לורה קסורלה

(1925-2008)
Date of death : 2008Place of death : אשדוד

Short Biography

Spouse (Husband) שלמה קסורלה
Children (Daughter) חנה קסורלה (Daughter) רחל קסורלה (Son) אברהם קסורלה
Camps אושוויץ ברגן-בלזן

Born סלוניקיLived אשדוד

סיפור חיים

י

עבודת הנצחה

בחרתי להנציח את לורה קסורלה (מנוח).


לורה הייתה נערה צעירה בזמן המלחמה, חזקה ואמיצה אשר נאבקה על חייה, שרדה והצליחה להגיע לארץ ישראל(פלשתינה) ושם להקים משפחה לתפארת ולקיים חיים ראויים.
לורה בשבילי היא אשתו של שלמה קסורלה אח של סבתא רבתא שלי ׁלונה מתיה זיכרונם לברכה.

לורה נולדה כנראה ביו השנים 1925-1923(תאריך לידתה אינו ידוע), להורים אהרון וריינה מנוח בסלוניקי שביוון.

הייתה הקטנה מבין 7 האחים וגרה בבית ממוצע-לא עשיר במיוחד.
אביה היה קצב אשר פרנס את כל הבית ואמה הייתה עקרת בית, עסקה בטיפול הילדים, בישול, כביסה ניקיון וכו', הייתה כל-כך חרוצה שלא נתנה ללורה לעזור לה אפילו מעט בעבודות הבית, עשתה את כל העבודה הקשה לבדה ותמיד דחתה את עזרתה של לורה כדי שהיא תשב ותנוח ותהנה כמו ילדה. לורה הייתה ילדה תמימה מלאת חברות ושמחת חיים והיה לה קשר חזק מאוד לאחיה הגדולים האוהבים והוריה הקרובים אליה מכל.

תחילה הגזירות עת טרום מלחמת העולם השנייה, לפני כניסת הגרמנים ב-1939 היוונים הגבילו את היהודים במעט מזון מוקצב ליום ועד מהרה שרר בקהילה היהודית בסלוניקי רעב קשה מאוד.
עם כניסת הגרמנים לסלוניקי ב-9 באפריל 1941 נלקחו היא ומשפחתה אל גטו הברון הירש במרכז סלוניקי אשר היה אחד משלושת הגטאות הצפופים בהם ריכזו הגרמנים את היהודים. הגטו היה צמוד לתחנת הרכבת שנבנתה במיוחד  לצורך שילוחם של היהודים לאחר ריכוזם.

את לורה והוריה הפרידו בשלב מוקדם במחמה הריכוז משאר ששת אחיה הגדולים אשר להם היום בנות זוג ומשפחות.


לורה אשר הייתה נערה כל כך צעירה(כנראה בת 16) התנהלה באומץ רב והתמודדה עם כל הקשיים שהוצבו לפניה- הרעב הקשה, הצפיפות הנוראית, מחלות, כינים וקיפאון מוחלט.

מסיפוריה ניתן להבין כי על שפיותה ורצונה לחיות שמרה בעזרת  שמחת החיים הילדותית התמימה שלה והרצון לגדול כילדה.

את כוחותיה שאבה בעיקר בזכות הוריה האוהבים אליהם הייתה צמודה לכל הדרך, ובעזרת חבריה הצעירים בגטו. על מנת לשרוד את הרעב הקשה היו נאלצים לגנוב אוכל אך לורה סיפרה כי חששה מאוד לגנוב ולכן עשתה הסכם עם חבריה הצעירים כי תפקידם יהיה לגנוב עבור כולם אוכל ובתמורה היא תסייע בניקוי  הכינים מהראש.


ביום בו נודע לגרמנים כי הגיע פת לחם אל הגטו העמידו את כל הבלוק לעמוד על הברכיים כל הלילה. הייתה זו חוויה נוראית.

לורה תיארה את החיים בתוך הצריפונים בגטו במשך 3 חודשים כאומללים ביותר וזאת עד שלקחו אותם למחנה אושוויץ בירקנאו שבפולין, משפחתה והיא היו חלק מן "המשלוח" השני שפונה לאושוויץ. אל תחנת הרכבת נאלצו ללכת ברגל וכאשר עלו על הרכבת נסעו נסיעה ארוכה וקשה של 8-9 ימים בעמידה בצפיפות של 30 עד 40 איש בקרון. התנאים היו נוראיים-את הצרכים שלהם הם נאלצו לעשות בתוך צנצנות, למשך כל הנסיעה החלונות היו סגורים על מנת שאנשים לא יברחו, לא ניתן היה לשבת מרוב הצפיפות הרבה, אוכל לא היה, זו הייתה זו חוויה איומה.

לפני האיסוף לקרונות אמר לה אחיה שהוא בורח ושתצטרף אליו, אך לורה לא רצתה לעזוב את הוריה. בדיעבד נודע לה כי אחיה נתפס ונרצח.

 

 

מאחר ולורה הייתה צמודה להוריה למשך כל דרכה עד השלב בו הפרידו אותם באושוויץ. הוריה היו אז בגיל 40 עד 50 והגרמנים לא נזקקו להם במחנות העבודה(מפאת גילם) מאחר והיו מבוגרים וכוחם אינו היה זהה לכוח העבודה של הצעירים, לכן נשלחו הוריה לתאי הגזים והיא למחנה עבודה.

תהליך זה נעשה על ידי חייל גרמני אשר עשה הפרדה:
מבוגרים וילדים קטנים, ימינה- למשרפות        צעירים ונערים, שמאלה- לעבודה

לפני פרידתה מהוריה אמר לה אביה: "לכי לדרכך ילדתי הקטנה את תישארי בחיים ותזכרי אותנו"
אלו היו הרגעים האחרונים בהם הייתה עם הוריה לפני שנפרדה מהם לעד.

זיכרון הפרידה המרגש נצרב במוחה וליווה אותה במשך כל חייה, נתן לה מוטיבציה בהמשך לשרוד את מחנה הריכוז והעבודה ולאחר מכן לצבור כוחות ולהקים משפחה בישראל.

המשפט של אביה היה חקוק בזיכרונה עד יום מותה.

לאחר שראו את הזוועות לרבות הגופות הרבות של משפחות שנרצחו אל מול עיניהם הבינו הצעירים כי משפחותיהם לא יחזרו, ואם הם רוצים לשרוד עליהם להמשיך לעבוד ולהמתין לישועה.

תפקידיה של לורה בזמן המלחמה במחנה העבודה היו עבודות כפיים קשות ורבות בהן התמודדה במאמץ רב, מתוך הרצון העז שעמד כערך עליון-הרצון לשרוד. העבודה כללה ניקוי הקרונות, פינוי גופות המתים שלווה בסירחון נוראי, חפירת בורות למתים וחפירת תעלות לשפכים. עבודות אלו ניתנו לצעירים החזקים אשר עבדו ביעילות וחריצות רבה. יעילות עבודתם הביאה אותם להבנה כי הגרמנים לא יוותרו עליהם כל כך בקלות, הם היו חזקים, אמיצים והתמודדו בכל התנאים לכן רצו הם לנצל את כוחם.

חבריה "לבלוק" במחנה  היו  מיוון - סלוניקי, פולין וצרפת והם היו בסביבות הגילאים שלה 14-16.

אחת מדרכי ההתמודדויות הבולטות שלה ושל חברותיה הייתה שירה. השירה היוותה להם כמעין מפלט, שמירה על השפיות, ובעצם הצילה את נפשן  והותירה בהם רוח חיים.
היו הן מלוכדות כמו אחיות, היו בוכות ושרות.

בתה(חנה אייזיק קסורלה) מספרת, כי עניין השירה המשיך וליווה אותה לכל אורך חייה, הייתה היא שרה כל הזמן.

 

לאחר העברתה מהמחנה אושוויץ אל בירקנאו עד סגירתו, הובלה לורה יחד עם עוד עשרות אלפי יהודים ששרדו בסלקציות בדרכים שונות אל עבר מחנות בתחומי הרייך כאשר לורה הובלה אל המחנה הניטרלי בברגן-בלזן.

הובלתם הייתה בצעדי מוות כאשר הובלו מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בתנאים לא-אנושיים של שלג וקור ללא מזון, מים, ביגוד או נעלים ראויות.
הלבוש הדל כמו-בגדים קרועים ללא תחתונים ונעליים ללא גרביים.
לורה סיפרה כי מרוב ההליכה בקור עם נעליים ללא גרביים העור נדבק לנעליים. הייתה זו חוויה מזעזעת אך לורה פיתחה כח סבל בלתי רגיל והצליחה להתמודד עם זאת בגבורה.
לורה הגיעה אל ה"מחנה הניטרלי" בברגן-בלזן שם נשארה עד סיום המלחמה.

   

  

סיום המלחמה:
שחרור המחנה היה על ידי הכוחות הבריטים ב15 באפריל 1945. כשנודע ליהודים במחנה כי נכנסים כוחות חיצוניים ( שאינם מן המחנה ) חשבו תחילה כי רוצים לקחת אותם אל המשרפות, הבריטים צעקו להם באנגלית "חופש, חופש!" אך האסירים היהודים לא הבינו מאחר ולא ידעו אנגלית ולא האמינו כי באים להצילם.
מרבית האסירים לא יכלו לזוז ממקומם, הם שכבו על הדרגשים חולים, עייפים, רעבים וצמאים לכן עקב מצבם הקשה לקחו את חלקם למחנות הבראה, אותה ואת חברותיה לקחו למחנה הבראה בבריסל -בלגיה.


בבריסל טיפלו בהם חודש וחצי שחלק מהטיפול כלל גם קבוצות יהודים שנשלחו למחנות ההבראה על מנת לעזור לשקם את השורדים. לאחר השיקום על ידי תרופות ועלייה במשקל, הטיסו אותם חזרה אל סלוניקי.
בסלוניקי דאגה להם הקהילה היהודית אשר הלינה אותם בבית כנסת היהודי שלא הושמד כפי שכל השאר כן מכיוון ששימש לגרמנים כמקום למחסני תרופות.

בבית הכנסת היו חדרים חדשים כאשר הגיעו גם נשים וגם גברים למיניהם, שם פגשה לורה את שכנה שלמה מצעירותה בסלוניקי עוד לפני המלחמה. הזוג התאהב ונשא בבית הכנסת בסלוניקי בדצמבר 1945.

מאחר וללורה הייתה בארץ אחות ולשלמה בעלה היה בארץ אחות(סבתא רבתא שלי) החליטו הזוג לעלות לישראל (פלשתינה).
ביוני 1946 עלו ארצה באוניה - חביבה רייך לישראל. הם הגיעו תחילה למחנה עתלית ואחר כך עברו לתל אביב כי ידעו שאחותו לונה ואחותה רבקה גרים בתל אביב.

כשהגיעו לארץ הגיעו חסרי כל, שניהם איבדו את כל משפחתם מלבד אחות, היו צעירים, ולא היו להם מקורות אחרים שיעזרו להם. לכן החלו לעבוד בעבודות שונות ולהקים משפחה.

לבסוף התמקמו באשדוד מאחר ובאותם זמנים הוקם נמל אשדוד ושלמה הצטרף לעבודות ההקמה והיה לימים ממקימי נמל אשדוד.

ילדם הראשון נולד ב1947 ושמו אברהם ולו עוד 2 אחיות רחל וחנה.
כנגד כל הסיכויים הצליחו שלמה ולורה לשרוד את ההתעללות הקשה של השואה, להגיע ארצה ולבנות לבד במו ידיהם בית ולהקים משפחה לתפארת.

ב3 למרץ 2008 נפטרה לורה קסורלה(מנוח).

יהי זכרה ברוך.





 

יוצר הזיכרון

קלי אשקלון

קשר לדף הזיכרון relative