אלימלכ פנצר

(1925)

Short Biography

Camps מאוטהאוזן פלאשוב

Born קראקובLived חדרה

סיפור חיים

קורות חייו בזמן המלחמה:

בתקופת הפוגרומים ב - 1939, בראש השנה, היו שמועות על כך שהגרמנים מתכוונים להגיע לפרישטק, העיירה בה גדלתי. היהודים כבר התחילו לברוח, אך הרב של העיירה אמר לכולם "אל תברחו אין לכם מה לדאוג, היום חג ראש השנה ואלוהים ישמור עלינו. גם אם הגרמנים ינסו לתקוף אותנו, הם לא יצליחו וקני הרובים יישברו להם "ייפלו להם הידיים." תושבי העיירה הקשיבו לרב וכולם הגיעו לבית הכנסת לתפילת ערב החג. הגרמנים אכן הגיעו לעיירה וירו בכל מי שניסה לברוח דרך חלון בית הכנסת. באותו ערב, כשניסה אחי הבכור אריה לברוח דרך חלון בית הכנסת, הוא נהרג . גם אני קפצתי דרך החלון אך ניצלתי. אבי ואני נאלצנו לקבור את אחי הבכור אריה בערב ראש השנה . עד שנת 1942 היינו בביתנו שבעיירה פרישטק שבפולין. בזמן הסלקציה, לקחו את אמי ואת שלושת אחיי הקטנים - יונה, הצעיר ביותר היה בן 4-5, שמעון בן 6 ומאיר היה בן 7-8. אני נשארתי יחד עם אבי ועם אחי הקטן אברהם בעיירה . סדר אחיי ע"פ הגילאים מהבכור לבן הזקונים: אריה, מלך(אלימלך - ) אני, אברהם, מאיר, שמעון ויונה . אחי הקטן מאיר היה בלונדיני והיה אפשר להגיד שהוא דומה לאדם מהגזע הארי. בכדי להצילו, הוריי שיכנו אותו בביתם של שכנינו הפולנים וכך סברו שיהיה מוגן. למורת רוחם של השכנים הדתיים הפנאטיים שבעיירה, הוריי החזירו אותו לביתנו משום שהשכנים הדתיים אמרו להם שאצל הפולנים הוא יאכל טריפה, יהפוך לגוי וכו . ' ככה"נ אם היה נשאר אצל הפולנים, היה ניצל. (גם כאן כאשר סבא מספר זאת הוא כואב את העובדה שלפנאטים הדתיים הייתה השפעה על הוריו בעיקר על אביו שהיה אדוק.) מאוד מקוממת אותי צרות המחשבה של הפנאטיים האלו ועל העובדה שאילולא היו משכנעים את הוריי להחזירו לביתנו אחי מאיר כנאה היה נשאר בחיים.

שהותו במחנה העבודה בפלאשוב 1942-1944:

בערך בשנת 1942 לקחו אותי מהעיירה פרישטק למחנה העבודה בפלאשוב. הייתי חזק פיזית ויכול לעבוד, לכן לקחו אותי. הייתי בן 16-17 שנים. אבי נשאר עם אברהם אחי הקטן בבית, שאותם לקחו לאחר מכן הגרמנים אל תאי הגזים "בלזץ" (BełŜec). זה היה המקום שאליו לקחו את יהודי מזרח אירופה . המחנה פלאשוב הנמצא בפרברי קראקוב ממוקם ברחוב ירזולינסקה (בעברית: ירושלים , ) אני עבדתי שם מהקמתו של המחנה ב1942 עד שנת 1944. סך הכל שהיתי שם כשנתיים וחצי. לאחר מכן ב1944 יצאתי למטהאוזן שבאוסטריה. שמו של מפקד המחנה מטעם הנאצים היה גט (GET). שמם של המפקדים של היהודים היו חילביץ' ופינקלשטיין, אשר נורו שניהם ע"י מפקד המחנה גט. על הרציחות במחנה פקד לא אחר מאותו גט. המחנה היה בנוי על בית הקברות היהודי בקראקוב. שאר אנשי המחנה ואנוכי נאלצנו להרוס את המצבות העשויות משיש, להעמיסן על מכוניות ומהן הגרמנים בנו וילות. את המצבות הפשוטות יותר היו צריכים לשבור ולנפץ, ולסלול מהן כבישים. במחנה עבדתי בעבודה שחורה וסיזיפית שכללה סלילת כבישים ועבודה במחצבה. קראו לזה עובדי ברקנבאו (8 (BARAKENBAU-ב. החודשים האחרונים לפני שהתקרבו הרוסים, עבדתי בגרוס שנדריי (SHNEDRAY) – מפעל שבו תופרים בגדים בשביל הצבא. בכדי להגיע לעבוד במתפרה אמרתי לאחד השומרים שיש לי דוד עשיר באמריקה ושלאחר המלחמה אדאג לו להרבה כסף (דבר שכמובן לא היה אמיתי). שעצם כך שעבדתי בעבודה קלה יותר במתפרה, זה נתן לי כוח ותקווה להמשיך לשרוד עד סוף המלחמה. לפי מה שידוע לי, לאחר המלחמה תפסו את מפקד המחנה גט והוא הועמד למשפט בקראקוב והוצא להורג בתלייה . על המחנה ועל הרציחות שהיו בו ועל כל מה שקרה שם אפשר לכתוב ספרים שלמים . משם הגעתי למאוטהאוזן (Mauthausen) שבאוסטריה, מחנה גדול מאוד, שם שהיתי מספר שבועות. משם הגעתי ל"לינץ" שבאוסטריה, אחר כך בהליכה למחנה "מלק" (MELK) ובסוף שוב בהליכה למחנה "אבנזה" (EBENZE ). את הדרך למחנה "מלק" עשינו ברגל. שם העסיקו אותנו הגרמנים בחציבת ההרים כדי ליצור בונקרים שיהוו מחסני תחמושת לצורך המלחמה. אני עבדתי בחוץ והייתי צריך להביא חצץ וליצוק בטון . ב1944 הלכנו ברגל ממחנה "מלק" (בעיר מלק פעל אחד ממחנות החוץ של מחנה מאוטהאוזן) עד למחנה "אבנזה" שבחבל הטירול (TIROL , ) את מי שנעמד בזמן ההליכה – הרגו. זו הייתה הליכה של כ 3-4 ימים בחורף בחודש מרץ- אפריל עד שהגענו למחנה "אבנזה". בהליכה מתו רבים "ב. אבנזה" שהיתי כ 8- חודשים . במחנה "אבנזה" לא היו רק יהודים, היו גם פולנים, רוסים , צ'כים וכו . ' מה שאני עשיתי: לכל אחד היה סימן: פולני היה אדום עם P ( סימון לאסיר פוליטי , ) לעבריינים, רוצחים והומאים היה סימן אחר. ליהודים היה סימן אדום וכחול: אסיר פוליטי ויהודי. אני זרקתי את הסימן שלי והחלפתי עם מישהו שנפל, השארתי סימן אדום בלבד שהראה שאני פולני (אסיר פוליטי) כי ידעתי פולנית. באבנזה היינו אוכלים קליפות של תפוחי אדמה מרוב רעב. פעם אחת מצאתי תפוח אדמה, שמתי אותו באש, ברגע שאחד הבחין שעשיתי זאת הוא מיהר כדי לקחת לי את תפוח האדמה. שמתי לב לכך ומהר מאוד דחפתי את תפוח האדמה לפי בעודו לוהט כדי שלא יוכל לקחת לי אותו . ב 05.05.1945 הגיעו האמריקאים למחנה ב"אבנזה" ושחררו אותנו. חיכיתי שם, הייתי נפוח ברגל. מפקד המחנה הכין חומר נפץ בתוך הבונקר ואמר לנו להיכנס לבונקר כדי שאם האמריקאים יגיעו, נתחבא כי הם עומדים להפציץ את המחנה. כלומר עד הרגע האחרון רצה המפקד הגרמני להתנכל ליהודים, אף שידע שגרמניה מובסת במלחמה. האסירים לא הסכימו, ומפקד המחנה הבין שהוא כבר לא יכול לכפות עליהם דבר – הוא ושאר הגרמנים ברחו. בשחרור הגיעו גם אנשים מהבריגדה היהודית שלאחר מכן היו אלה שלקחו אותנו לאיטליה . כשהיינו באחד המחנות, היה ליד המחנה שלנו מחנה לאסירים רוסים בשם שמנה (SHEMNA). במחנה זה נהגו הגרמנים להרעיב את האסירים הרוסים ובמקום לזרוק להם לחם, הם זרקו להם דג מלוח רק כדי להתעלל בהם . לאחר השחרור של המחנה היו בעיות של מחלות. היו תופעות של אנשים שסבלו תקופה ארוכה של רעב כבד ועם בוא המחלצים האמריקאים התנפלו על המזון אכלו בבת אחת הרבה ומתו. בשחרור רגלי השמאלית הייתה נפוחה מרוב רעב

 

קורותיו מתום המלחמה ועד עלייתו לארץ

 מהמחנה ב"אבנזה" לקחו אותנו אנשי הבריגדה היהודית לאיטליה, שם שהינו כשנה. היינו מספר חודשים בעיירת הקיץ הנופש אוסטיה, שנמצאת ליד רומא. כדי לקבל באיטליה תמיכה כספית מהצלב האדום קניתי ניירות מזוייפים ובהם היה כתוב ששמי הוא קובה ושאני פולני. השם קובה הוא שם שאחד מחבריי המציא לי ונשאר עמי עד היום (אפילו אשתי ז"ל הייתה קוראת לי בשם זה). איטליה הייתה ענייה באותה תקופה, וכדי לקבל הטבות היית צריך להגיד שאתה פולני . באוסטיה היו אנשי קיבוץ שנקראו "בוני הנגב". עבדנו שם בכל מיני עבודות מטעם הסוכנות היהודית. אני עבדתי בתפירה . בשנת ב1946 ב 20.05 עליתי בעלייה בלתי לגאלית לארץ באוניות המעפילים "דב הוז"
ו"אליהו גולומב" מנמל "לה ספציה
" שבאיטליה. אני הייתי על האנייה "דב הוז". אני הייתי מאותם נוסעים שפתחו אז בשביתת רעב כמחאה על כך שהבריטים לא הסכימו להכניס אותנו לארץ. עלינו דרך נמל חיפה .

 

חייו בארץ כשעלה ארצה

 הייתי שנה וחצי בקיבוץ עין השופט (כשהגעתי לשם מלאו 10 שנים לקיבוץ) ושנה וחצי ברמות מנשה. הייתי ממקימי רמות מנשה. במסגרת ההקמה, לקחתי חלק בהכשרה חקלאית בחדרה. כינו אותנו "בוני הנגב , " למרות שלבסוף הקמנו את רמות מנשה ולא יישוב בנגב . במלחמת השחרור ב1948 נלחמתי מטעם קיבוץ רמות מנשה. כבשנו שני כפרים: בית לחם וכפר נוסף. אלה היו כפרים שישבו שם גרמנים והעובדים שלהם היו ערבים. בזמן המלחמה הבריטים פיקחו עלינו . בסוף 1949 התגייסתי לצה"ל לחיל ההנדסה . שמעון אבידן היה מפקד (גבעתי) בעין השופט . הייתי בקיבוץ להבות הבשן על גבול סוריה. כחייל הייתי בחיל ההנדסה בציוד מכני כבד במשך שנתיים בשירות סדיר 8. חודשים עבדתי בייבוש החולה. בפברואר 1952 השתחררתי . במסגרת תפקידי בצה"ל לקחתי חלק בייבוש החולה, בעבודות ליד עין חרוד בשביל עולים חדשים, סלילת כבישים וכו .' קיבלתי זימון למילואים ואמרו שצריך לקבל טרקטור מראש פינה ולנסוע עד לגשר בנות יעקב, עד לדרדרה – זו הייתה הנק' של צה"ל ומסביב היו הסורים. הקצין שם אמר: "את קני הסוף צריך להשכיב כדי שנוכל לראות מה לעשות עם השטח." הוא הוריד את השיריון מהטרקטור ואמר: "אם יקרה משהו, תפתח רימון עשן ותקפוץ למטה." שם היו מוקשים וגם נתקלנו בחזירי בר. בגלל שסיימנו מהר, קיבלנו אישור על הימים שהיינו וחזרנו הביתה . בטרקטור היו 2 אנשים. פעם אחת כדור הגיע מהסורים ופגע בחתיכת פלדה שסגרה את הגג על ראשי ולמזלי לא נפגעתי. חתיכת הפלדה שהגנה עליי הייתה רק בצד שלי ולא בצד של האדם השני. בזכותה לא קרה לי כלום וניצלתי בנס . לאחר שהשתחררתי מצה"ל חזרתי לחדרה ועבדתי בטרקטור בולדוזר בתור שכיר במשך 5 שנים. בתקופה זו עבדתי בכל מיני מקומות, אפילו עד באר שבע וסדום הגעתי. לאחר מכן עבדתי בתור עצמאי . הכרתי את אשתי שרה (סלה) בחדרה בבית עולים בשם "אגרו בנק". בתקופה זו גרתי בתור רווק בדירת חדר ונתתי לחבריי לגור איתי ללא תשלום. אשתי הייתה גרה בבית העולים עם אמה. אחותה פרידה הגיעה לארץ מאוחר יותר ב1958 . לאחר שהכרתי את אשתי עברה לגור איתי בדירתי ובשנת 1954 התחתנו . אמה של אשתי, רבקה, נפטרה מסרטן בגיל .72

 

כשהלך לתת עדות בגרמניה:

נסעתי במונית מדיסלדורף לארנסברג, שם התקיים המשפט של גרמני שהיה בין האחראים לסלקציה בעיירה שלי - פרישטק. בדרך התפתח ויכוח ביני לבין הנהג שהיה גרמני . לפי החישוב שלי בזמן המלחמה הוא היה בהיטלר- יוגנד (הנוער ההיטלראי). הויכוח התחיל בזה שהוא אמר לי: "מספיק עם המשפטים האלו". אני אמרתי לו שלפי דעתי היה צריך לשפוט את הרוצחים האלו שעשו את הזוועות האלה בישראל, כפי ששפטו את המפלצת אדולף אייכמן, כך שאני לא הייתי צריך לבוא לכאן ולתת עדות אלא שאתם הגרמנים תבואו לישראל לתת עדות. ואז התחיל הויכוח. הוא אמר לי ש"אם זה מה שאנחנו עשינו, למה כולם רוצים לבוא אלינו, לעבוד אצלנו ולהישאר בגרמניה למרות שאנחנו הפסדנו במלחמה? כולם רוצים כסף ואנחנו רוצים את הכסף שלהם..." אז אני עניתי לו שכל הרכוש שיש בגרמניה הוא של כל אותם שישה מיליון יהודים שהגרמנים רצחו ובגלל זה גרמניה היא המדינה הכי עשירה שיש. לאחר שאמרתי את זה, הנהג נכנס ללחץ וכבר חשבתי שאולי תהיה תאונה בנסיעה. הכעס שלו בער בו על כך שלא הייתה לו תשובה. לבסוף הוא אמר לי: "אם אתם הייתם מסוגלים לרצוח את כל המצרים..." אמרתי: "אתה מדבר כאחד שלא יודע מה נעשה איתו, בישראל יש דמוקרטיה עם 14 ומפלגות, והמשפט של אייכמן התבצע במשך יותר משנתיים על כל הפשעים שביצע" . בנוסף הנהג העלה את הסוגיה של מי יותר גרוע, היטלר או סטאלין? עניתי לו שאשתי שרה וכל משפחתה ברחו מפולין לרוסיה בזמן המלחמה וכולם ניצלו. משפחתי מפולין ואף אחד מלבד בן דודי מרכוס לא נשאר. כך הבהרתי לו את דעתי . הגעתי איתו לעיירה ארנסברג שעל גבול הולנד כדי שלא יהיו הרבה כתבים שם. בסוף נתתי לו דולר כדי שיילך לשתות בירה (על הנסיעה הזאת שילמו לי). בסוף המשפט נודע לי שהם קיבלו 5 שנים מאסר לכל אחד מהפושעים הללו. כמובן שלנאצים האלה היו 2 עורכי דין לכל אחד מהם . המשפט התייחס למפקדים בעיירה פרישטק, בה שהיתי באותה העת. בתחילת המלחמה הם הוציאו אותנו לתוך יער ושם השמידו כמעט את כולם. נשארו רק 150 אנשים כולל אותי

יוצר הזיכרון

אביגיל שיר

קשר לדף הזיכרון Grandaugther

קהילות

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
אביגיל שיר
אביגיל שיר