פרימו לוי
Michele
(1919-1987)
Date of death : 4/11/1987Place of death : torino

Short Biography

Camps אושוויץ

Born torinoLived torino

סיפור חיים

 

תחילת דרכו:

 נולד ב-1919 בטורינו שבפיימונטה, ממלכת איטליה למשפחה יהודית ליברלית.                                            אביו, צֶ'זַרֶה היה קורא נלהב ואוטודידקט. הוא עבד בפירמת הייצור "גנץ", ובילה חלק ניכר מזמנו בהונגריה. אמו של פרימו, אסתר הייתה משכילה ובוגרת אף היא הייתה קוראת נלהבת, ידעה לנגן בפסנתר ודיברה צרפתית שוטפת.‏‏‏ ביום חתונתם של הוריו העניק סבו לאביו ולאימו את הדירה     Corso  שבה חי פרימו לוי במשך כל חייו כמעט.                                                                           ב־1921 נולדה אחותו, אנה מריה שאליה חש פרימו לוי קרבה רבה לאורך כל ימי חייו.                        ב-1925 החל לבקר בבית הספר היסודי פֶלִיצֶ'ה רִינְיוֹן  בטורינו. פרימו היה ילד צנום, עדין וביישן שחשב עצמו למכוער, אך עם זאת עשה חיל בלימודיו.                                                              בספטמבר 1930 נכנס לוי בשערי הגימנסיה המלכותית מאסימוֹ ד'אַצֶלְיוֹ שנה מוקדם מגיל הכניסה הרגיל.‏‏‏ הוא היה התלמיד הצעיר ביותר, הנמוך ביותר והנבון ביותר בכיתתו, כמו גם היהודי היחידי בה.                     בשל כל אלה הוא סבל התעללות.‏‏‏                                                                                                                             באוגוסט 1932, לאחר שלמד שנתיים בתלמוד תורה בטורינו, הוא חגג את בר המצווה בעלייתו לתורה בבית הכנסת. ב־1933 הוא הצטרף לתנועת הנוער האוונגרדיסטים. פרימו נהג לחמוק עם כמה מחבריו לאצטדיון ספורט נטוש וערכו שם תחרויות אתלטיקה.                                                                       ביולי 1934, בגיל 14, הוא עבר את מבחני הקבלה לתיכון מאסימו ד'אצליו, שהתמחה בלימודים קלאסיים, והחל את לימודיו שם בסתיו. בית הספר נודע במוריו האנטי-פאשיסטים.                                                        לאחר שסיים את לימודי החובה, החל בלימודי כימיה באוניברסיטת טורינו. הממשלה האיטלקית הפשיסטית החלה באותן שנים בחקיקת חוקים גזעניים, מה שהקשה על לוי להגיש את עבודת הגמר שלו, בשל היותו יהודי. אף על פי כן הצליח לוי להגיש את עבודת הגמר, וסיים את לימודיו באוניברסיטה בהצטיינות. בתעודת הגמר, שקיבל ב־1941, צוין כי הוא "מן הגזע היהודי". אותם חוקי גזע מנעו מבעדו למצוא עבודה שתהלום את השכלתו עם תום לימודיו.

באושוויץ:

בספטמבר 1943, אחרי שהממשלה האיטלקית חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית חולץ מכלאו על ידי הגרמנים והועמד בראש ממשלת בובות מטעם הגרמנים בצפון איטליה הכבושה. תנועת המחתרת האיטלקית החלה לפעול במטרה לכבוש את האזור הגרמני, ולוי וכמה מחבריו הצטרפו אליה, נמלטו למרגלות הרי האלפים וניסו להצטרף לתנועת הפרטיזנים הליברלית .לוי וחבריו לא היו מיומנים   כדי לעמוד בסיכון שקיבלו על עצמם הם נתפסו במהירות, בעקבות הלשנה, על ידי המיליציה הפשיסטית ששלטה שם. כאשר גילו שלוי ממוצא יהודי, שלחו אותו למחנה הריכוז פוסולי                               . בפברואר 1944 נשלחו עצירי פוסולי, בשנים-עשר קרונות רכבת סגורים להובלת בקר, למחנה הריכוז אושוויץ. לוי שהה שם במשך 11 חודשים בטרם שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. מקרב 650 יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו, לוי היה אחד מ-20 ששרדו את אושוויץ. לוי הצליח לשרוד הודות לצירוף נסיבות: הוא ידע קצת גרמנית בזכות ספרי כימיה כתובים גרמנית שהוא קרא, והדבר היה לו לתועלת במחנה.

http://simania.co.il/bookimages/covers0/5106.jpgהוא שילם בלחם עבור שיעורים בגרמנית ובהתמצאות ברחבי מחנה אושוויץ על ידי אסיר איטלקי בכיר ומנוסה ממנו במחנה. במחצית נובמבר 1944 הוא השיג משרה במעבדת בּוּנַה במחנה, שנועדה לייצר גומי סינתטי וכך נמנעה ממנו עבודת פרך בחוץ בטמפרטורות מקפיאות. זמן לא רב טרם שחרור המחנה, הוא חלה במחלת השנית ונכנס לבית החולים של המחנה. הדבר היה לו לתועלת - כאשר התקרבו חיילי הצבא האדום, אנשי האס אס מיהרו לפנות את המחנה - הם לקחו עמם את כל האסירים חוץ מהחולים החמורים, לצעדת המוות על מנת להתרחק מן הצבא שהחל להתקרב, ובצעדה זו נספה רובם הגדול של היוצאים מאושוויץ. לוי שנשאר במחנה בזכות חוליו זכה להישאר בחיים.                        למרות שהמחנה שוחרר ב-27 בינואר 1945, לוי הגיע לטורינו רק ב-19 באוקטובר אותה שנה. אחרי ששהה במחנה בברית המועצות שריכז אסירים לשעבר, הוא החל במסע עקיף לביתו דרך אירופה המזרחית עם אזרחים איטלקים לשעבר שלחמו במלחמה בין צבא איטליה לבין צבא רוסיה. מסעו הארוך עבר דרך פולין, רוסיה, רומניה, הונגריה, אוסטריה וגרמניה.

עם חזרתו לאיטליה, לוי היה לכימאי תעשייתי במפעל בטורינו. הוא החל לכתוב על חוויותיו במחנה הריכוז ועל חזרתו לאיטליה דרך אירופה המזרחית, חומר שבו השתמש בשני ספריו הידועים "הזהו אדם"  ו"ההפוגה " כאשר לוי שלח לבית הוצאת ספרים בטורינו, עירו, את הספר "הזהו אדם", אותו פרסום מחדש הוביל לתרגום הספר לאנגלית ב-1959, ולאחר מכן לתרגום לשפות שונות וקבלתו של הספר לספרות הקלאסית.                                                                                                                        ספרו השני, "ההפוגה", פורסם לראשונה ב-1963, כמעט 16 שנה לאחר הפרסום של הספר הראשון, וזיכה את לוי בפרס. ספר זה זכה ב-1997 לגרסה קולנועית בסרטו של הבמאי פרנצ'סקו רוסי, "לשוב הביתה". שמו של לוי הלך לפניו.                                                                                                                      לוי פרש ממשרתו כמנהל של המפעל בטורינו ב־1977 על מנת להקדיש עצמו לכתיבה באופן שוטף. הספר החשוב מבין יצירותיו המאוחרות הוא "השוקעים והניצולים ,בחינה של השואה שבה לוי מסביר כי אף שהוא לא שונא את העם הגרמני על מה שקרה, הוא גם לא סלח להם.                                                      אחת מהסיבות שגרמו ללוי לכתוב את "הזהו אדם" היא תשוקתו העזה להעיד על האימה והזוועה הרבה לה גרמו הנאצים כאשר ניסו להגשים את "הפתרון הסופי". הוא קרא עדויות רבות של עדים וניצולים והשתתף ברבות מפגישותיהם, על מנת שיוכל לכתוב, בסופו של דבר, על השואה. לוי ביקר ביותר מ-130 בתי ספר כדי לדבר על החוויה שעבר במחנה הריכוז באושוויץ. הוא הזדעזע ביותר מן התפישה הרווזיוניסטית שניסתה לשכתב מחדש את היסטוריית מחנות ההשמדה הנאציים בצורה פחות מזעזעת, דבר שגרם להכחשת השואה.

מותו:

ב־11 באפריל 1987 נפל לוי אל מותו מן הקומה השלישית בבניין מגוריו. קיימת סברה שהתאבד. יש המטילים ספק בכך שזו הייתה התאבדות‏‏.‏ בין הטיעונים: בהיותו כימאי, היה לוי יכול להתאבד באמצעות בליעת רעל, במקום לבחור במוות אלים; לוי לא השאיר אחריו כל מכתב התאבדות או הסבר; לוי החשיב את ההתאבדות כבריחה מאחריות ומדאגה למשפחתו.


"למרבה הצער, אני בטוחה שפרימו לוי התאבד. ראשית, משום שאמר זאת. שלושה ימים לפני פטירתו ב-1987 סיפר לאחד מחבריו: "אני חושב רק על התאבדות". אם התאבד בגלל אושוויץ? לוי התאבד כי היה דיכאוני, אבל אושוויץ לא היה סיבת הדיכאון. פעם אמר ש"הרעל אושוויץ כבר לא זורם בעורקי". הוא גם סבל מסיוטים, וזאת חוויה שהשפיעה על כל חייו, אבל באופן פרדוקסלי היא גם הייתה בשבילו ניסיון חיובי. הרצון לדווח עליה נתן לו סיבה לחיות, נתן לו את התוקף המוסרי לכתוב. ואולי בלי אושוויץ היה מתאבד עוד קודם".


"ייתכן אף שבלי ניסיון ההישרדות באושוויץ ובלי השליחות שנטל על עצמו להבין אותו ולהעיד עליו, הדיכאון וההתאבדות היו משיגים אותו במועד מוקדם יותר."

לפי בקשתו של לוי נחרת על מצבתו המספר 174517 - מספר האסיר שלו באושוויץ, שקועקע שם על זרועו.

 

יוצר הזיכרון

אמילי אליה

קשר לדף הזיכרון מתנדב/ת

קהילות

מחנות

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
אמילי אליה
אמילי אליה