד.

כל הזמן היינו במתח ועברנו ממקום למקום כדי שלא יגלו את זהותנו.

כך עברנו ממקום למקום סבא שלך זולי הציג אותי כאחותו הקטנה . טרם יציאתנו מברטיסלאבה עצרנו במלון קרלטון שם עבדו במסווה ההורים של זולי ואחיו . היה שם אדם שחילק 1000 קרונות לנזקקים בנוסף אימא שלי מכרה חלק מהמצעים שלנו והיה לנו כסף ליציאה ל"ניסקי טטרי " בהרים.

ההישרדות הייתה מיום ליום . כל יום המצאנו תחבולה חדשה להתחמק מהגרמנים. ידענו שהטרנספורטים זה דבר רע. היינו צעירים , בגיל שלך ואוהבים והיה לנו בשביל מה לחיות.

כשהגענו לעיירה  בהרים גויה אחת השכירה לנו חדר, והתמקמנו. אני זוכרת שכל יום הייתה פרה מציצה לי לתוך החדר. הרגשנו שם בטוח, ואמרתי לאימא שלי ואחותי שהצליחו כבר להשתחרר ממחנה הריכוז לבוא אליי. באחד הימים כשאימא שלי ישבה לפני הבית ניגש אליה הכומר הפרוטסטנטי ואמר לה שיש לו סוד מאחורי הארון והוא רוצה להראות לה. מאחורי הארון הסתיר הכומר ילד בן 15. כך היה בזכות נוצרים שעזרו לנו הצלחנו לשרוד כל יום מחדש ולהתאים עצמנו לסיטואציות המשתנות.

 

 

 

 

המלחמה מסתיימת:

ב- 1945המלחמה הסתיימה .נסעתי עם אמי ואחותי לפראג .זולי נסע למיכלובצ'ה , עיר הולדתו, להיפגש עם השורדים ממשפחתו. בעירייה הייתה מודעה עם שמות הנופלים בקרבות וכך גילינו שאבא שלי נהרג.

הייתי בת 21 ונרשמתי לבית ספר פרטי להשלים את לימודי התיכון בשפה הצ'כית. גרנו בפראג שנתיים וחצי.עם זולי הייתי בקשר באמצעות מכתבים, ואנשים שנסעו ממקום למקום והעבירו ידיעות.

יום אחד הגיע זולי לפראג עם החבר שלו, בוניו, ואמר לי שבא לקחת אותי לקיבוץ בארץ ישראל עם קבוצה של "השומר הצעיר" .אימא שלי התנגדה כי לא רצתה שניפרד יותר  , אבל אני ארזתי את השמיכה האהובה שלי ,שצדה האחד אדום והשני כחול ועליה רקומות האותיות A.D  .אלו הם ראשי התיבות של שמי היהודי, דיטה אלטבך,  וגם של שמי הנוצרי, אנה דרטובה.

 

 

עולים לארץ ישראל- סיפור ההעפלה של סבתא דיטה:

בעיר ברטיסלאבה , סלובקיה ,בשנת 1946 התארגנה הקבוצה הלא לגלית הראשונה של חברי "השומר הצעיר" . ב- 14 ביולי 1946 עזבה האניה "כתריאל יפה" את חופי איטליה.

היינו על האניה 30 יום. האנייה הייתה קטנה כמו קליפת אגוז, והיה צפוף מאוד עליה. היו שם אנשים, שעברו תלאות בגטאות ובמחנות,  והם היו מוזנחים מאוד וגנבו כל הזמן דברים לאחרים . גם את השמיכה האהובה שלי גנבו אבל קפטן האניה האיטלקי חיפש והחזיר לי אותה. אחרי  שנים רבות ראינו את האיש שגנב לי את השמיכה בחיפה.היו אנשים חולים ונשים בהיריון ויולדות.

כשסוף סוף ראינו את חופי הארץ , נתפסה האונייה ע"י הבריטים . נאלצנו לחכות כחודש בלב ים , עד שיקימו  הבריטים את מחנה המעצר בפמגוסטה, קפריסין ובספטמבר 46  נכנסנו למחנה המעצר . היינו שם ארבעה חודשים."

"סבתא", אני שואל "איך הרגשת שם?"

" איתי, הייתי בת 22 , מאוהבת בסבא שלך זולי , שמגיל 14 אנחנו יחד ,בזמנים קשים . הוא תמיד דאג לי . בעיני אז הכול היה חוויות. רצינו לחיות , לעלות לארץ, להתחתן, לגור יחד. הייתה לנו תקווה והיו לנו חלומות. ידענו להתגבר על הבעיות. לאנשים שבאו מהמחנות ואיבדו משפחות וראו את הזוועות היה קשה מאוד. "

"מקפריסין", ממשיכה סבתא, "הגענו לעתלית. הועברנו למחנה כורדאני ליד קריית ביאליק ומשם להכשרה בקיבוץ גן שמואל. בקיבוץ הרגשתי מה זאת אפליה . לאחד הילדים הירושלמים קראו "פרנקי" . אני חשבתי שזה שמו, אך הסתבר לי שזה כינוי שמבדיל אותו מהאשכנזים, שנחשבו לעלית ."

סיכום:

סבתא דיטה , סבתי מצד אימי נולדה בשנת 1924 באופבה , צ'כוסלובקיה. את השנים טרום מלחמת העולם השנייה חוותה כילדה שאילולא האנטישמיות לא הייתה מודעת כלל ליהדותה. בשנת 1939 , כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה , בהיותה בת 15 נאלצה להיפרד ממשפחתה ,לנדוד, לעבור מבית לבית, להסתתר, למצוא בכל יום ויום דרך לשרוד. בגיל זה הכירה את מי שיהיה לימים בעלה. יחד במסווה של אח ואחות ברחו להרים הצטרפו לפרטיזנים ושרדו את שנות המלחמה. עם סיום המלחמה חזרו לחפש את בני המשפחה האחרים. הצטרפו לקבוצה של חברי "השומר הצעיר" ועלו בדרך לא לגאלית לארץ ישראל בשנת 1946.

בארץ התמקמו בקיבוץ גן-שמואל. הם השתקעו בעכו .סבתא הייתה גננת והתנדבה בארגונים שונים כמו בוועד למען החייל והאגודה למלחמה בסרטן. לסבא הייתה חברה לעבודות עפר הוא סלל כבישים ועסק בפיתוח שטחים וגנים ציבוריים.

נולדו להם שלוש בנות . (אחת מהן היא אימא שלי.) תשעה נכדים (אחד מהם הוא אני.) ושלושה נינים .

 


סבתא דיטה שרדה בזכות אסטרטגיה, אמונה, אהבה,תקווה ורצון לחיים  כך חייתה את חייה, חיונית ואופטימית. ראתה את החיים באור בהיר ונעים עוטפת אותנו באופטימיות ואהבה.

 

 

 

ב18/7/2014 כ- שלושה חודשים אחרי קיום הראיון נפטרה סבתא בשיבה טובה. התחושה הייתה שסבתא פשוט כיבתה את נרה. בשקט המיוחד לה עצמה את עיניה מבלי להכביד על אף אחד מסובביה.

 

בין חפציה המסודרים מצאנו דף מקופל במגירה ועליו מודפס השיר הזה ששמרה לעצמה:

חפצים אישיים

מילים ולחן : נעמי שמר
קיים ביצוע לשיר זה  

הקלידים הלבנים והשחורים  
את מגע ידה הקל זוכרים  
האהיל אשר על גבול האור  
על צילה באדיקות ישמור  

השטיח מחייך כשהוא נזכר  
וכמוהו השמיכה וגם הכר  
במטבח יש לוח עץ חלק  
שמכיר את הסכין שלה  

תנו כבוד לחפצים  
לחפצים יש זיכרון ארוך  
החמימות הסבל והרוך  
דבקים בהם ללא מנוח  

הם לא יתנו לך להתאושש  
הם לא יתנו לך לברוח  
תמיד תוכל לשוב ולמשש אותם  
לחפצים יש כוח  

בארון שלה ישנם כמה ספרים  
שבלילה נפתחים ונזכרים  
במקומות מסוימים מאוד  
שרשום בהם דבר חשק או דבר סוד  

ויש עציץ אחד של אורכידאה  
שקשור אליה במיוחד  
אני אזכור אותה אני יודע  
ולקולה אני אתגעגע  
בשפתיים חתומות

יוצר הזיכרון

איתי בר מעוז

קשר לדף הזיכרון Grandson

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
איתי בר מעוז
איתי בר מעוז