שמואל בלומנפלד

(1926)

Short Biography

Camps אושוויץ טרזיינשטט קרקוב

Born פרושוביצהLived בת ים

סיפור חיים

שמואל בלומנפלד – נולד בשנת 1926

18393463540870692574.JPG

 

שמואל בלומנפלד, בן 90, ניצל מהשמדה וחי כיום בבת-ים.

הגעתי אליו, לאחר ששמעתי סיפורים עליו מאמי, שנבעה למשלחת לפולין.

הגעתי אליו הביתה על מנת לראיין אותו.

 

שמואל נולד בעיירה פרושוביצה  עיירה קטנה ליד קרקוב, עם כ – 1500 יהודים. העיירה הייתה עיירה דתית, הם גרו בשכנות לפולנים. הם התפרנסו מחקלאות ומאפיית מצות כשרות לפסח. שמואל הצליח לשרוד את זוועות המלחמה ,אך משפחתו , שבעת אחיו ואחיותיו , הוריו דודיו ובני דודיו נרצחו באושוויץ ואמו רק בת 41 ואחיו הצעיר רק בן 5 .

משפחתו הייתה משפחה דתית, סבו היה סופר סת"ם

ב – 1939, פרצה המלחמה, היו כרוזים והיו הודעות שאנשים צריכים להתייצב כי יש מלחמה. השלטונות החליטו שהם מוסרים את קרקוב ללא מלחמה, בכדי לרצות את הגרמנים, ושלחו את כל היהודים לכפרים הסמוכים, גם לעיירה פרושוביצה. ואז פרצה שמועה שהגרמנים מתכוונים להרוג את כל הגברים היהודים, אז הגברים החלו לברוח, ובעיירה נשארו רק הנשים והילדים. לאחר פרוץ המלחמה, הקרב החל להגיע גם לעיירה של שמואל, הגרמנים שרפו את העיירה, היהודים התחבאו בבתים, גם המשפחה של שמואל התחבאה (70 איש) וחלק מהיהודים ברחו לשדות מרעה שהיו ליד העיירה. כל העיירה בערה. היו טנקים של גרמנים בכיכר.. בנתיים השליט בקרקוב קיבל החלטה שיש יותר מדי יהודים בקרקוב ובעיירות הסמוכות, והוא נתן צו שכל יהודי שרוצה לעזוב יכול להתיישב רק בעיירות מסביב לקרקוב, והעיירה הגיעה ל – 5,000 תושבים, לא היו תנאים סניטריים, והתפרצו הרבה מחלות, הם קיבלו הוראה שאסור ליהודים ללכת על המדרכה, והם חוייבו ללכת עם סרט על היד. התחילו לקחת יהודים לכל מיני עבודות

 (1940-1941), בקרקוב השאירו רק יהודים שהיו להם מפעלים, שיכלו לספק עבודה, והם חוייבו לקחת מנהל גרמני, שינהל את העסק, 13/03/1941 פתחו גטו בקרקוב. הכניסו לשם 17000 יהודים.

ב1942 בחודש ינואר הייתה ועידת ואנזה – שם הוחלט שחייבים לפתור את הבעיה היהודית,  

בשנה זו הגרמנים החלו לבנות ליד קרקוב מחנות עבודה, הם לקחו בתי קברות, הרסו אותם, והחלו להקים עליהם מחנות עבודה, והם החלו להביא יהודים מעיירות קטנות ליד קרקוב, בכדי לעבוד שם. הגרמנים ביקשו מכל עיירה לתרום עובדים לעבוד שם, במקביל החלו חברות ענק כמו שטראוס וסימנס, שקלטו את אלפי הפועלים היהודים, לעבודה של ייצור גז, וסימנס בנו פסי רכבת, לעבודה רצו לקחת את אבא של שמואל, שהיה דואג לפרנסת המשפחה, אז שמואל הלך לעבוד במקום אביו בסימנס, הוא מתאר את העבודה שם כגיהנום,

באותה תקופה הוא מתאר שהמצב עוד היה סביר, בחודש יוני, במהלך עבודתו, החלו אקציה של יהודים – גירוש יהודים, גירשו 7,000 יהודים, ליד פסי הרכבת שהוא עבד, הוא ראה קרונות שבאו לקחת את היהודים, והוא ראה את הקרונות שהיו מצופים בסיד ועם ריח של כלור, והוא ראה איך מעמיסים את כל היהודים על הקרונות, בעיקר נשים וילדים קטנים, והוא מתאר את זה באמצע היום, זוכר את זה כתמונה נוראית, דחפו אותם לקרונות, וזרקו את הילדים  לתוך הקרונות. כשהוא ראה מה קורה, בהפסקה, הוא ברח הביתה לעיירה, הוא אמר שהוא רצה להיות עם משפחתו ולהיות מגורש יחד עם המשפחה. הוא הגיע ועזר לאמו ואחיו לאסוף גרעינים בכדי להכין לחם.

לאחר חודשיים, הגיעו שמועות וידיעות על גירוש יהודים, אמא של שמואל הוציאה כסף ונתנה מחצית מהכסף שהיה לה לשמואל ואת המחצית השנייה, השאירה לה ולאחיו.. הוא אומר שכנראה היא ידעה שהוא יזדקק לכסף יותר ממה שהם יזדקקו לו. היא כנראה הרגישה שהם לא יצליחו לשרוד יותר מכמה שבועות.

בנתיים מגיעה השכנה ואומרת שהגיעה בשורת איוב, שמגיעים תוך כמה שעות לגרש את היהודים מהעיירה, שמואל נפרד ממשפחתו בבכי גדול, ויוצא עם חבר טוב לברוח לשדות, בנתיים הגרמנים פשטו על העיירה, שמואל הגיע לקרקוב, בכדי לחפש עבודה, בסימנס כבר לא הייתה עבודה, והוא הלך לעבוד בחברת שטראוס במחנה עבודה, לחברה היה בית ששם גרו כל הפועלים של שטראוס  ושמואל גר איתם.

את הורים שלחו למחנות  בבלשץ, ומאז הוא לא ראה אותם. ב – 03/09/1942 לפי הרישומים, הוריו ואחיו נהרגו בבלשץ.

בסוף שנת 1942, חיסלו את המפעל בו עבד, והוא ברח לגטו קרקוב. שם הוא היה מחוסר עבודה, וזאת הייתה בעייה, כי הגטו חולק לשניים – מחצית של אנשים שזקוקים להם -אנשים עם עבודה, והמחצית השנייה נשים, ילדים \ זקנים ואנשים ללא עבודה. וקבוצה זו הייתה הראשונה לגירוש מהגטו. בגטו השאירו רק את אלו שהייתה להם עבודה. ב – 11/03/1942, כינסו את כולם ואמרו להם שהם נוסעים לבנות מחנה עבודה חדש, כולם עמדו ברחבה, שמואל התלבש יפה, לקח את המזוודה שלו, כי חשב שהוא הולך לדרך חדשה. בנתיים הגיעו כמה משאיות, והתחילו לעשות סלקציה, התחילו להוציא את הזקנים והילדים, והרגו שם כמה אלפי אנשים, ו – 2000 איש העמיסו  על המשאיות. במעמד הזה הוא מתאר, שמאחוריו עמד יהודי עם מעיל גדול שהסתיר ילד, וכולם עמדו עם הידיים למעלה, והוא שומע את היהודי אומר לילד, שימתין בסבלנות, עוד כמה דקות וזה נגמר, פתאום הגרמני קולט שהיהודי לא מרים ידיים למעלה, הוא יורה בו, ואז הילד יוצא החוצה, והגרמני מייד הרג את הילד עם כידון.  לאחר ששמואל ראה את זה, הוא רץ מייד לרכב, והם עזבו את גטו קרקוב, ליעד בלתי ידוע, אושוויץ.

בלומנפלד זוכר את המסע האישי שלו לבירקנאו ב-1943 בין 2,000 יהודים מגטו קרקוב. "הם זרקו אותנו בבירקנאו ואנחנו חשבנו שזה מפעל. לא היה לנו מושג שזה מחנה מוות".

 

 הם שמעו על אושוויץ שיש שם שוק שחור, שיש שם מחנה עבודה, הם לא ידעו שאושוויץ זה מחנה השמדה. הם הגיעו לבירקנאו, שם זרקו אותם מהרכבים, הביאו אותם למקום בו עשו סלקציה ראשונית, והוציאו רק גברים, מתוך קבוצה של 2000 איש הם נשארו רק 480, אח"כ התברר לו שאת הנשים והילדים שרפו. הם הוכנסו לצריף, שם ישב אסיר, וקצין S.S שביקש מהם להעביר אליו את כל דברי הערך. שמואל מסר לו את כל רכושו, ורק השאיר לעצמו תמונה של אמו, הוא החל ללכת, הקצין קרא לו, ושאל אותו מה הוא מחביא, שמואל אמר לו שהוא שמר לעצמו תמונה של אמו, הקצין הסתכל על התמונה, ואמר לו, זונה יהודיה, וקרע את התמונה.

לאחר מכן החלו לתת לכל יהודי מספר, סידרו אותם לפי א/ ב, והחלו לשאול כל אחד מה הכישורים שלו, איפה הוא נולד ובן כמה הוא. איזה יהודי אמר לו שיגיד שהוא מורה לחייטות. אח"כ העבירו אותם לעשות מקלחת וגילחו את כולם. נתנו להם בגדים אזרחיים עם צבע לק עליהם, הם עדיין לא קיבלו בגדי אסירים, כי היו צריכים לבדוק שאין להם מחלות. הם הוכנסו לבלוק 19, בבירקנאו (אושוויץ 2) 8 איש על מיטת עץ אחת. כל יום מדדו להם את החום, בכדי לראות מי חולה, מי שהיה בריא התלבש וחזר למחנה, מי שהיה חולה, היה יוצא באיזו דלת, ואח"כ לא ראו אותם יותר. אח"כ הוא "התקדם" קיבל מדי אסירים, ובגיל 16, העבירו אותו לעבוד במכרות פחם, הוא עבד שם 22 חודש, עבודה קשה, לא ראה אור יום.

הוא מספר: "עבדתי עם כורי פחם פולנים וגרמנים וכמה מהם עזרו לי. ניצלתי ממש במזל, אבל גם בזכות עזרה מאזרחים שהביאו לי לפעמים מזון". הוא עבד בעבודות כפייה בפרך, וגרר עגלות של סוסים.

ב – 18/01 היה הגירוש מאושוויץ, מצעד המוות, שם הוא הכיר את אחד האסירים שהיה אסיר מוגן, הוא לא יצא לעבוד מחוץ למחנה, הוא הדריך את שמואל, לאחר שמונה חודשים במחנה הוא נפצע והיה זקוק לרופא, הידיד שלו הסביר לו שאם הוא יהיה חולה הרבה ויגיע למרפאה לעיתים תכופות, הוא לא ישרוד את המלחמה, הוא היה פצוע, וטיפלו בו שם, וסידרו לו להישאר לעבוד במרפאה ולעזור שם, שם היו תנאים קצת יותר טובים, היה שם קצת אוכל, ומה שעשו שם למעשה, שיחררו אותו כל שבועיים ומייד היו מקבלים אותו בחזרה.

בעת גירוש אושוויץ, הרופא שעזר לו אמר לו שהוא יצטרף לרופאים, ואז במחנה החדש, מייד יקבלו אותו לעבודה, והם נדדו כולם לכיוון מחנה בוכנוולד (שנת 1945), במחנה זה קיבל מספר חדש, הוא שהה שם שבוע ומשם שלחו אותו למחנה קטן, שהיה בו מפעל של 2000 יהודים, הם עבדו על פצצות שלא מתפוצצות, שם הוא שהה עד ל 06/04/1945, בסוף לאחר הפצצות של בעלות הברית ב – 08/04/1945 הגיעו האמריקאים, וחילצו אותם.

שמואל יצא לחופשי עם שחרור מחנה טריזנשטט ע"י הרוסים . יש לו מספר על היד , הוא

 

 

לאחר המלחמה הוא נישא ועלה לישראל. , ועבד כסוהר בשב"ס והיה אחד משלשות שומריו של אייכמן בעת משפטו עד הוצאתו להורג . זה היה עבורו מעין סגירת מעגל

שמואל  ממשיך לבקר בפולין וללוות משפחות לפולין  כדי להנציח את זכר קרוביו ובני העיירה פרושוביצה  בה נולד ומשמש עד היום כיו"ר להנצחת זכר המשפחות שנרצחו שם .

 

 

 

 

יוצר הזיכרון

מאיה אמיר

קשר לדף הזיכרון מתנדב/ת