אווה אדוריאן

(1926)

Short Biography

Camps אושוויץ טרזיינשטט

Born פראגLived קיבוץ נאות מרדכי

סיפור חיים

הדמות המונצחת: אווה ארליך (כיום אווה אדוריאן)

שנת הלידה:  1926

מקום הלידה: אווה ילידת פראג, צכוסלובקיה.

עיסוק / מקצוע: אווה החלה לעבוד מיד עם הגעתה לארץ בקיבוץ נאות מרדכי שם גרה, היא עבדה בכל ענפי המשק בקיבוץ ולאחר שהשלימה את לימודיה עבדה 18 שנה כעובדת סוציאלית. מאוחר יותר התנדבה במחלקת הרווחה.

מקום המגורים במהלך המלחמה: בשנת 1942 אווה ושאר בני המשפחה הובלו לגטו טרזינשטט, שם גרו שנתיים וב- 1944 נשלחו למחנה העבודה אושוויץ- בירקנאו. בנובמבר 1944 אווה הועברה שוב למחנה פרייברג בגרמניה לביצוע עבודת כפייה.

מקום הרצח ומועד הרצח: אווה שרדה את השואה. עם זאת בחרתי להשאיר את הפרק הזה בעבודה כדי לציין שפרט לאווה, לאמה גרוניה, סבתה של סבתא שלי, ולסבתא רבתא שלי (שעלתה לישראל מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השניה), כל שארית משפחתה נרצחה בשואה.

סיפורה של הדמות לפני המלחמה: אווה גדלה בשכונה בורגנית, בבית היה פסנתר ושמיכות עליהן רקומות שמות הבנות (הזכרתי כדי להמחיש את כל הטוב ברשותו גדלו). אווה למדה באופן פרטי חמש שפות, ונסעה לקייטנות. אביה של אווה היה בעל בית חרושת. אווה למדה בבית ספר שאינו יהודי, בכיתתה הן היו 2 יהודיות בלבד, ולמרות זאת לא הרגישו שום עוינות או הבדל בינן לבין שאר התלמידים. אביה היה מעורב בקהילה היהודית, והיה שייך לארגון היהודי "בני ברית", הבית היה בית יהודי חילוני (הלכו לבית הכנסת ביום כיפור, שמחת תורה וראש השנה). אביה של אווה היה נאמן לצ'כיה (הגדר עצמו כצ'כי יהודי) והמשפחה לא ניהלה אורח חיים דתי. הבית היה בית פתוח לדעות וויכוחים, ארוחת הערב הייתה שעה בה כולם מתאספים ומדברים על כל ענייני היום בעולם. כל אחד מבני המשפחה ידע להשמיע את דעתו. בזמנו האווירה בצ'כיה הייתה אווירת פתיחות וחינוך לסובלנות, שררה האמונה שהאמת תנצח ויהודים נבחרו לפרלמנט. אווה ואחותה הגדולה היו חברות בתנועת נוער ציונית, אחותה הייתה אף מדריכה בתנועה.
בשנת 1938 החלו לצוץ מודעות בעיתונים על מצב היהודים בגרמניה, והחלו להגיע לצ'כיה פליטים שברחו מגרמניה לאחר אירועי גירוש זבונשין וליל הבדולח. בעקבות המודעות אביה של אווה ניסה להעביר את עסקיו לטורקיה אך כשל. הסכם מינכן שהביא לכיבוש הנאצי של מקום מגוריה של אווה, פראג, היה דרמטי וכך אווה ומשפחתה החלו להרגיש את ההשפעה של הכיבוש הנאצי. נאסר עליהן ללכת לבית ספר, לפארקים, לספריות, תיאטרון, לקולנוע. ברכבת הותר להם לשבת אך ורק מאחור, אסור היה לצאת אחרי השעה שמונה וקניות הותר להם לערוך רק כאשר הסחורה נגמרה בשעות אחר הצהריים.

בשלב זה אווה חשה שהצ'כים לא היו נגד היהודים, וכי היה להם גורל משותף של כיבוש על-ידי הנאצים להם התנגדו כולם. היא גם זוכרת שכשהכריחו אותה לעלות רק על הקרון האחורי גברת צ'כית אמרה שזה לא בסדר כי "גם הם בני אדם". בשלב זה אווה אמרה לעצמה שהיא לא רוצה להיות "גם" בן אדם. היא רוצה להיות פשוט בן אדם. ככל אדם.

סיפורה של הדמות במהלך המלחמה:

תחילת המלחמה עברה על אווה ומשפחתה בפראג, כשהגזרות הולכות ומחריפות. הקשר עם חברותיה הלא יהודיות נותק, ותנועת הנוער היהודית הייתה המסגרת העיקרית בשלב זה, שהייתה חשובה ומשמעותית מבחינתה מאוד. למרות שהלימודים בבית-ספר היו אסורים על הילדים, הם ארגנו לעצמם מסגרת משלהם.

עם זאת, אנשים החלו להשלח בטרנספורטים. לא ידעו לאן. אי-הודאות הייתה מפחידה מאוד. הפרידות היו קשות מאוד. המכרים היהודים שלהם הלכו והתמעטו עם הזמן. אווה ומשפחתה נקראו לאחד הטרנספורטים המאוחרים, בסוף 1942. פראג כבר הייתה די ריקה מיהודים. הם פחדו מאוד מהטרנספורט, אך היא זוכרת שחשבה שאולי לפחות יהיו שוב ביחד עם החברים.

המשפחה הגיעה לגטו טרזינשטט. שם הופרדו. הצפיפות הייתה נוראה. 40 נשים בחדר. מחנק. מתח. אווה חלתה די מהר ונשלחה לחדר חולים שם קבעו לה "דלקת של הלב". ארועי בריאות המשיכו להשפיע עליה עוד פעמים רבות. משם עברתה ל"בית הנעורים" שם הייתה בין המבוגרות (היו שם בנות בגילים ½12-16). לא הכירה אף אחת מהן קודם לכן. בסך הכל היו ב"בית הנעורים" כ- 350 בנות, והייתה תחלופה כל הזמן (בנות שנשלחו בטרנספורטים, ובנות אחרות שהגיעו). היו כל הזמן רעבים. יחד עם זאת, הייתה שם חברותא. הן חלקו הכל. גם לא היו גניבות אחת מהשניה (גניבה מהכלל, למשל – אוכל ממטבח, שלא הייתה גניבה ממישהו ספציפי, נחשבה לגיטימית). הן למדו, למרות שהיה אסור. מישהי הוצבה כשומרת, כדי שאם יתקרב גרמני תזהיר וידעו להפסיק ולהסתיר את הפעילות שלהן. גם אווה לימדה בהסתר – לכתוב ולקרוא לילדים בגיל 11-12. 

אווה ראתה את הלימודים ואת ההתעקשות על המשך החיים כנצחון שלהם. לא היה לנו נשק, אמרה, אבל הרגשנו שנצחנו כי לא נכנענו. מסר לנאצים שאתם לא תשברו אותנו.

למרות שיצאו מטרזינשטט טרנספורטים כל הזמן, על תאי הגזים הם לא ידעו ממש עד הסוף. אבל היה ברור שהטרנספורטים הם למקום שיהיה בו עוד יותר גרוע. היא זוכרת את ההתייסרות של צעירים שהיו צריכים להכין את הרשימות ולהחליט את מי לשלוח.

מה זה טרזין? אווה עונה – יאוש אחד גדול. פחד. אובדן. פרידות. אי ידיעה מה יהיה מחר.

אביה הלך ונחלש. בשלב מסויים נשלח בטרנספורטים לאושוויץ, שם (היא יודעת היום) נרצח.

אווה ואמה נשלחו גם הן לאושוויץ, באוקטובר 1944.

אושוויץ הוא באמת "פלנטה אחרת", מספרת אווה. מייד עם הגעתן החלה אלימות. הצעקות, המכות, היריות, המראות מסביב. הלם של ממש. עם ירידתן מהרכבת עברו סלקציה. נראה שממש במזל שתיהן נבחרו לצד הנכון. תוך זמן קצר עברו את תהליך הקליטה המזוויע באושוויץ. אווה אומרת שהיא ואמה לא יכלו לזהות אחת את השניה. הן מצאו זו את זו רק בעזרת זיהוי הקול. עד כדי כך המראה שלהן השתנה באופן חד ומיידי בקליטה.

הן היו רעבות מאוד, כמעט ללא בגדים בקור מקפיא, בצפיפות וצחנה נוראית וללא קשר עם אנשים בשאר המחנה, מחוץ לביתן שלהן. כשקיבלו לראשונה אוכל – 'מרק', תארה את החוויה כמשהו נוראי. לא היו להם גם כלי אכילה – כף, כוס או כל כלי אחר שיאפשר לקחת מהסיר. אף אחת לא רצתה לגעת כך. הקאפו, אותה אווה זוכרת בחיבה, אמרה להן שהן ממש חייבות לאכול. שהמלחמה תסתיים עוד מעט, והן חייבות לשרוד עוד קצת.

אווה מספרת שכמו הקאפו הזו, ממש בכל מקום בו עברה לצד הרוע הנוראי היה תמיד מישהו שנשאר בן אדם.

מאושוויץ נשלחו למחנה עבודה בפרייברג, לייצור אמצעי לחימה עבור חיל האויר הגרמני. לפני שנשלחו ביקשו מכל מי שאינו בריא להרים את ידו, כדי להעביר אותו לטיפול. אווה, באינסטינקט, עצרה את אמה שהייתה חולה מאוד מלהרים את ידה. גם אווה לא הייתה בקו הבריאות. במחנה העבודה אווה שוב חלתה, ושמעה אפילו את אחד הגרמנים מנסה לארגן את שליחתה חזרה לאושוויץ. כעבור פרק זמן מסויים, כתוצאה מהתקדמות בעלות הברית, המפעל הפסיק לתפקד. הן נשארו מספר ימים כלואות ללא אוכל, ואז המפקד היה נחוש במשימתו להוביל אותן למחנה ריכוז כלשהו. הן היו בנסיעה פרק זמן מסויים לכיוון אוסטריה, ובסופו של דבר נכלאו שוב במחנה ריכוז, כשהימים הם שלהי ימי המלחמה.

היא זוכרת את היום בו ראו ממקום מושבם את הדגל הנאצי מוחלף בדגל אמריקאי. היא זוכרת את היום הזה ביחד עם מראה נורא של אסירים אחרים שממש באותו זמן זחלו דרך גדרות תייל בנסיון להגיע למרק. היא ממש התבעתה מכך שאנשים כל-כך איבדו את התודעה שלהם שגם כשקורה הארוע הדרמטי הזה – המסמל את החופש המתקרב, הם מקריבים את חייהם בנסיון להשיג מרק.

עם סיום המלחמה חזרה אווה לפראג. הדרך הייתה קשה, וגם הנסיון לחיות היה קשה. אמה אושפזה, ולה לא היה כלום. יחד עם זאת היא התעקשה כבר אז, למרות שהורחקה מבית הספר בגיל 13, לעבור מבחן בגרות.

בשנת 1949 עלו אווה ואמה גרוניה ארצה והצטרפו לסבתא רבתא שלי, רוז'ה, בקיבוץ נאות מרדכי.

בקיבוץ אווה עסקה במגוון עבודות, והיא נמנית על דור החלוצים שבנו בעמל את הארץ. בנוסף, היא השלימה תואר אקדמי בעבודה סוציאלית. אווה אומרת שיש לה שני B.A.. האחד – בוגרת אושוויץ, והשני בעבודה סוציאלית.

לאווה 3 ילדים. עלי, שנרצח בפיגוע בירושלים, רון וגילה. היא זכתה לנכדים ונינים רבים.

עוד בזמן השואה, ועד לעצם היום הזה, לאווה היה חשוב לשמור על אנושיות גם בתנאים קשים, ולהיות דוגמה ליכולת להתמודד, ליצור ולבנות.

אווה שרדה את השואה, וגאה להיות בין בוני מדינת ישראל.

יוצר הזיכרון

רותם דרור

קשר לדף הזיכרון relative

קהילות

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
רותם דרור
רותם דרור