משה קראוס

(1908-1986)
Date of death : 1986Place of death : ירושלים

Short Biography


Born בודפשטLived בודפשט

סיפור חיים

משה קראוס

 

 

 


משה (מיקלוש) קראוס נולד בשנת 1908 בבודפשט בירת הונגריה ומת בשנת 1986 בירושלים. קראוס היה מנהל "המשרד הארצישראלי" בבודפסט בשנים 1935-1945.

בשנת 1939 התקיימו בחירות לקונגרס הציוני ה-21 ובעקבותיהם התמנה קראוס, איש תנועת "המזרחי", למנהל "המשרד הארץ ישראלי" ובמשך כל תקופת המלחמה עסק בהשגת אישורי עלייה לארץ ישראל המנדטורית עבור יהודים מהונגריה.
בדומה לישראל קסטנר ולמנהיגים יהודים נוספים, ידע גם קראוס על ה"פתרון הסופי" כבר באפריל 1943, אך לא האמין כי סכנה דומה צפויה ליהודי הונגריה, בעלת בריתהּ של גרמניה.
הרגע המכונן בהיסטוריה של הצלת יהודי הונגריה טמון בצעד שביצע קראוס יחד עם נוקס, הקונסול הבריטי בהונגריה. כבר ב-1938 הם המציאו את המעמד של 'יהודי מוגן' ל-240 יהודים, שברחו להונגריה מאימת האנשלוס באוסטריה. קראוס נתן להם סרטיפיקטים לארץ ישראל, שהיו למעשה חסרי תוקף חוקי, שכן הבריטים לא חתמו עליהם. אבל נוקס החשיב את הסרטיפיקטים כאילו הם מאושרים, ובלי ידיעת הממונים עליו העניק לאותם פליטים חסות כנתינים בריטיים. כך הם לא גורשו בחזרה לאוסטריה, ולבסוף ניצלו מהגזרות שהוטלו עם הזמן על יהודי הונגריה. הרעיון הזה הוא שמומש שש שנים לאחר מכן, כאשר הנציגויות של המדינות הניטרליות בבודפשט - שווייץ, שוודיה, הוותיקן, ספרד ופורטוגל - העניקו חסות ליהודים רבים, שקיבלו סרטיפיקטים אמיתיים או מזויפים. הן שיכנו אותם במבנים מוגנים, מה שכונה לימים "הגטו הבינלאומי". נכון שגם אחרים עשו זאת ב-1944 אבל הדמות המובילה הייתה קראוס.  
ב-19 במרץ 1944 כבשו הנאצים את הונגריה והעמידו אותה תחת שלטונם הישיר. אדולף אייכמן נשלח לבודפשט. שלושה ימים קודם לכן קיבל "המשרד הארץ ישראלי" בבודפשט הודעה שלפיה עומדים לרשותו 600 רישיונות עלייה. הגרמנים דרשו להציג את העלייה כגירוש, על מנת שלא ייתפסו כמצילי יהודים. ב-15 במאי 1944 החלו הנאצים בגירוש היהודים מערי השדה בהונגריה למחנות ההשמדה בפולין. באותם ימים עמד קצב השמדתם של יהודי הונגריה על כ-12 אלף בני אדם ביום.
בימים אלה ניהל קסטנר, איש "ועד העזרה וההצלה" בבודפשט,  משא ומתן עם אנשי האס אס, ללא קשר ל"משרד הארץ ישראלי". אדולף אייכמן הציע את עסקת "סחורה תמורת דם": הצלת יהודי הונגריה תמורת אלפי כלי רכב וטונות של מזון. יואל ברנד, עמיתו של קסטנר ב"וועדת העזרה וההצלה" בבודפשט, יצא לאיסטנבול כדי לשכנע את נציגי הסוכנות היהודית לקבל את העסקה. קסטנר, במקביל, עסק בארגון "רכבת ההצלה", שנוסעיה יעזבו בבטחה את הונגריה כחלק מהעסקה. לקראוס עצמו הוצע מקום ברכבת, אך הוא סירב. הוא היה אחד המנהיגים המעטים שנשארו בבודפשט להמשך פעולות ההצלה. עד ליציאתה של הרכבת ב-30 ביוני גורשו ונרצחו חצי מיליון מיהודי הונגריה. ב-1944בעזרת ידידו סגן הקונסול השוויצרי וחסיד אומות העולם, קרל לוץ, ופקידים במשרד החוץ ההונגרי, הממונה על המחלקה לאינטרסים זרים בשגרירות שווייץ בבודפשט, הצליחו השניים להנפיק תעודות חסות שווייצריות – לא רק ליהודים הכלולים ברשימת הההגירה, אלא גם לכל בני משפחותיהם – והעמידו את מספר היהודים בעלי החסות השווייצרית בבודפשט על עשרות אלפים. כך הצליח קראוס להפוך 1,500 סרטיפיקטים בריטיים, שהעניקו חסות לנושאיהם היהודים ל7,800 סרטיפיקטים. גם אותם הצליח להפוך בהמשך לסרטיפיקטים משפחתיים, ולמעשה הם העניקו חסות לכ-40,000 נפש נתינים בריטיים, כביכול. בכתבי החסות שהוציאה נציגות שווייץ ליהודים נכתב כי "המחלקה לאינטרסים זרים של השגרירות השווייצרית מאשרת בזה כי פלוני-אלמוני מופיע בדרכון קולקטיבי שווייצרי, ויש לראות בו אדם בעל דרכון בר תוקף". תעודות חסות אלו כובדו בהונגריה, והעניקו לבעליהן ביטחון אישי יחסי.
גודלהּ של הנציגות השווייצרית לא אפשר לה להתמודד כראוי עם מבצע בסדר גודל כזה, ולכן נמצא בבודפשט בניין משרדים שנידב יצרן זכוכית בשם ארתור וייס לטובת העניין. המקום, שזכה לכינוי "בית הזכוכית", הפך במהרה לכתובת לרבבות מתושבי בודפשט, אשר הגיעו לשעריו בתקווה להיכלל ברשימת היוצאים. קרל לוץ פרש על הבניין חסות דיפלומטית שווייצרית, כשדגל שווייץ מתנוסס בכניסה לבניין. חזית הבניין היתה מצופה בזגוגיות ענק, טכניקה שנחשבת היום לשכיחה, אך בשנות הארבעים של המאה הקודמת היתה בגדר בשורה חדשנית. "בחרתי בבית הזכוכית מכיוון שחששתי שיבואו עוד צרות רבות, וידעתי שהבניין יוכל להכיל הרבה יהודים בעת הצורך", כתב קראוס לימים. כל זאת עושה קראוס בלי כסף יהודי, שהגיע מהסוכנות ומהג'וינט לטובת קסטנר בלבד.

באוקטובר 1944 הפך בית הזכוכית למקום מחסה מוגן, ואיש לא העז לצאת ממנו לרחובות. לימים קיבל קראוס תעודת הוקרה מממשלת שווייץ על הצלת 30,000 איש מיהודי הונגריה. 500 עובדי בית הזכוכית, שטיפלו בכל התעודות הללו, הפכו לעובדי השגרירות, ונהנו מכל הזכויות הקונסולריות: הם היו משוחררים מחובת הטלאי הצהוב וחלקם אף יכלו להשתמש בכלי הרכב של השגרירות ובטלפון הדיפלומטי כחלק מ"עבודתם הקונסולרית". קראוס עצמו נסע ברכב עם דגל שוויצרי ונהג שוויצרי.

באפריל 1944 ברחו חמישה אסירים ממחנה ההשמדה אושוויץ. שניים מהם – היהודים הסלובקים רודולף ורבה ואלפרד וצלר – סיפקו מידע מדויק על תהליך ההשמדה ועל היקפה, ואף המציאו את שרטוטי המחנה ועדות לתוכנית להשמדתם של יהודי הונגריה. "דו"ח אושוויץ" זה כלל 32 עמודים מפורטים, והופץ בחמישה עותקים. בסוף חודש מאי 1944 קיבל קראוס לידיו את הפרוטוקולים הללו. אליהם צירף דו"ח על גירושם והשמדתם של היהודים בערי השדה בהונגריה, ושלח את המסמכים לשליט הונגריה דאז, מיקלוש הורטי, ולכל האישים הפוליטיים החשובים בהונגריה. כמו כן, העביר קראוס לשווייץ באמצעות דיפלומט רומני, ד"ר פלורין מנוליו (נספח המסחר של הצירות הרומנית בברן), נוסח מקוצר בתרגום לאנגלית של כל הפרוטוקולים. החומר שוכפל והועבר לסוכנות עיתונים בינלאומית לצורך פרסום. זאת לאחר שהסוכנות היהודית, נציגי הוותיקן, הממשל הבריטי והאמריקני ומנהיגי היהדות בחו"ל (למעט הרוויזיוניסטים) טרחו לגנוז אותו. קראוס, בעזרת ידידו היהודי ג'ורג' מונטלו, דיפלומט דרום אמריקאי, הבריח את הדו"ח ודאג שיפורסם בתקשורת השוויצרית. הפרסום עורר סערה בינלאומית. לראשונה צ'רצ'יל ורוזוולט, שידעו על ההשמדה בזמן אמת כבר שנים, התייחסו להשמדה ואיימו על מנהיגי הונגריה. גם האפיפיור פצה את פיו לראשונה נגד ההשמדה. התוצאה הייתה שממשלת הונגריה עצרה את שילוח היהודים - שרובם כבר הושמדו, ויהודי בודפשט זכו לפסק זמן קריטי. בזכות הפרסום והסערה שחולל, אישרה ממשלת הונגריה את 7,800 הסרטיפיקטים המשפחתיים שהעניק קרל לוץ. האישורים הללו היוו את הבסיס להצלת רבבות יהודים במבנים מוגנים בבודפשט.

תכנית ההצלה של קראוס היוותה את ההפך הגמור מתכניתו של קסטנר, שסבר כי משא ומתן ישיר עם הנאצים הוא הדרך הבטוחה להצלת יהודי הונגריה, אף אם רק מעטים מהם. קראוס דבק בקו של הסתייעות בנציגי המדינות הניטרליות והפעלת לחץ כבד על שלטונות הונגריה, אשר זכו מהגרמנים למרחב תמרון גדול ולסמכויות נרחבות.

הסדק הראשון ביחסי קראוס-קסטנר נוצר עם כניסת הנאצים להונגריה ודרישתם לטפל בהגירה המאושרת של היהודים כגירוש. קראוס טען בפני קסטנר כי טיפול בהגירה בצורת גירוש עלולה להתפרש בעיני הציבור ההונגרי והיהודי כאחד כהסכמת היהודים מראש לגירושם. קסטנר לא קיבל את דעתו של קראוס, והמשיך במשא ומתן עם אנשי האס אס. 600 רישיונות העלייה שקיבל "המשרד הארץ-ישראלי" ערב הכיבוש הנאצי הפכו במהלך חודשי המשא ומתן לחלק מרשימת 1,684 נוסעי הרכבת שהציל קסטנר.

 

קראוס סבר כי שורשהּ של פעילותו של קסטנר בכוונות טובות, אך הוא טעה טעות הרת גורל כשנתן אמון רב מדי בגרמנים. לדעתו של קראוס, הפכה טעות זו לפשע של ממש, כפי שהגדיר זאת בעצמו:

"כאשר אדם יודע שאין הוא יכול להשיג תוצאות לאינטרס שלו, זאת אומרת, לאינטרס הכלל, ואף על פי כן הוא עושה שיתוף פעולה. ד"ר קסטנר עבד בשירותם של הגרמנים. הוא ידע שהגרמנים משתמשים בו למען השגת תוכניתם להשמיד את היהודים. הוא ידע שהוא מכשיר לגירוש ונשאר מכשיר לגירוש. זה שיתוף פעולה בזדון וביודעין."

 

במשפט קסטנר היה קראוס לעד המרכזי מטעם ההגנה בראשות הסנגור שמואל תמיר. קסטנר ערער לבית המשפט העליון על פסק הדין במשפט, שבו נקבע כי "מכר את נפשו לשטן". על אף שרוב ערעורו התקבל והוא טוהר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, ציין השופט משה זילברג, בדעת מיעוט בפסק הדין את פעולתו של קראוס במילים אלה:           

 

"מה עלובה הייתה פעולת ההצלה שלו [של קסטנר], לעומת עשרות אלפי תעודות החסות שניתנו על ידי הצירויות הזרות, בייחוד השווייצרית, כתוצאה מן העבודה המסורה והנפלאה של קראוס והחלוצים בחודשי יולי-נובמבר 1944."

שנים הציגו את "המשרד הארצישראלי", שקראוס עמד בראשו, כשולי, ואת קראוס כדמות נרגנת, שקינאה בקסטנר והפריעה לו. החידוש הגדול הוא שקראוס עמד מיד בתחילת פעולתו של קסטנר על הטעות, וטען שהגרמנים מוליכים אותו שולל ומשתמשים בו כדי להונות את היהודים. אייכמן אמר מפורשות שבזכות קסטנר גירוש היהודים היה קל ונוח, ושהוא עשה להם שירות נהדר. גם קסטנר הבין זאת בסוף, אבל לא היה מסוגל לחזור בו מהדרך שלו. הוא היה גאה מדי ומתוסבך מדי, דבר שניכר מהעובדה שטרח לרוץ ולהעיד לטובת בכירי האס אס לאחר המלחמה. הוא עצמו אמר שרימו אותו והשתמשו בו כאליבי לימים שלאחר המלחמה. במשך שנים חוקרי השואה בנו את דמותו של קסטנר כגיבור גדול, אדם אומלל שהושמץ ואף נרצח על לא עוול בכפו. במהלך המלחמה התחתן קראוס עם פליטה יהודייה, שהגיעה לבודפשט, אולם לזוג, שלאחר המלחמה עלה לארץ, לא נולדו ילדים. אף שהציל רבבות יהודים, בניגוד בולט לכישלונו של קסטנר, לא זכה קראוס להכרה רשמית. לאחר שהיה עד מרכזי במשפט קסטנר נגד האיש ופועלו, הושמץ קראוס, הועלם מההיסטוריה הרשמית של מפעל ההצלה ונשכח מהזיכרון הלאומי.

קסטנר וקראוס הקדישו את חייהם להצלה ושניהם היו אנשים מורכבים. לכל אחד מהם הייתה ראייה שונה לגבי נושא ההצלה. זו גם שאלת אגו, כל אחד ניסה לקחת את הקרדיט על ההצלה והיה ביניהם סכסוך אישי, כמעט קטלני. קראוס חי בתחושה שלא קיבל מספיק הכרה לגבי ההצלה ויחסיו עם ראשי תנועות הנוער הציוניות בהונגריה היו לא טובים.

לאחר המלחמה, בשנת 1945, פוטר קראוס מתפקידו כמנהל "המשרד הארץ ישראלי" בבודפשט, לאחר שהואשם בשימוש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא"י בישראל דחקה את קראוס, איש תנועת "המזרחי", מחוץ למשרד בבודפשט.

קראוס עלה לישראל בשנת 1952 ונפטר בירושלים ב-1986 מבלי שפעילות ההצלה שלו זכתה להכרה. יש המסבירים את ההתעלמות מצד ישראל הרשמית, נוכח מפעל ההצלה של קראוס בזכותו ניצלו חייהם של עשרות אלפי יהודים, בכך שלא היה איש מפא"י.

ב-1946, בקונגרס היהודי שנערך בשוויץ לאחר השואה, הוענקה לקרל לוץ, שותפו הנאמן של קראוס בהצלת יהודי הונגריה, הוקרה נדירה. הוא הוכנס ל'ספר הזהב' של הקרן הקיימת, כבוד שלא זכו בו גויים אחרים, למעט וינסטון צ'רצ'יל. הדוברים ששיבחו את לוץ לא הזכירו את קראוס, על אף מכתבים קודמים של לוץ בהם ביקש שלא ישכחו את חלקו המכריע של ידידו קראוס. כשעלה לוץ לדבר לא שכח אותו, והזכיר שדבר לא יכול היה להיעשות אלמלא עוזריו הרבים, ובעיקר קראוס. הדברים נותרו ללא מענה, ואפילו באנציקלופדיה של השואה, בה הוקדש ערך לקרל לוץ, לא הוזכר קראוס.

באוגוסט 2015, נקרא רחוב על שמו בירושלים, בשכונת פסגת זאב, בטקס חגיגי בהשתתפות ראש העיר, ניר ברקת, מפקד חיל האוויר, אליעזר שקדי (אביו היה אחד מהניצולים ב"בית הזכוכית"), וההיסטוריונית שחקרה לעומק את מפעלו של קראוס, ד"ר אילה נדיבי.



מקורות:

ויקיפדיה

אילה נדיבי ,  "בין קראוס לקסטנר המאבק על הצלת יהודי הונגריה"

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/289891

 

 

 

 

 

 

 

יוצר הזיכרון

טל דיין

קשר לדף הזיכרון מתנדב/ת

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
טל דיין
טל דיין