רחל רוזה סטרול רפפורט

(1923)

Short Biography

Children (Daughter) יפה טל
Camps אושוויץ

Born סטמרLived תל אביב - יפו

סיפור חיים

"לזכור ולהזכיר"


פרויקט הנצחת בני המשפחות שנרצחו בשואה


שם התלמיד המתעד:
 גיל זליבנסקי    כיתה: י "א-8


שם הדמות המונצחת:
רחל סטרול (רוזה רפפורט)


הקרבה:
עם קבלת משימת ההנצחה פניתי לסבתי שמוצא משפחתה מפולין ושאלתיה אם יש לה מידע על משפחתה בתקופת השואה הן מצד אמה והן מצד אביה. לצערי היא לא יכלה לתת לי מידע, מאחר וכל משפחתה המורחבת נרצחה, נחנקה והומתה בייסורים נוראיים.

לבסוף נחלצה לעזרתי ופנתה לאחת משכנותיה שהיא ניצולת שואה שסיפרה לה לפני שנים מעטות על תלאותיה במהלך השואה. כיום השכנה, הגברת רחל סטרול בגיל מאוד מתקדם (היא בת 92) ולכן סבתי פנתה לביתה, יפה טל, שסיפרה לי את סיפור הישרדותה של אמה.

הראיון נערך בביתה של סבתי.


תאריך לידה
: 12.12.1923


מקום הלידה:
סטמר, הונגריה. בסטמר הייתה קהילה גדולה מאוד של יהדות חרדית קיצונית.

סיפורה של הדמות:

בעלה הראשון של אמה של רוזה רפפורט שירת בצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה נהרג ואלמנתו קיבלה מהצבא עיטור גבוה. היא נותרה עם שני בנים קטנים.

כעבור זמן נישאה בשנית לבן דוד של בעלה ונולדו לה שתי בנות. כשמלאו לרוזה 11 שנים ולאחותה מלאו 5 שנים נהרג האב כתוצאה מכדור טועה.

שוב נותרה האם, אלמנה בפעם השנייה. האח הבכור גידל את שתי הבנות יחד עם האם.

כשבגרה רוזה למדה את מקצוע הפרוונות ועזרה לאחיה בחנות פרוות משפחתית. בינתיים, התארסה רוזה עם בחור יהודי יפיפה והעתיד נראה ורוד מתמיד. אך לא לאורך זמן...

במסגרת הצבא ההונגרי נלקח אחיה הבכור למלחמה, חלה בטיפוס והגרמנים העלו את בית החולים הצבאי באש.  אסון רודף אסון.

כשהמצב הורע השכנים הגויים שגרו בשכנות הציעו למשפחתה של רוזה להסתתר אצלם מחוץ לעיר.

אמה סירבה להצעה בטענה שאותם לא ייקחו מאחר והיא אזרחית הונגריה מדורי דורות וכן גם העיטור שקיבלה עם מות בעלה הראשון יהווה קרש הצלה. כמובן, היא טעתה והמשפחה נשלחה תחילה לגטו סטמר.

המצב החמיר מיום ליום והייתה הרגשה שבאים להוציאם מהגטו למחנות עבודה. אמא של רוזה מסרה לשכנים הגויים הטובים את כל תכולת ביתם היקרה, לשמירה: מצעים רקומים בעבודת יד, וילונות, תכשיטים משובצים ביהלומים ותמונות.

ביולי  1944 נלקחה המשפחה מהגטו, אמה, רוזה בת ה-21 ואחותה בת ה-15. הן הועמסו על רכבות שהובילו אותם לאושוויץ הידוע לשמצה.

 

באושוויץ קיבל את פניהן ד"ר מנגלה, הרוצח הידוע לשמצה (יימח שמו וזכרו) שהחזיק בידו מקל. הוא מיין את הנשים לימין ולשמאל.  אמה של רוזה נשלחה שמאלה ושתי האחיות הופנו ימינה.

רוזה רצה אחרי אמה וזו צעקה לה: "חזרי מיד ושמרי על אחותך הקטנה". רוזה סירבה לעזוב את אמה ורק לאחר שמנגלה החטיף לה סטירה הגונה חזרה לאחותה, ביודעה שהיא לעולם לא תראה את אמה וכך היה, האם נשלחה לתאי הגזים.

מיד עם בואן למחנה "הוטבעו" מספרים על ידיהן של האחיות והן "איבדו" את זהותן. בנוסף נשלחו למקלחות לשם חיטוי, גולח שיער ראשן וכן הן קבלו בגדי אסירות. בין היתר קיבלו כדורים להפסקת המחזור החודשי. משם נשלחו האחיות לבלוק צפוף ודחוס והקפידו מאוד להישאר תמיד יחד. הן עבדו מבוקר ועד ערב. הן הוצאו מידי יום למסדר: בבוקר, בחורף, בגשם , בשלג וכפור - "תענוג גדול".

המזון היה עשוי משאריות - "ממש גורמה". מסביב היו גדרות ובו שמרו חיילים בלוויית כלבים אימתניים.

על כל בלוק הייתה ממונה קאפו. בבלוק שלהן הקאפו הייתה יהודיה מסלובקיה שהקפידה "לשמור" על האכזריות של הנאצים.

הרעב נתן אותותיו באחותה הצעירה ומצבה הורע מאוד. רוזה שלא ידעה פחד מהו, החליטה לעשות מעשה.

היא ראתה שהכלבים המסוכנים ששמרו מסביב למחנה קיבלו כל יום מנה גדולה של עצמות עם בשר מבושל, כדי שיוכלו למלא את "תפקידם המיוחד". רוזה ניגשה בקור רוח, ללא מורא לגדר. החייל שהיה בתצפית גירש אותה אך למזלה לא ירה בה. היא התקרבה לכלבים , לקחה עצם גדולה מלאה בשר מבושל וחזרה לבלוק, עם "הארוחה" הדשנה וכיבדה חצי מהנשים שהיו בבלוק.

למרבה הפלא הכלבים לא התנפלו וגזרו אותה לגזרים אלא היו נינוחים ורגועים. כך כל יום יצאה רוזה למשימה לאזור הכלבים ולקחה חלק מארוחותיהם. בזכות גבורתה של רוזה החזיקו מעמד.

עד היום בגילה המופלג רחל (רוזה) אינה נרתעת מהכלבים המפחידים והמסוכנים ביותר. כשהיא יוצאת לפארק הירקון היא ניגשת אליהם, מלטפת אותם והם רגועים מאוד. רוזה מוסיפה שמחקרים מעידים על כך שכלבים מבינים היטב את רגשות האדם כלפיהם.

גם היום רחל (רוזה) דואגת לחתולים בחצר בית סבתי - היא מאכילה, משקה ומדברת אליהם.

ובחזרה לסיפורנו, יום אחד ד"ר מנגלה, הרוצח שנהג לערוך מידי פעם סיורים במחנה ולתפוס קורבנות, ראה את רוזה שהייתה בלונדינית יפיפייה, בעלת עיניים כחולות. הוא פקד להביא לבית החולים לשם ניסויים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהאחיות נפרדו זו מזו.

בתחילה רצה לשנות את צבע עיניה הכחולות תוך כדי מתן טיפות מידי יום. הניסוי לא צלח כמובן.

הניסוי השני היה לשאוב מרוזה דם יום ביומו ונתינת דם מסוג שונה. כידוע זה גורם למוות.

בפרק זמן זה לקחו את אחותה לחטוב עצים ביער. העבודה הקשה גרמה לה להתנפחות בגופה ולהתדרדרות במצבה. אך היא לא ויתרה וכל יום הלכה לבית החולים, דפקה על החלון ובכתה על מנת לראות את רוזה.

בבית החולים עבדה רופאה יהודיה מהונגריה. היא הצליחה להבריח את רוזה חזרה לבלוק שלה בטרם יהיה מאוחר. שוב נתמזל מזלה של רוזה והיא ניצלה.

בבואה לבלוק הקאפו רצתה להלשין ולהסגירה להמשך הניסויים אך רוזה הצליחה לשכנעה לוותר על רעיון זה. האחיות נשלחו בהמשך לעבוד במפעלי קרופס שיצרו נשק. זאת הייתה עבודה בכפייה. למזלן, עבדו במפעל שבויים צרפתיים שקבלו יחס בהתאם לחוקי הצלב האדום. המזון שקיבלו חולק גם לעובדים אחרים, ביניהן האחיות שהתאוששו מהרעב.

בינתיים, הגרמנים התחילו להפסיד במלחמה. האמריקאים הפציצו בלילה את המחנה וכל החיילים, השומרים והקאפו ברחו.

בבוקר, כשיצאו מהבלוק ראו גופות רבות שרועות על האדמה, אך עדיין הדרך לחירות הייתה רחוקה. הגיעה הפקודה "להעמיס" את יושבי המחנה על הרכבות בדרך להשמדה.

בתאריך 29.4.1945 הגיעו האמריקאים, עצרו את הרכבות ונשאו על כתפיים את האסירים. בנוסף, חילקו להם מסטיקים  מצופים שוקולד.

בהמשך, האמריקאים הקימו מחנות בגרמניה שנקראו "באד רייכנהל" ושם אט אט חזרו לחיים.

רוזה הכירה את בעלה שהגיע למחנה שבו שהתה דכאו. ביום השחרור הוא שקל 39 ק"ג בלבד.

האהבה פרחה והם עמדו להינשא. אך רוזה רצתה לחזור "הביתה" עם אחותה, כדי לוודא שיש ניצולים וגם לבקר את השכנים.

רוזה, חברה ואחותה הגיעו להונגריה. הם לא מצאו ניצולים למעט בת-דודה רחוקה.  השכנים הטובים החזירו לאחיות את כל הרכוש שנתנו להם למשמרת. לימים קבלו השכנים תואר חסידי אומות העולם מ-"יד ושם".

בהונגריה, נישאו רוזה ובעלה וחזרו לגרמניה. שם נולדה להם בת בשם יפה שהייתה בסכנת נפשות עם לידתה היות ובגופה היה דם מורעל כתוצאה מניסוי מנגלה באימה.

אביה שהיה בעל תושייה וסוג דם O+ הציל את חייה ודמה הוחלף.

למשפחה הייתה אפשרות להגר לארה"ב. היו להם את כל הניירות מוכנים אך הם העדיפו לעלות לארץ הקודש.

בשנת 1949 מימשו את רצונם. בארץ אט אט ביססו את מעמדם ומצבם.

גם אחותה של רוזה נישאה והקימה משפחה בארץ.

לימים האב חלה ומת וכן גם אחותה. בארץ הוחלף שמה של רוזה לרחל. גם היום בגילה המופלג נשארה רחל צלולה, אופטימית, חייכנית, מקפידה על לבושה ואוהבת אנשים ובעלי חיים.


לסיכום:

רוזה התגלתה במהלך הראיון כאישה עקשנית ללא מורא ופחד, בעלת לב זהב, אכפתית, דואגת לזולת ואחר כך לעצמה.

רוזה ואחותה ניצלו, המזל האיר פניו אליהן והן שרדו את התופת האיומה על מנת לספר את סיפורן לדורת הבאים ולא לשכוח!!!

תודתי נתונה ליפה טל ביתה של רחל סטרול שנאותה ברוב טובה להקדיש לי מזמנה ולספר את סיפורן המופלא של אחותה ורחל תבדל לחיים ארוכים.

יוצר הזיכרון

גיל זליבנסקי

קשר לדף הזיכרון מתנדב/ת