מיכאל בבצוק
Michael Bebchuk
(1924)

Short Biography

Grand children (Grandson) בבצוק אלון

Born קובלLived חיפה

סיפור חיים

הנצחת הדמות

בחרתי להנציח דמות בשם מיכאל בבצ וק, סבי מצד אבי.

סבי הוא ניצול שואה. כמו שאסביר הוא גיבור של ממש. בגיל לא רחוק מהגיל שלי היום הוא אבד את כל משפחתו אך ניצל לאחר מסע תלאות וייסורים שדרש כוחות ויכולת עמידה מדהימים. לאחר השואה והמלחמה הוא זכה להקים משפחה, לעלות לישראל, לתרום למדינה בתפקיד בכיר ולהאריך ימים. בימינו נותרו מעט ניצולי שואה, אך מכיוון שסבי ניצל והאריך ימים זכיתי לגדול עם סבא שסיפור חייו מעורר השראה. השראה זו תלווה אתי במהך כל חיי. 

סבי איבד הכל בזמן המלחמה ולא נשארו עמו כל חפצים מחייו הקודמים. בהעדר חפצים כאלה צירפתי להלן תמונות של מיכאל והמשפחה שיצר משנות ה50 וה60 וכן חומר על מיכאל שלקחתי מהאינטרנט.       

ילדות

סבי נולד ב 20 למאי 1924 בקובל שבאוקראינה. עם הולדתו ניתן לו השם מוישה על שם קרוב משפחה, אך הוא החליף את שמו למיכאל כשהתגייס לצבא האדום בסוף מלחמת העולם ונושא שם זה עד היום.

שמו של אביו של מיכאל היה לייבל בבצ וק, ולאמו קראו צ שיה בבצ וק (בורנשטיין מלפני הנישואים). למיכאל היו שני אחים ואחות. לבכור קראו יעקב, אחותו הקטנה נקראה אסתר, ולאחיו הקטן קראו חיימקה. הם גדלו בקובל, עיירה קטנה שבאוקראינה על גבול פולין. הם גרו בבית קטן, ומיכאל מספר שהתנאים היו קשים. לא היו מים זורמים והשירותים היו בחצר. מה שכן היה להם זה חשמל. מיכאל גר באותו חדר עם אחיו יעקב ואחותו אסתר, וחיימקה האח הקטן ישן עם ההורים.

לאביו של מיכאל, לייבל, היה עסק פרטי קטן. הוא מכר בו מכר חומרי הסקה, בנייה ודלקים. מיכאל זוכר שאביו היה גם מייצר משחה לגלגלי כרכרות שגם אותה הו היה מוכר בחנות.

מיכאל גדל בבית דתי-מסורתי. הם נהגו ללכת לבית הכנסת כל יום שבת ולחגוג את כל החגים. רב העיירה נהג לבא אליהם לעיתים לקראת ערב כדי להתפלל ולאכול ביחד. מיכאל גם גדל בבית ציוני. למרות שהמשפחה מעולם לא בקרה בישראל, אביו של מיכאל רצה שהילדים ילמדו עברית וכמו כן דברו על ארץ ישראל.

אחת החוויות המשמחות שזכורות למיכאל מאותה תקופה היא חגיגת בר המצווה שלו. למאורע זה הגיע דוד שלו מארצות הברית. זו הייתה חוויה מרגשת לשמוע על מקומות אחרים. בחופשות הם נהגו לצאת לטבע לטייל ולאכול בתקופות שהמזג אוויר היה נעים.

כשמיכאל היה בן 5 הוא הלך ללמוד בחדר שבו היו 8 בנים. למורה שלו קראו מוטל קפצ וק והוא למד שם משעה 8:00 ועד הצהריים. בגיל 8 מיכאל עבר לבית ספר עממי על שם ד"ר קלוגר. מה שהיה מיוחד בבית הספר הזה הוא שלמעט ספרות פולנית למדו את כל הלימודים האחרים בשפה העברית. מיכאל נהג לדבר עברית עם חברים, יידיש עם הוריו, ופולנית עם מי שלא דיבר עברית או יידיש. בגיל 13 הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר, והוא היה נוהג לצעוד כקילומטר וחצי בימי שישי לפעילות של התנועה. בתנועה הוא נהג  לשמוע הרצאות, לשחק משחקים ולהכין מדורות. מיכאל מספר שבדרך לשומר הצעיר היו מחכים בצדי הדרכים אוקראינים שהיו מיידים עליו אבנים ומקללים אותו בשל היותו יהודי. בגיל 14 הוא עבר לבית ספר תיכון על שם ד"ר פרנקפורט. שם לימדו בעברית את רוב מקצועות הלימוד, אך היו מעט שיעורים בפולנית וכמו כן הוא למד לטינית.

 

מלחמה ושואה

ב-1941 כשמיכאל היה בן 17 השתנו חייהם של בני משפחתו מקצה אחד לשני. באותה שנה הגרמנים כבשו את העיירה בה גדל מיכאל מידי הרוסים. בשנה זו התחילו חטיפות של יהודים. מיכאל מספר שפעם בשבת בעודו מטייל ברחוב, הוא נחטף על ידי הגרמנים ונשלח ליום עבודה קשה. הוא נדרש במשך כיממה שלמה להעלות שקי קמח לעלית גג בבניין בן 4 קומות ולהוריד את שקי הקמח הישנים שהיו באותה עליית גג. לאחר כמה שעות רגליו כבר לא יכלו לשאת את כובד המשקל. למזלו, לאחר כמה שעות הוא התבקש לעבור לעבודה אחרת, העמסת קש, שהייתה קלה הרבה יותר, וכך הוא הצליח להשלים יום עבודה שלם.

באפריל 1942 הקימו הגרמנים בקובל שני גטאות. את הגטו הראשון חיסלו די מהר. נהרגו בו למעלה מ-8000 יהודים. מיכאל ומשפחתו ברחו מהגטו הראשון לשני. הגטו השני חוסל מאוחר יותר ב-19 באוגוסט 1942. באותו יום שחוסל הגטו היו מיכאל ואמו מחוץ לגטו, וכששמעו על החיסול התחילו להסתובב באחוזות של אוקראינים בשביל לחפש מקום מקלט. הם הצליחו לשרוד 11 יום בחוץ עד שכמה אוקראיניים הלשינו עליהם לגרמנים והם נתפסו ונלקחו לבית הכנסת בקובל. בית הכנסת היה התחנה הסופית של יהודים שנתפשו לפני שכולם נשלחו במשאיות למחנה השמדה.

 בבית הכנסת שהו כ-300 איש בתנאים מחפירים ובלתי אנושיים. הם שהו בבית הכנסת כשלושה ימים. באותה תקופה מיכאל כבר איבד את אביו, אחותו ואחיו הקטן. הוא ידע על כך אך הסתיר זאת מאמו. יום לפני הפינוי כשכולם ידעו שזהו יומם האחרון אמרה אמו של מיכאל שלפחות יעקב האח הגדול ניצל והוא ינקום את דמנו. מיכאל פרץ בבכי וסיפר לאמו שיעקב לא הצטרף לפרטיזנים כמו שאביו סיפר לה, כי אם נרצח על ידי הגרמנים מספר חודשים קודם לכן. זה קרה בוקר אחד במאי 1942: יעקב טייל ברחוב ונתקל הגרמנים שרצחו אותו במקום, ומיכאל ואביו נאלצו לפנות אותו מהרחוב ולקבור אותו.

כשאמו של מיכאל שמעה שהוא והיא הם היחידים שנשארו מהמשפחה, היא אמרה למיכאל שהוא חייב לברוח מבית הכנסת ולספר את כל מה שקרה. עד לאותו יום היו מספר ניסיונות לברוח משם שכשלו, אבל אמו דחקה בו. מיכאל היה רזה מאוד לאחר שלא אכל מספר ימים. האנשים בבית הכנסת עזרו לו להשתחל מבעד לחלון ומיכאל החל לרוץ מהר ככל שיכל. הגרמנים ירו אחריו. הוא עבר גדרות תיל, נחתך ונחבל, אבל הוא לא הפסיק לרוץ. הוא רץ לעבר הבית שלהם. מאחר והיו שם מלא חוות של אוקראיניים הוא השתדל להתחבא שלא ילשינו עליו. מיכאל אמר שמאז אותו יום ה-3 בספטמבר 1942 התחילו החיים העצמאיים שלו.

החורף התחיל, גשם התחיל לרדת והטמפרטורות ירדו. בשביל להתחמם מיכאל היה מחפש גורן עם קצת קש וישן שם. כך ברח ממקום למקום ללא מקום לגור בו כשלושה חודשים. הוא אכל כל מיני דברים שלקט מחצרות של אוקראינים. בנס הוא שרד תקופה זו.

לאחר כשלושה חודשים פנה מיכאל לאוקראיני אחד שאביו הכיר היטב וביקש ממנו מקום להתחבא. אותו אוקראיני נתן לו את מעיל הפרווה של אביו. בזכות מעיל זה הצליח מיכאל לשרוד את החורפים הקשים שעברו עליו. אותו אוקראיני גם נתן לו מקום מסתור. הוא החביא אותו בתוך בור חבוי בתוך הגורן שבביתם. למרות שהם היו עניים מאוד כל לילה הייתה אשתו של האוקראיני מביאה למיכאל תפוחי אדמה לאכול. במשך כל התקופה מיכאל לבש את אותם הבגדים שלבש ביום שברח מבית הכנסת. הוא סבל מכינים והיה צריך להילחם בהם כל הזמן.

ב-1944 הצבא האדום שחרר את האזור שבו התחבא מיכאל ובכך ניצלו חייו של מיכאל. מרוב הכרת טובה, למרות שלא היה צריך, החליט מיכאל להצטרף לצבא האדום. הוא נשלח להילחם נגד היפנים. הוא שירת בתותחים נגד מטוסים ואפילו הפיל שני מטוסי קרב יפניים.

 

אחרי המלחמה

ב-1947 השתחרר מיכאל משירותו הצבאי וחזר לקובל. הוא מכר את בית אביו ונתן את הכסף לוולושה, האוקראיני שהציל אותו. בקובל הוא פגש חבר והם החליטו ביחד לנסוע לפולין לעיר שנקרא וורוצלב.

בפולין מיכאל השלים את לימודי התיכון שלו. לאחר מכן השלים לימודי הנדסה בטכניון שבוורוצלב. כשסיים את לימודיו מיכאל עבד במשרד תכנון ממשלתי עם הרבה מאוד מהנדסים.

ב-1952 פגש מיכאל את שושנה סבתי, והם התחתנו ב-1953. בשנת 1957, עם פתיחת שערי פולין הם עלו יחד לישראל. אבי היה אז כבן שנתיים.

מעלייתו לארץ ועד שפרש לגמלאות, בערך בגיל 70, מיכאל עבד בבזק שהייתה אז שייכת לממשלה. במהלך השנים מיכאל התקדם לתפקיד מנהל מחוז חיפה והצפון. הוא שרת בתפקיד בכיר והיה ממונה על 1500 עובדים ועל מתקנים רבים. בעבודה מיכאל מאוד נעזר ביכולתו לתקשר עם אנשים. מיכאל מאוד אהב את התפקיד שלו והצטער כשהיה צריך לפרוש לגמלאות.

כיום מיכאל הוא בן 92. הוא חלש וקשה ראיה אך מחשבתו צלולה. הוא מספר לי מידי פעם על המשפחה שאיבד ועל הגיהינום שעבר. כוח הרצון שהיה נחוץ לו כדי לשרוד הוא קשה לתפישה. הוא גם מעורר השראה.

 

 

למי שמעוניין לקרוא עוד על מיכאל בבצ'וק  ניתן למצוא חומר באתרי האינטרנט הבאים:

(1) מאתר ארגון יוצאי קובל והסביבה בישראל: http://www.israeli-kovel-org.org/bebczuk.html

 

(2)  סרטון בו סבא שלי מתאר את קורותיו מתוך אוספי העדויות בווידאו של יד ושם ושל מכון הקרן להיסטוריה חזותית מיסודו של סטיבן שפילברג, באוניברסיטת דרום קליפורניה: http://www.yadvashem.org/yv/he/about/visual_center/usc.asp

 

(3) ראיון אישי עם סבא שלי שנעשה על ידי ארגון יוצאי קובל והסביבה בישראל http://www.israeli-kovel-org.org/families/bebczuk/bebczuk.pdf :

 

       

הנצחת הדמות

אלון בבצוק

בחרתי להנציח דמות בשם מיכאל בבצוק, סבי מצד אבי.

סבי הוא ניצול שואה. כמו שאסביר הוא גיבור של ממש. בגיל לא רחוק מהגיל שלי היום הוא אבד את כל משפחתו אך ניצל לאחר מסע תלאות וייסורים שדרש כוחות ויכולת עמידה מדהימים. לאחר השואה והמלחמה הוא זכה להקים משפחה, לעלות לישראל, לתרום למדינה בתפקיד בכיר ולהאריך ימים. בימינו נותרו מעט ניצולי שואה, אך מכיוון שסבי ניצל והאריך ימים זכיתי לגדול עם סבא שסיפור חייו מעורר השראה. השראה זו תלווה אתי במהך כל חיי. 

סבי איבד הכל בזמן המלחמה ולא נשארו עמו כל חפצים מחייו הקודמים. בהעדר חפצים כאלה צירפתי להלן תמונות של מיכאל והמשפחה שיצר משנות ה50 וה60 וכן חומר על מיכאל שלקחתי מהאינטרנט.       

ילדות

סבי נולד ב 20 למאי 1924 בקובל שבאוקראינה. עם הולדתו ניתן לו השם מוישה על שם קרוב משפחה, אך הוא החליף את שמו למיכאל כשהתגייס לצבא האדום בסוף מלחמת העולם ונושא שם זה עד היום.

שמו של אביו של מיכאל היה לייבל בבצוק, ולאמו קראו צשיה בבצוק (בורנשטיין מלפני הנישואים). למיכאל היו שני אחים ואחות. לבכור קראו יעקב, אחותו הקטנה נקראה אסתר, ולאחיו הקטן קראו חיימקה. הם גדלו בקובל, עיירה קטנה שבאוקראינה על גבול פולין. הם גרו בבית קטן, ומיכאל מספר שהתנאים היו קשים. לא היו מים זורמים והשירותים היו בחצר. מה שכן היה להם זה חשמל. מיכאל גר באותו חדר עם אחיו יעקב ואחותו אסתר, וחיימקה האח הקטן ישן עם ההורים.

לאביו של מיכאל, לייבל, היה עסק פרטי קטן. הוא מכר בו מכר חומרי הסקה, בנייה ודלקים. מיכאל זוכר שאביו היה גם מייצר משחה לגלגלי כרכרות שגם אותה הו היה מוכר בחנות.

מיכאל גדל בבית דתי-מסורתי. הם נהגו ללכת לבית הכנסת כל יום שבת ולחגוג את כל החגים. רב העיירה נהג לבא אליהם לעיתים לקראת ערב כדי להתפלל ולאכול ביחד. מיכאל גם גדל בבית ציוני. למרות שהמשפחה מעולם לא בקרה בישראל, אביו של מיכאל רצה שהילדים ילמדו עברית וכמו כן דברו על ארץ ישראל.

אחת החוויות המשמחות שזכורות למיכאל מאותה תקופה היא חגיגת בר המצווה שלו. למאורע זה הגיע דוד שלו מארצות הברית. זו הייתה חוויה מרגשת לשמוע על מקומות אחרים. בחופשות הם נהגו לצאת לטבע לטייל ולאכול בתקופות שהמזג אוויר היה נעים.

כשמיכאל היה בן 5 הוא הלך ללמוד בחדר שבו היו 8 בנים. למורה שלו קראו מוטל קפצוק והוא למד שם משעה 8:00 ועד הצהריים. בגיל 8 מיכאל עבר לבית ספר עממי על שם ד"ר קלוגר. מה שהיה מיוחד בבית הספר הזה הוא שלמעט ספרות פולנית למדו את כל הלימודים האחרים בשפה העברית. מיכאל נהג לדבר עברית עם חברים, יידיש עם הוריו, ופולנית עם מי שלא דיבר עברית או יידיש. בגיל 13 הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר, והוא היה נוהג לצעוד כקילומטר וחצי בימי שישי לפעילות של התנועה. בתנועה הוא נהג  לשמוע הרצאות, לשחק משחקים ולהכין מדורות. מיכאל מספר שבדרך לשומר הצעיר היו מחכים בצדי הדרכים אוקראינים שהיו מיידים עליו אבנים ומקללים אותו בשל היותו יהודי. בגיל 14 הוא עבר לבית ספר תיכון על שם ד"ר פרנקפורט. שם לימדו בעברית את רוב מקצועות הלימוד, אך היו מעט שיעורים בפולנית וכמו כן הוא למד לטינית.

 

מלחמה ושואה

ב-1941 כשמיכאל היה בן 17 השתנו חייהם של בני משפחתו מקצה אחד לשני. באותה שנה הגרמנים כבשו את העיירה בה גדל מיכאל מידי הרוסים. בשנה זו התחילו חטיפות של יהודים. מיכאל מספר שפעם בשבת בעודו מטייל ברחוב, הוא נחטף על ידי הגרמנים ונשלח ליום עבודה קשה. הוא נדרש במשך כיממה שלמה להעלות שקי קמח לעלית גג בבניין בן 4 קומות ולהוריד את שקי הקמח הישנים שהיו באותה עליית גג. לאחר כמה שעות רגליו כבר לא יכלו לשאת את כובד המשקל. למזלו, לאחר כמה שעות הוא התבקש לעבור לעבודה אחרת, העמסת קש, שהייתה קלה הרבה יותר, וכך הוא הצליח להשלים יום עבודה שלם.

באפריל 1942 הקימו הגרמנים בקובל שני גטאות. את הגטו הראשון חיסלו די מהר. נהרגו בו למעלה מ-8000 יהודים. מיכאל ומשפחתו ברחו מהגטו הראשון לשני. הגטו השני חוסל מאוחר יותר ב-19 באוגוסט 1942. באותו יום שחוסל הגטו היו מיכאל ואמו מחוץ לגטו, וכששמעו על החיסול התחילו להסתובב באחוזות של אוקראינים בשביל לחפש מקום מקלט. הם הצליחו לשרוד 11 יום בחוץ עד שכמה אוקראיניים הלשינו עליהם לגרמנים והם נתפסו ונלקחו לבית הכנסת בקובל. בית הכנסת היה התחנה הסופית של יהודים שנתפשו לפני שכולם נשלחו במשאיות למחנה השמדה.

 בבית הכנסת שהו כ-300 איש בתנאים מחפירים ובלתי אנושיים. הם שהו בבית הכנסת כשלושה ימים. באותה תקופה מיכאל כבר איבד את אביו, אחותו ואחיו הקטן. הוא ידע על כך אך הסתיר זאת מאמו. יום לפני הפינוי כשכולם ידעו שזהו יומם האחרון אמרה אמו של מיכאל שלפחות יעקב האח הגדול ניצל והוא ינקום את דמנו. מיכאל פרץ בבכי וסיפר לאמו שיעקב לא הצטרף לפרטיזנים כמו שאביו סיפר לה, כי אם נרצח על ידי הגרמנים מספר חודשים קודם לכן. זה קרה בוקר אחד במאי 1942: יעקב טייל ברחוב ונתקל הגרמנים שרצחו אותו במקום, ומיכאל ואביו נאלצו לפנות אותו מהרחוב ולקבור אותו.

כשאמו של מיכאל שמעה שהוא והיא הם היחידים שנשארו מהמשפחה, היא אמרה למיכאל שהוא חייב לברוח מבית הכנסת ולספר את כל מה שקרה. עד לאותו יום היו מספר ניסיונות לברוח משם שכשלו, אבל אמו דחקה בו. מיכאל היה רזה מאוד לאחר שלא אכל מספר ימים. האנשים בבית הכנסת עזרו לו להשתחל מבעד לחלון ומיכאל החל לרוץ מהר ככל שיכל. הגרמנים ירו אחריו. הוא עבר גדרות תיל, נחתך ונחבל, אבל הוא לא הפסיק לרוץ. הוא רץ לעבר הבית שלהם. מאחר והיו שם מלא חוות של אוקראיניים הוא השתדל להתחבא שלא ילשינו עליו. מיכאל אמר שמאז אותו יום ה-3 בספטמבר 1942 התחילו החיים העצמאיים שלו.

החורף התחיל, גשם התחיל לרדת והטמפרטורות ירדו. בשביל להתחמם מיכאל היה מחפש גורן עם קצת קש וישן שם. כך ברח ממקום למקום ללא מקום לגור בו כשלושה חודשים. הוא אכל כל מיני דברים שלקט מחצרות של אוקראינים. בנס הוא שרד תקופה זו.

לאחר כשלושה חודשים פנה מיכאל לאוקראיני אחד שאביו הכיר היטב וביקש ממנו מקום להתחבא. אותו אוקראיני נתן לו את מעיל הפרווה של אביו. בזכות מעיל זה הצליח מיכאל לשרוד את החורפים הקשים שעברו עליו. אותו אוקראיני גם נתן לו מקום מסתור. הוא החביא אותו בתוך בור חבוי בתוך הגורן שבביתם. למרות שהם היו עניים מאוד כל לילה הייתה אשתו של האוקראיני מביאה למיכאל תפוחי אדמה לאכול. במשך כל התקופה מיכאל לבש את אותם הבגדים שלבש ביום שברח מבית הכנסת. הוא סבל מכינים והיה צריך להילחם בהם כל הזמן.

ב-1944 הצבא האדום שחרר את האזור שבו התחבא מיכאל ובכך ניצלו חייו של מיכאל. מרוב הכרת טובה, למרות שלא היה צריך, החליט מיכאל להצטרף לצבא האדום. הוא נשלח להילחם נגד היפנים. הוא שירת בתותחים נגד מטוסים ואפילו הפיל שני מטוסי קרב יפניים.

 

אחרי המלחמה

ב-1947 השתחרר מיכאל משירותו הצבאי וחזר לקובל. הוא מכר את בית אביו ונתן את הכסף לוולושה, האוקראיני שהציל אותו. בקובל הוא פגש חבר והם החליטו ביחד לנסוע לפולין לעיר שנקרא וורוצלב.

בפולין מיכאל השלים את לימודי התיכון שלו. לאחר מכן השלים לימודי הנדסה בטכניון שבוורוצלב. כשסיים את לימודיו מיכאל עבד במשרד תכנון ממשלתי עם הרבה מאוד מהנדסים.

ב-1952 פגש מיכאל את שושנה סבתי, והם התחתנו ב-1953. בשנת 1957, עם פתיחת שערי פולין הם עלו יחד לישראל. אבי היה אז כבן שנתיים.

מעלייתו לארץ ועד שפרש לגמלאות, בערך בגיל 70, מיכאל עבד בבזק שהייתה אז שייכת לממשלה. במהלך השנים מיכאל התקדם לתפקיד מנהל מחוז חיפה והצפון. הוא שרת בתפקיד בכיר והיה ממונה על 1500 עובדים ועל מתקנים רבים. בעבודה מיכאל מאוד נעזר ביכולתו לתקשר עם אנשים. מיכאל מאוד אהב את התפקיד שלו והצטער כשהיה צריך לפרוש לגמלאות.

כיום מיכאל הוא בן 92. הוא חלש וקשה ראיה אך מחשבתו צלולה. הוא מספר לי מידי פעם על המשפחה שאיבד ועל הגיהינום שעבר. כוח הרצון שהיה נחוץ לו כדי לשרוד הוא קשה לתפישה. הוא גם מעורר השראה.

 

 

להלן אני מצרף:

1)      תמונות של מיכאל בבצוק ומשפחתו בשנות ה50 וה60.

2)      חומר על מיכאל בבצוק מאתרי אינטרנט שמנציחים את קהילת קובל.

 

 

מאתר ארגון יוצאי קובל והסביבה בישראל: http://www.israeli-kovel-org.org/bebczuk.html

 

למי שמעוניין ניתן למצוא סרטון בו סבא שלי מתאר את קורותיו מתוך אוספי העדויות בווידאו של יד ושם ושל מכון הקרן להיסטוריה חזותית מיסודו של סטיבן שפילברג, באוניברסיטת דרום קליפורניה: http://www.yadvashem.org/yv/he/about/visual_center/usc.asp

 

ראיון אישי עם סבא שלי שנעשה על ידי ארגון יוצאי קובל והסביבה בישראל http://www.israeli-kovel-org.org/families/bebczuk/bebczuk.pdf:

 

       

יוצר הזיכרון

אלון בבצ'וק

קשר לדף הזיכרון Grandson

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
אלון בבצ
אלון בבצ'וק