יוסף אייזר

(1911-1994)
Date of death : 1994Place of death : חולון

Short Biography


Born ברילהLived חולון

סיפור חיים

יוסף אייזר נולד בנובמבר 1911 בעיר ברילה, רומניה, על גדות נהר הדנובה יוסף היה מנהל חשבונות

יוסף היה בן למשפחה דתית מאד, כאשר אביו היה מוסמך לרבנות  למשפחה שאינה מתושבי המקום – ההורים נישאו באמצאות שידוך; אביו היה גרמני ואמו מאזור בלארוס.

 אביו נשלח לשרת את הקהילה בעיר ברילה,  ברילה הייתה עיר הנמל החשובה ביותר ברומניה שלפני מלחמת העולם השנייה. היא הייתה עיר נמל בינלאומית ממנה היה יצוא של תוצרת חקלאית רומנית לכל אירופה ולמדינות הים השחור.

 בעיר זו נולד יוסף עם עוד 11 אחים ואחיות. בתום הלימודים בנו מספר אחים משרדים ליבוא ויצוא, והעסק היה בבעלות משותפת של מספר האחים ביחד.  בעיר זו תפסה אותם מלחמת העולם השנייה ושינוי המשטר הרומני, ושם גם הייתה פגישתם עם השואה. במשרדיהם נעצרו בהוראת המשטר הפשיסטי הרומני ושם החל מסעם לגיהנום. המשרדים עוקלו על ידי השלטונות. יוסף ניסה לומר משהו לגרמנים ולרומנים, אך קיבל עונש מידי של חמישים מלקות על גבו. לאחר המכה ה-19  כבר איבד את הכרתו לחלוטין וחלק מאחיו התנדבו לקבל את המכות במקומו.

 עבורם העוצר היה מאוד כבד והם קיבלו את זה קשה מאוד, מאחר שכולם שירתו בצבא הרומני, ואחד אף היה קצין טייס בצבא הרומני. שאר האחים שירתו ביחידות ח"יר לוחמות בצבא רומניה ויוסף בעצמו היה מקלען.

מבלי לומר שלום נלקחו הוא ושניים מאחיו  ישירות לטרנסניסטריה כדי להשתתף בחפירת חפירות לצבא הרומני לקראת המלחמה נגד ברית המועצות. כיחידת חופרים הם בילו זמן רב תחת אש והפצצות האויב ורוב אנשי היחידה לא שרדו.

 יום אחד ניתנה הוראה להיפטר מהם, ויוסף עלה על רכבת לכיוון מחנה ריכוז בבלארוס. הוא הגיע לשם כעבור 4 חודשים. אחרי הגעתם הם הועסקו בעבודות כפייה עבור הצבא הגרמני. באחד הימים הוא שמע כי הרוסים מתקרבים לאזור המחנה וכבר אינם רחוקים. יוסף החליט לברוח עם חבריו מאחר שאל המחנה הביאו מדי יום קרונות רכבת עם חיילים רוסים שבויים. הם החליטו לברוח בשיטה מקורית- הגרמנים הכניסו את הקרונות למחנה בדחיפה ע"י אסירים  ואז מוציאים בחזרה לקטר, שייקח אותם חזרה לחזית; הם שמו לב שהשמירה של המחנה החלה להידלדל, ובעיקר, נעשתה על ידי אוקראינים מתנדבים, ואז תוך כדי דחיפה הם נכנסו מתחת לקרון, נצמדו לתחתיתו, וכך יצאו מהמחנה וירדו בתחנת רכבת בקרבת המחנה (הוא ועוד חמישיה אנשים).

 הם החלו ללכת ונמנעו מכניסה לכפרים וערים ואחרי ימים אחדים הגיעו לעיירה באוקראינה, שם גילו תוהו ובוהו – חלק מהאוקראינים ניסו לברוח. על יד תחנת הרכבת בעיר הם ראו מחסנים גדולים, אליהם נכנסו ויצאו משאיות גרמניות.  

הם ישבו שם במשך שלושה ימים וראו שהשמירה על המחסנים נחלשה. הם הצליחו להיכנס למחסנים ובפעם הראשונה לאחר 4 שנים הם ראו שוקולד ואוכל אמיתי במחסן. היו שם גם אלוכוהול וסיגריות. הם מילאו תרמילי גב ומילאו מכל הבא ליד והלכו לישון בתחנה ליד המחסן, מה שהתברר כהחלטה נכונה. אחרי שעתיים כל תושבי העיר הגיעו למחסנים ובתוך חצי שעה המחסנים התרוקנו.

מכאן המשיכו לכוון רומניה. למזלו מצא במחסן  מגפיים של  חייל גרמני  ושתי שמיכות שעזרו לו להתמודד עם הקור.

 ההליכה  הייתה בשדות מפני שהם לא ידעו אם הם באזור רוסי או גרמני. באחד הכבישים, שחצו באוקראינה, הם שמעו רעש מחריש אוזניים והסתתרו בתור שדה תירס. בכביש היו שיירות גרמניות בנסיגה. לאחר יום וחצי בו שכבו בשדה הגיעה  לפתע יחידת SS עם כלבים וגילתה אותם. הם הועמדו בשורה לקראת הוצאה להורג, אך מפקד יחידת טנקים גרמנים הורה לכוון את המקלעים לכיוונם והורו להם לעזוב אותם בשקט. כך ניצלו והצליחו לברוח.

הם המשיכו בדרכם ועברו דרך יערות באוקראינה. הם עברו בעיירות, שאליהן נכנס הצבא הרוסי, וראו זוועות, שלא ניתן לתאר. כך המשיכו לכיוון דרום בתקווה שזו יכולה להיות רומניה.

 באחת העיירות באוקראינה תפסו אותם יחידות רוסיות מאזור אסיה. הם ניסו להסביר ליחידות מאיפה הם, אך מפני שהם ראו באחד השקים סיגריות גרמניות- הם ירו באחד מהם. לאחר מכן התקרב קומיסר, שניסה לדבר איתם ברוסית, אך לא הצליח,  ואחד מחבריו של יוסף התחיל לדבר ביידיש. התברר שהקומיסר היה גם יהודי ודיבר יידיש. הוא חקר אותם ושאל אותם מה סיפורם, ואיך השיגו את הדברים הגרמניים.  הוא שאל אותם אודות האדם שנורה, והם ענו לו כי אחד מהחיילים חשב שהוא גרמני וירה בו בלי לחשוב פעמיים. הקומיסר ירה בחייל ושיחרר אותם. הם שאלו אותו איפה רומניה, והוא הדריך אותם, אך הזהיר אותם כי רומניה נכבשה על ידי הרוסים.

 הם המשיכו ללכת במשך חודשיים והגיעו לרומניה. הם הגיעו לעיירה מולדובית בשם בוטושן, ושם אחד מהם, שהיה יליד המקום, לקח אותם לקהילה היהודית במקום ושם מצאו רק מספר אנשים.  אחר כך נתנו להם כסף לסוע ברכבת לעיירות הולדתם, שם  פגש את אביו ואמו

אחרי המלחמה סבי חזר לעיר הולדתו, וגילה, כי אחד מאחיו נרצח בבוקרשט, ואחת מאחיותיו נרצחה גם היא.  רוב המשפחה שרדה, אך חזרה לחיים ללא רכוש מפני שהכל הוחרם והושמד הם החלו לבנות את חייהם מחדש. בשנת 1945 הוא התחתן עם סבתא רבתא שלי, וב-  1946  נולד סבי הם עלו לארץ בשנת 1963. יוסף נפטר בשנת 1994  בשיבה טובה ובעל משפחה רחבה 

יוצר הזיכרון

רועי דנון

קשר לדף הזיכרון great grandson

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
רועי דנון
רועי דנון