אהרון רוסו

(1914-2008)
Date of death : 2008Place of death : תל אביב
Place of Burial : חלקת יוצאי האצ"ל, בית העלמין קרית שאול - Plot No. -
Display Map

Short Biography

Parents (Father) חיים רוסו (Mother) לונה רוסו לבית פילוסוף
Spouse (Wife) רבקה רוסו לבית טבת
Children (Daughter) לבנה אשד רוסו (Son) חיים רוסו (Daughter) ניצה רוסו
Siblings (Brother) סנור רוסו

Born סלוניקיLived תל אביב

סיפור חיים

אהרון ח. רוסו  -  תיעוד סיפור חיים

התיעוד מבוסס על ראיון מקיף עם אהרון ח. רוסו, שנערך בשנת 1993 מטעם המרכז המחקרי "יד טבנקין"  ושיחה עם לבנה אשד, בתו הבכורה. אהרון נפטר בשנת 2008.

סלוניקי

נולדתי בשנת 1914, שלוש שנים לפני השריפה הגדולה, שהיתה אירוע מכונן בחיי העיר סלוניקי. השריפה, שהגיעה עד ל"טורה בלנקה" -  המגדל הלבן שעל חוף ימה של סלוניקי, כילתה בדרכה רבעים שלמים מן העיר, בעיקר רבעים בהם התרכזו יהודים.

בשנת 1914, שנת לידתי, כבר היתה סלוניקי עיר יוונית לכל דבר, לאחר הכיבוש היווני מהאימפריה העותומאנית, בשנת 1912.

אבי, חיים, היה סוכן ביטוח בחברת ביטוח גרמנית גדולה, בשם "ויקטוריה". הוא דיבר טורקית, צרפתית, לאדינו, ומעט עברית שלמד ב"תלמוד תורה". יוונית לא למד מעולם. את כל השפות שהבין ודבר, למד בכוחות עצמו. כל חייו היה אומר שאילו למד עוד שנתיים ב"אליאנס" ורכש חינוך אירופאי, הכל היה משתנה אצלו.

אמי, לונה לבית פילוסוף, היתה תופרת ועקרת בית. היא תפרה בבתי נשים יווניות ומתוך כך למדה לדבר יוונית.

בשנים הראשונות שלאחר כיבוש העיר על ידי היוונים, יהודים לא דברו יוונית. עם הזמן, אילץ הכורח את יהודי סלוניקי לרכוש גם את השפה היוונית.

הייתי הבן השני מתוך שניים. אחי הבכור, סנור (קיצור מסניור), נולד שנתיים לפניי, ולפניו נולד אחד גדול יותר. הוא נפטר כשאני נולדתי והורי החליטו לקרוא לי בשמו, אהרן. אהרן היה שם סבי מצד אבי.

משפחות הורי משני הצדדים - רוסו ופילוסוף, התגוררו בסלוניקי במשך הרבה דורות. אני נוהג לאמר שאני קשור לשבתאי צבי מאחר שהיו לשבתאי צבי שני עוזרים חשובים, האחד היה רוסו והשני פילוסוף.

פליטי השריפה הגדולה

יש כמה גרסאות למקור השריפה. גרסה עממית טוענת שהשריפה החלה באופן מקרי. שיר יווני כלשהו מספר שיווניה מנוולת (כך בלשון השיר), הדליקה את התנור שלה וגרמה לשריפת העיר. על פי גרסה אחרת, יד בנות הברית היתה בשריפה. בדרך זו ניסו למנוע את כניסת הגרמנים לסלוניקי.

מן השריפה הגדולה שארעה בהיותי בן שלוש, נשאר לי זיכרון עמום של לוויה ואנשים רבים הולכים אחרי הארון. הנפטר היה חברו של אבי. ליל השריפה נמחק מזיכרוני אולם תוצאותיה הטביעו חותם בכולנו. ביתנו נשרף והפכנו לפליטים. שיכנו אותנו בבית המדרש של קרסו בחלקה השני של העיר, ברובע "קמפניאס". אינני זוכר מצוקה מיוחדת בגין היותנו פליטים. כוחות צבא של האנגלים והצרפתים היו באותו זמן בסלוניקי (הימים ימי מלחמת העולם הראשונה 1914-1918), והם עזרו לנו במצרכי מזון.

מבית המדרש של קרסו המשכנו ל"אורוות של אדון יעקב", הלוא הוא יעקב מודיאנו - אחד מעשירי העיר. היו לו אורוות שנדמו בעינינו כארמון, לאחר ימי הפליטות בבית המדרש. הבאנו מיטות וכל השאר סופק לנו.

משם עברנו לקומת מרתף בבית שקומותיו העליונות אוכלסו ביוונים. גרנו שם עם ההורים של אמי.

המרתף נבנה על פי סגנון הבניה בסלוניקי באותה עת, אולם גדול במרכז, "ורנדאדו" (ורנדה, בספרדית) וממנו יציאות לחדרים ולמטבח. ה"ורנדאדו" היה מרכז החיים: ארוחות, שיחות, שיעורים - הכל התנהל שם.

בשנת 1921 עברנו לשכונה אחרת, שאוכלסה רובה ביהודים. עובדה מעניינת היא שלמרות שסלוניקי היתה ברובה יהודית, והיו בה רבעים  כמו "לה גרקאיה" (היווני), "לה טורקמברה" (הטורקי), הרובע הארמני וכן הלאה, לא היה איזור שנקרא הרובע היהודי. זה היה אופייני מאוד לעיר הזאת.

אנחנו, אם כן, התגוררנו בקרבת שכונה עממית מפורסמת בסלוניקי, "קלמריה" (ובלאדינו כונתה, "לאס קוליבס" כלומר הצריפים). התגוררו בשכונת הצריפים פליטים משריפה קודמת שהיתה בעיר. בכלל, השריפות היו אבני דרך בהיסטוריה של סלוניקי. גרנו בקומה השניה  עם משפחה יהודית נוספת, גם הם רוסו, אך לא היינו קרובי משפחה.  

גרנו בבית הזה מספר שנים והיה הווי של שמחה, חיפשנו כל הזדמנות לחגוג וליהנות, והיה כמובן, ההווי של הילדים הרבים בשכונה.

אבי, שהיה סוכן של חברת בטוח גרמנית, פוטר מעבודתו בשנות מלחמת העולם הראשונה. אבא לא הסס, היתה לו משפחה לפרנס, הוא שם על צווארו סל גדול, מילא אותו בתפוזים ולימונים, והיה הולך בשכונות ומוכר. זו היתה הפרנסה שלו. לאחר המלחמה חזר לעבוד בחברת הביטוח "ויקטוריה".

 

מסורת

סבי מצד אמי - לונה לבית פילוסוף, היה אדם דתי, והלך בכל בקר לבית הכנסת. דודיי ואבי קצת פחות, אך המסורת נשמרה מבחינת מאכלים ומנהגים, גם אם לא היינו אקטיביים בחיים הדתיים. עם זאת, כשאחי ואני גדלנו, הלכנו לבית הכנסת בכל יום שבת. אבא נהג להצטרף, מידי פעם, בשבת בבקר. בערבי שבת התכנסנו סביב שולחן האוכל לקידוש, המשכנו  בשירת "שלום עליכם", ולאחר הסעודה ברכנו את "ברכת המזון". שרנו ללא מנגינה אלא כמין ברכה שהאחד מתחיל והשני עונה, עד שלכל אחד במשפחה נשמר הפסוק שלו. החגים נחוגו באופן מדויק וסבא ניצח על הטקסים כהלכתם.   

 

לימודים

בהיותי בן 3-4, הלכתי לבית ספר יהודי, מעין תלמוד תורה. הדרך לשם נראתה לי ארוכה. למדנו בשפת הלאדינו וגם בעברית. עדיין זכור לי השיר הראשון שלמדתי בעברית, שיר שתורגם מאידיש "חדר קטן צר ואפל והכירה בו, שם הרבי לתלמידיו  מורה א-ב'...". זהו זיכרון שנשאר. זכור לי גם מנהל בית הספר שהיה המורה שלי, מנחם משה.  

כשעברנו לדירה שליד "לוס קוליבס" עברתי לבית ספר אחר - צריף ובו כמה כיתות. בשנות הפליטות שלנו לא למדנו בבית הספר באופן מסודר וכך קרה שאחי הגדול ממני בשנתיים ואני, למדנו יחד באותה כתה. בבית ספר זה למדנו עברית, לאדינו, צרפתית וחשבון ברמה אלמנטרית. זה היה בעצם סוג של "תלמוד תורה".  

הייתי עצלן גדול בשנים הראשונות ללימודי, לא רציתי ללכת לבית הספר. השמש של בית הספר הרים אותי על כתפיו והביא אותי עד לכיתה שבצריף בית הספר. כשקבלתי שיעורים עשיתי אותם במהירות וללא תשומת לב, זה לא משך אותי. אחר כך זה השתנה קצת.

היוונים נהגו לצאת לציד עם כלבים שאומנו לכך. יום אחד התנפל עלי כלב ציד ונבהלתי נורא. מאז נשאר בי הפחד מכלבים. נכדיי צוחקים עלי על כך שאינני מגיע למקום בו יש כלב...

בשנת 1922 עברנו ללמוד בבית ספר "אלשייך" -  מסגרת לימודית שהטביעה חותמה על כל תקופת לימודי. בית הספר של האחים אלשייך – אברהם ויצחק -  הוקם על ידי אביהם, יעקב אלשייך עוד בשנת 1880. שני בניו, שהיו בעלי השכלה כללית ויהודית רחבה, ניהלו מסגרת שכללה גן ילדים, בית ספר יסודי וגם גימנסיה. שם סיימתי את לימודיי.

בית ספר "אלשייך" היה פרטי וככזה גבה שכר לימוד די גבוה, אולם היה להם עיקרון - מבני מורים ורבנים, לא גבו שכר לימוד.

היה בבית הספר חינוך כללי, יהודי וציוני. למדנו מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, גיאוגרפיה  וכל שאר המקצועות הכלליים. יום אחד החלו ללמד אותנו בצרפתית ובמקביל ביוונית. המורה אמר לנו, "אתם ילדים יהודים, היום אתם פה ומחר, לא ידוע איפה תהיו, אם תקבלו חינוך אקסקלוסיבי בצרפתית בלבד, זה לא יספיק". וכך הכריחו אותנו ללמוד גם ביוונית. זאת אומרת שפתחו בפנינו כמה אפשרויות, כי מי יודע לאן יתגלגלו חיינו. מיומי הראשון בבית הספר למדתי ארבע שפות - עברית, יוונית, לאדינו וצרפתית, ובהמשך גם אנגלית.

היו לנו בבית הספר ממיטב המורים. רובם זכורים לי היטב. המורה למתמטיקה ליטמן, שמוצאו היה כנראה אוסטרי, לימד אותנו למצוא פתרונות אלגנטיים לכל בעיה במתמטיקה. פשוט קצר ויפה. אהבת המתמטיקה, אגב, עברה גם לשלושת ילדיי, ובתקופת ילדותם, נהגנו לשבת בכל מוצאי שבת ביחד ולפתור בעיות מתמטיות, וכמובן להגיע לפתרון האלגנטי.

המורה לעברית, דניאל ישעיה, הגיע מישראל ועשה מהפכה בחיינו, הוא דבר אתנו אך ורק בעברית, ועיקר שיעוריו היו סיפורים על ההווי בארץ. סיפוריו על החגים בארץ נדמו בעיניי כמקלחת צוננת ביום חמסין. כפי שאדם נהנה ממים קרים לאחר החמסין, כך היו שיעורי העברית שלו. המורה הזה נטע בי חזק את הרעיון הציוני. בזכותו נכנסתי לאגודת נוער ציונית ועליתי לארץ ,לאחר מכן, בשנת 1931.

המורים בבית הספר "אלשייך" לא רק שהיו בעלי הכרה יהודית, אלא גם ציונים נלהבים. מורה יווני שנכשל במילת גנאי כלפי יהודים, סולק מיד מבית הספר. בית הספר נשא בגאווה את יהדותו. כל חג נחוג כהלכתו, ובכל יום בריטואל קבוע, התפללנו מנחה ומעריב. פעמים רבות אף זכיתי להיות החזן. אך לא רק על תפילות הקפידו ב"אלשייך", הם שקדו על כך שנלמד לאמר "שמע ישראל" ו"קדיש". יצחק אלשייך בעצמו ניגש לתלמידים המשחקים בזמן ההפסקה ואמר, "מה אתה משחק, להגיד "שמע ישראל" אתה יודע? ו"קדיש" אתה יודע?", וזה הוטמע בתוכי עד היום.

יצחק אלשייך היה מורה מעולה להיסטוריה, דבריו באו מן הלב. האיש הזה לפני שלקחו אותו לאושוויץ, השאיר מכתב מזעזע לאחיו בארץ. הוא כתב את הדברים ב-1943, אך המכתב הגיע אחר כך, כנראה השאיר אותו אצל יווני. "אני לא מאמין", יצחק אלשייך כתב, "אני לא מאמין להם, אנחנו לא נחזור". עוד ביקש שתהיה מלגה על שמו באוניברסיטה וגם שנשתדל להעלות לארץ את העצמות של סבו וסבתו. לימים נקים את קרן אלשייך לזכרו.  

היתה לנו תודעה יהודית מפותחת. באותו זמן היו בהונגריה ורומניה "נומרוס קלאוזוס" כלפי סטודנטים יהודים באוניברסיטאות, ואנו יצאנו להפגין במדי בית הספר שלנו, עם הסינר השחור, כנגד ה"נומרוס קלאוזוס", מול הקונסוליות של המדינות הללו.

בנו של אחד הרבנים נהג להסתובב בבית הספר עם תמונתו של ז'בוטינסקי במדי צבא ואמר-  הנה יש לנו צבא וארץ, ועוד מעט תהיה לנו מלכות. לא חשבנו על מציאות זו כעל "chimere " (חלום, בצרפתית).

כשאני חושב מי עיצב את אופיי, עולים בראשי כמה אנשים - הראשון הוא אבי ואחריו האחים אלשייך. השניים הנוספים הם אברהם רקנאטי שהיה מורי להיסטוריה יהודית וציונות, ומבחינה פוליטית היה זה, כמובן, זאב ז'בוטינסקי.

 

תנועות הנוער

היו כמה תנועות נוער מרכזיות: הכח, המזרחי, מכבי ובית"ר. הם עסקו בספורט אך העיקר לא היה הספורט אלא החינוך - חינוך ציוני וחינוך יהודי. תנועת הנוער הסוציאליסטית היהודית בסלוניקי היתה אנטי ציונית במובהק כמו החרדים. לא היתה ציונות סוציאליסטית בסלוניקי, כל אגודות הנוער היו בורגניות, כולל אלו שקמו בשכונות, ובהן אגודות כשבת ציון, תפארת ישראל, פרחי ציון, נורדאו ועוד ששילבו כדורגל עם חינוך. כל אחת פעלה בשכונה אחרת של העיר והסתנפה לאחת התנועות הגדולות.

 

סלוניקי עיר יהודית תוססת

בשנת 1917 היתה הצהרת בלפור. כעבור שנה, ביום השנה להצהרה, בשני לנובמבר, יצאו כל יהודי העיר לתהלוכה, מקצה העיר ועד קצה השני. הרחובות מלאו יהודים, כל אגודה מקצועית יהודית (חייטים, סבלים, דייגים, בעלי מכולות), הלכה בסך, כל אחת ודגלה.

האירוע הזה מילא אותנו גאווה, עמדתי עם אבי ואחי וצפינו בתהלוכה, הרבה לא הבנתי אז אך שמעתי אנשים מסביב אומרים, "הנה עם ישראל מקבל מדינה".

בשנת 1911 הגיע דוד בן גוריון לסלוניקי כדי ללמוד טורקית, והתגורר בה מספר חודשים. בביקורו זה נוכח שיש עתיד לעם היהודי, שאין מדובר בעם שכל עיסוקיו עסקי אוויר כמקובל בגולה, אלא יש ביניהם עובדי כפיים, אוסף של אנשים שיש בהם חיות, ויש להם זכות ואפשרות לחיות, כך אמר בן גוריון.

בשנת 1927 הגיע ז'בוטינסקי לביקור בעיר. תלמידי בתי הספר היהודיים באו לראותו, חנויות של יהודים נסגרו, הוא עמד במרפסת של מלון "מג'סטיק" ודיבר בצרפתית, כמובן. היתה התלהבות עצומה. עיתונים יווניים כתבו למחרת ש"מלך היהודים הגיע". אז, כמובן, החלה להתארגן בסלוניקי התנועה הרוויזיוניסטית.

היה בסלוניקי עולם יהודי ער ותוסס, שהביע מחאה כנגד עוולות כלפי יהודים, נשלחו מכתבי מחאה לחבר הלאומים בעניין ה"נומרוס קלאוזוס" כמו גם בעניין השבתון של יום ראשון שאילץ את  היהודים לעבוד בשבת.

כבר ב-1914 יצאה קבוצת יהודים מסלוניקי לישראל כדי ללמוד בבית המדרש למורים על שם דוד ילין, חלקם חזרו והיו המורים שלנו.

היו הרבה מוסדות חסד בסלוניקי. אני לא חושב שיש מדינת סעד שיש בה כל כך הרבה מוסדות חסד כפי שהיו בסלוניקי, מה לא היה שם? בית יתומים ובית יתומות, ארוחות לסטודנטים ומלגות, עזרה לסוחרים וקופת חולים, מרפאות ואף בית חולים גדול, חברה קדישא ומפעלים שנתיים.

היהודים החזיקו בכל מגוון המקצועות, מעבודות כפיים ועד מקצועות הרוח. היו לנו הרבה עיתונים יהודיים בעברית, יוונית ובלדינו. היו לפחות עשרה עיתונים היתוליים שהופיעו בכל ששי. ישבנו סביב אבי המשפחה בשבת, פיצחנו גרעינים ושמענו סיפורים היתוליים. אוסף של עיתונים אלו נמצא כיום באוניברסיטת בר אילן.

מגיל צעיר הייתי ערני וסקרן לענייני הציבור וכבר כנער קראתי יום יום עיתון, דבר שלא רבים עשו. היה ה"אל פואבלו", העיתון בלאדינו שאבא הביא הביתה ובנוסף, קניתי עיתון יווני.

 

העלייה לארץ

רוב עולי סלוניקי שהגיעו לארץ בשנות השלושים היו עובדי כפיים ומיעוטם סוחרים, רופאים ומהנדסים.

אנו עלינו לארץ כתיירים, בשנת 1931. שנה לפנינו, בשנת 1930, עלה אחי הבכור והורי שלא יכלו לשאת את הנתק ממנו בחרו לעלות אחריו. הגענו בבגדים יפים לקונסוליה הבריטית וביקשנו ויזת תייר לארץ ישראל. הבריטים נענו ויצאנו לדרך.

עלינו ממניעים ציוניים ולאחר ששוכנענו מדבריו של זאב ז'בוטינסקי, שבנאומו בפני  הקהילה, התריע על השואה המתקרבת וקרא לכולנו לעלות ארצה.

יצאתי מסלוניקי בערב ה- 3לאפריל 1931, בשעות הלילה הגעתי לאתונה ולנתי אצל חבר. למחרת עליתי על האניה "מילאנו" של חברת "לויד טרסטידו" והפלגנו לארץ. ההפלגה ארכה כשבוע ימים עם עצירות בתחנות שונות. ביפו האניה לא יכלה להתקרב לחוף והערבים הורידו אותנו לתוך סירות עמן הגענו אל אדמת יפו.

הורי הגיעו כשבועיים אחריי. בתחילה אבא פתח מספרה בשותפות עם חבר מסלוניקי. שותפות זו לא החזיקה מעמד ואבא פתח משרד לתיווך דירות ומגרשים. בהמשך עסק ביבוא סחורות מחו"ל.

עם בואי, התגוררתי אצל אחי ברחוב העליה והעברתי את זמני בבטלה עד לתחילת הלימודים. אבא התנגד שאצא לעבוד בחודשים שנותרו עד לתחילת הלימודים. הוא חשש שהעבודה תסיח דעתי מן הלימודים.

נרשמתי והתקבלתי ללימודי הנדסה אזרחית בטכניון וסיימתי את המחזור השמיני. התחלתי את הלימודים יחד עם חבר שלי, יצחק טולידנו שלמד ארכיטקטורה ולימים הפכנו לשותפים במשרד טכני לאדריכלות והנדסה.

באוקטובר 1932 נסענו לחיפה. ההורים לקחו אותי לטכניון. לא היה פשוט להתנתק, עבור הורי היה זה מאמץ נפשי גדול. שכרתי חדר אצל משפחת שפילמן, הזכורה לטוב, ברחוב פבזנר 7 בחיפה. אמי, שלא דברה עברית באה לגב' שפילמן, שלא דברה ספרדית ואמרה לה בלאדינו שוטפת ובבכי שהיא מבקשת שתדאג לילד שלה, שיהיה בסדר. אחר כך שאלה השכנה, "מה קרה? למה אמא בכתה?", היא לא הבינה את קשיי הפרידה של אמי.

הטכניון נוסד בשנת 1925 ובשנים הראשונות למדו בו חלוצים שנזכרו שיש להם תעודת בגרות ונרשמו. בשנה שלי - 1932, הגיעו עולים מכל מיני ארצות. היינו שניים מסלוניקי, חמישה מביאליסטוק, שלושה מוורשה, היו מרומניה והיו ילידי הארץ מחיפה ומירושלים. היה זה אוסף טוב והיו בינינו יחסים נהדרים, וכמובן שדיברנו בינינו עברית.

ואז התחלנו לבדוק מהי האוריינטציה הפוליטית של כל אחד, ורצה המקרה שכל אותו מחזור היה מורכב מבית"רים.  החלה מתפשטת שמועה בחיפה האדומה שהטכניון נהיה מאורה של רוויזיוניסטים... איש לא ניסה אפילו לגייס אותנו ל"הגנה". ידעו שאנו חברים באצ"ל.

באצ"ל לא עשינו הרבה פעולות. היו בעיקר תרגילי סדר, לכל הקבוצות היה אקדח אחד שאותו למדנו לפרק ולהרכיב, אך להשתמש בו מעולם לא למדנו. ביום שבת עלינו לכרמל ולמדנו תרגילי סדר, ואת האקדח היחיד שצריך היה להעביר ממקום למקום, הבחורות הצניעו בתוך החזיה. בכל שנותיי בטכניון לא נדרשתי לירות ירייה אחת. השתלבתי בלימודים היטב והייתי תלמיד טוב. הרבינו להתווכח עם חברים מן ההגנה, אך לא היו מריבות, היינו חברים טובים.

בשנת 1933 היה רצח ארלוזורוב, שפילג את הישוב. ההנהגה טענה, כמובן, שאנו רצחנו את ארלוזורוב ואנחנו טענו שזו עלילת שווא. בכל יום בשעה 10:00 חיכינו בקיוסק לעיתון שיגיע מתל אביב לקרוא את ההתפתחויות במשפט ארלוזורוב. הרצח לא העיב על יחסינו עם סטודנטים חברי ההגנה, אך בחיפה היתה אווירה נוראה כי שלט בה אבא חושי והיא היתה סוציאליסטית. פה ושם תפשו חברים מבית"ר והכו אותם.

בפסח 33 הגענו לכינוס של חברי בית"ר והלכנו בסך עם המדים ברחוב אלנבי בתל אביב. ליד "בית ברנר" זרקו עלינו מטר של אבנים וברזלים, ממש פוגרום. הם ראו בנו פשיסטים, אויבי מעמד הפועלים. בראש המתקיפים היתה רוזה כהן. אבא אחימאיר קרא לה "דבורה הנביאה" בשל קיצוניותה. גרתי בשכונת שפירא ונאלצתי לברוח הביתה בדרכים צדדיות כדי לעקוף את הפורעים. הרוחות היו סוערות והמאבקים מלאי שנאה.

הלימודים בטכניון נמשכו כסדרם ולי הם באו בקלות. בשנה שטרם לימודי בטכניון התחלתי ללמוד בהתכתבות עם "אקול ספציאליטה רפובליק" בפריז. למדתי פיסיקה, מכאניקה ומתמטיקה גבוהה כך שבבואי לטכניון לא היתה לי בעיה.

אחד מבכירי המורים היה פרופסור דוד יצחקי, אני חייב את הידע שלי לאיש הזה. היה ד"ר צ'רניאבסקי שלימד אותנו מספר מקצועות והצטיין כמורה. פרופסור רטנר היה אלוף ופרופסור לארכיטקטורה, אדם אדיב ומתון.

היו במחזור שלנו כמה סטודנטים מבוגרים שצחקו עלינו הצעירים, "תראו את הילדים האלה, בושה, פה בארץ חלוצים מדברים על כדורגל...". זה היה מגונה, לא רציני שאנשים משכילים ידברו על כדורגל. אבל שיחקנו כדורגל ופינג פונג ואני הייתי אלוף הטכניון בפינג פונג, משחק שהצטיינתי בו עוד בבית"ר בסלוניקי.

היו בחיפה כמה סלוניקאים, אם כי הרוב התגוררו בתל אביב. חלקם למדו אתי בבית הספר "אלשייך" ונהגנו להתרועע. בכל שלישי וששי ירדנו למסעדה היוונית "שקמונה" שבעיר התחתית כדי לאכול פיז'ונס - שעועית עם בצל. האוכל הלאומי של יהודי סלוניקי זה שעועית. זה היה האוכל האהוב עלינו.

 

מוסדות קהילתיים

הסלוניקאים בארץ ארגנו מעין קופת חולים שנקראה "בני אברהם", במתכונת דומה לזו שהיתה בסלוניקי. היתה זו אגודה לעזרה הדדית בשטח הרפואי. היו שתי אגודות של פייטנים ומספר בתי כנסת, והיה כמובן מועדון "קדימה" ששימש כמקום מפגש חברתי ליוצאי יוון. כמו כן פעל "מטבח זול לנצרכים", עבור אנשים נזקקים.

 

תקופת המלחמה העולמית

בסוף 1942 הגיע לכאן אדם מסלוניקי. הוא היה מורה לעברית בבית הספר אלשייך וכנראה שהיה סוכן של המודיעין הבריטי, כי אחרת לא היה יכול לצאת משם. הוא כינס ישיבה של עסקנים בספריית אלשייך שהוקמה בתל אביב וסיפר לנו שב-12 ליולי 42 היה מאורע חשוב בכיכר החופש (אלפטריה) בסלוניקי, ריכזו את הגברים היהודים, עשו להם תרגילי התעמלות, השפילו והרביצו להם. העסקנים שהיו שם, רקנאטי, ברוך עוזיאל, יוסף עוזיאל, שלמה ונציה, אברהם אלשייך ועוד, החלו לפעול. הם פעלו בסוכנות היהודית. זה היה פרק עגום מאוד. היה מחדל איום של המוסדות בארץ להצלת יהודי סלוניקי, מפני שאת יהודי סלוניקי ניתן היה להציל ביתר קלות מיהודי אירופה במדינות אחרות, הן עקב הקירבה לחופי טורקיה, והן בשל העובדה שחלק מיוון היה נתון תחת כיבוש איטלקי.

היו פגישות עם בן גוריון והתקיימה אסיפה בקולנוע אופיר, בה נשא בן גוריון דברים ואמר כי בתקופת שהותו בסלוניקי ובראותו את עובדי הכפיים היהודיים בעיר, שוכנע שהעם היהודי מסוגל להקים מדינה.

הוחלט לשלוח נציג יוצא יוון לוועד ההצלה שישב באיסטנבול. יצחק מולכו, שהיה סופר שידע טורקית וגם יוונית, היה מועמד לכך. ההחלטה הזו לא יצאה לפועל עקב שיקולים מפלגתיים, כיוון שמולכו היה ללא השתייכות מפלגתית. ועד ההצלה זנח את יהודי סלוניקי. אילו עשו מאמצים אולי היו אחדים מהם בורחים וניצלים. אני אומר אחדים כיוון שהמשפחות היו כה מלוכדות שלא היו מוכנות להיפרד. בכל זאת, בשנת 1944 הגיעו לכאן כ-300 יהודים מיוון.

באחת התקופות עבדתי אצל הבריטים במחנה בדרום. היה להם שם את מחנה  "נוסיראת" בו ריכזו את היהודים שהגיעו לפלשתינה בדרך בלתי לגאלית. העליתי כמה מכרים שלי למשאית שקיבלתי במסגרת עבודתי והבאתי אותם לתל אביב. הם הגיעו למועדון שלנו "קדימה" ושם עזרו להם בלינה ואוכל.

בתקופת מלחמת העולם השניה התחלתי להתעניין בענייני הציבור של יהודי יוון. עד אז הייתי אדיש, הייתי סטודנט, מעורה בחיי הארץ ועסוק בענייני עבודה.

 

אצ"ל

אחי ואני היינו באצ"ל, הוא נכנס לפניי. מטבע הדברים לא "עליתי על מבצרי האויב" מטעם אצ"ל, כיון שנישאתי וכבר נולדה בתי הבכורה. לא עסקתי בפעילות מלחמתית, עסקתי במודיעין, בהשגת אינפורמציה מאנשים שהיו מחוץ למסגרת ושאהדו אותנו. היה לי קשר עם פנקס, לימים שר הדואר, הוא שימש איש ביניים בזמן המו"מ בין האצ"ל להגנה. היו גם העיתונאי אליעזר לבנה ועיתונאים אחרים, היה גם ישראל רוקח, שהיה ראש העיר תל אביב, ועוד שני עיתונאים, האחד בריטי והשני אמריקאי. הייתי אוסף אינפורמציה או אוסף מחשבות ומביא לבגין את הלך הרוח. היה רצף של פעולות מעין אלו עד להקמת המדינה.

עם הקמת המדינה הלכתי להתגייס ושרתתי כקצין בצה"ל. זה היה ביום שבת בבית ספר נורדאו ברחוב פרישמן. בהזדמנות זו הסדרתי אחת ולתמיד את תאריך הלידה שלי. היו לי שלושה תאריכי לידה שניתנו בכל פעם בהתאם לנסיבות. החלטתי לרשום את תאריך הלידה המקורי שלי.

 

נישואין

היכרותם של הורי, מספרת לבנה אשד, בתו הבכורה של אהרן רוסו ז"ל, היתה לכאורה פשוטה ומתבקשת. הם הכירו מאז ילדותם המוקדמת. שניהם נולדו בסלוניקי והתגוררו בקרבה אלו לאלו. אחיה הבכור של רבקה, אמי - שמואל טבת, היה החבר הכי טוב של אבא עוד מהגן. משפחת טבת עלתה לפלשתינה שנה אחרי משפחת רוסו והקשר בין אבא לשמואל נמשך. כך באופן טבעי, נוצר קשר רומנטי בין אמי לאבי אלא שהקשר עורר התנגדות. הורי הכלה לא נתנו את ברכתם. איך הבחור הצעיר שעדין לומד ואין לו מקצוע, יפרנס את הבת שלנו, שאלו הוריה, ועד שיקבלו תשובה אסרו עליהם  להתראות .

אולם הזוג הצעיר מצא פתרונות. היתה להם אשת קשר סודית, אסתר חנניה, אחת מבנות המשפחה המורחבת, שהתגוררה בקרבת מקום למשפחות הורי (אסתר חנניה כיום בשנות השמונים לחייה, מתגוררת בבית האבות ע"ש רקנאטי). אסתר היתה הדוורית, דרכה העבירו פתקים זה לזה. המשימה לא היתה מסובכת, משפחת רוסו ומשפחת טבת התגוררו בסמיכות זו לזו בשכונת פלורנטין. תוכנן  של פתקאות האהבה נותר אמנם עלום, אך התוצאות ידועות. אבי סיים את לימודיו בטכניון וכשהחל לעבוד, נישאו בני הזוג בתל אביב בשנת 1941. הדירה שלנו היתה צמודה לדירת סבי וסבתי, חיים ולונה רוסו,שבדירתם התגוררו גם הדוד סנור רוסו ובני משפחתו.

אמא היתה אשת בית, ראתה את תפקידה העיקרי בבניית קן משפחתי לבעלה וילדיה, קראה המון ואהבה לתפור. חלוקת תפקידים מסורתית וברורה. היא נהגה לכנות את אבא בספניולית, טוסניו (טו סניור, אתה האדון), ולא שאבא היה טיפוס פטריארכאלי, נהפוך הוא, הוא היה מוכן לקבל על עצמו הרבה תפקידים בבית, אמא היא זו שתחמה גבולות ברורים.  

 

 

אינג'ינר

בשנת 1936 סיימתי את לימודיי, מספר אהרון רוסו. המצב הביטחוני בארץ היה בכי רע, תקופת המאורעות החלה, ערבים פרעו ביהודים והארגונים הגיבו. תל אביב הלכה וגדלה. בשנת 1936 החלו להיבנות שכונות חדשות כתל נורדאו, תל ברוך, שכונת שפירא ועוד.

חזרתי להתגורר בשכונת פלורנטין ועם הזמן עברנו לשכונת שפירא, לרחוב מנשה בן ישראל.

תל אביב היתה פרוור של יפו עד גימנסיה הרצליה. אחר כך סללו את רחוב אלנבי ורחוב נחלת בנימין, ואז הזמינו ארכיטקט מאנגליה בשם גדס, שתכנן את צפון תל אביב, וזה כבר היה תכנון מודרני. ברחוב הרצל עברה הרכבת ליפו, וכשנשמעה צפירת הרכבת, חלפו כמה שניות עד שירדו המחסומים, ובשניות אלו הזדרזו הולכי הרגל לעבור לצד השני של הרחוב.

החל משנת 1937 החלה תנועה גדולה של רכישת קרקעות ואבי, חיים רוסו,  התעסק עם זה, והתפרנס מזה. אחי, סנור, עבד אצל סוכן מסחרי שייבא סחורות מחו"ל, והפיץ אותם בארץ.

באותה שנה בניתי את הבנין הראשון שלי, יחד עם חברי מנוער, האדריכל יצחק טולידנו. אני גאה בבניין הזה ברחוב ריינס 5 בתל אביב.

בינואר 1940, ולמשך כשנתיים, שימשתי כמנהל עבודה במחנות הצבא של הבריטים. בנינו מחנות צבא בבנייה קלה. פנו אלי הרבה מכרים בבקשה להעסיק חברים סלוניקאים וגם אשכנזים, הכנסתי אותם לעבודה ומילאתי את מכסת העובדים.

משנת 1943 ולמשך כשלושים שנים קיימתי עם שותפי, יצחק טולידנו ז"ל, משרד לאדריכלות והנדסה. המשרד שלנו התפתח יפה. בשנת 1944 הקמנו שיכון לעולי יוון ביד אליהו ובהמשך, בתי מגורים עבור ניצולי השואה מקרב יהדות סלוניקי שנכחדה כמעט לגמרי. לצד אלו, מוסדות ציבור כ"בית שאלתיאל" – מרכז קהילתי שריכז מועדון חברים, מטבח זול לנצרכים, אולם שמחות ועוד. בשנת 1945 בנינו בית קולנוע בקפריסין. התרכזנו בעיקר בבניה למגורים אך תכננו גם בתי מלון, בתי כנסת ומוסדות ציבור אחרים. הבולט מכולם הוא בית הכנסת "היכל יהודה" בתל אביב, בצורת קונכייה שנבחרה כמייצגת את ימה של סלוניקי וכן כמייצגת את מהותה של היהדות – התכנסות האדם באמונתו פנימה.

מוסיפה לבנה אשד, הבת - כל שנות פעילותם המשותפת של אבא וטולידנו, הממסד הפוליטי, הן הממשלתי והן העירוני, היה מפ"איניקי והשניים, כאנשי ימין מובהקים, לא קבלו הזמנות עבודה ממנו.לצד הבניה למגורים ומסחר ביצעו גם עבודות עבור הממסד הציבורי, גם זאת בהקשר פוליטי: הקמת סניפים עבור קופת חולים לאומית, בתי כנסת, בעיקר לספרדים, הקמת בית האבות על שם רקאנטי בפתח תקווה (פרויקט לא פשוט מבחינה טופוגרפית, שטח גבעי שצריך היה להתאימו לאוכלוסיה מוגבלת ביכולת התנועה). מאחר שמרבית עבודתם היתה בשוק הפרטי, היו חשופים הרבה יותר לתנודתיות בשוק. זכור לי איך בשנות הששים המצב במשרד היה בכי רע, ואבא ושותפו עמדו בפני דילמה- שכן נאלצו לפטר חלק מעובדי המשרד, אך לכך לא היו מסוגלים. בתקופה זואבא ושותפו לא משכו לעצמם משכורות, והעבירו הכל לעובדיהם. ואמנם, העובדים ידעו להוקיר להם תודה על התנהלותם האנושית.  

בשנת 1973 נפטר השותף, האדריכל יצחק טולידנו, בגיל צעיר יחסית ובאופן פתאומי. השניים ניהלו זוגיות מופלאה בניהול המשרד ואבא היה מאוד קשור אליו רגשית. מבחינה מעשית, לא היתה מניעה להמשך קיומו של המשרד, אך אבא לא ראה עצמו עובד עם מישהו אחר מלבד טולידנו. ייחודם היה בשילוב ההוליסטי שבין התכנון הארכיטקטוני וההנדסי.

תוך שנתיים-שלוש סיים אבא פרויקטים קיימים והחליט להמשיך הלאה לתחנה הבאה בחייו.

 

שמאות מקרקעין

שוק השמאות היה קטן וסגור בפני מצטרפים חדשים, אך משהחליט אבא ללמוד תחום חדש זה ניהלה אותו הסקרנות, היתה לו הזדמנות ללמוד דבר חדש והוא הסתער עליה. הוא הפך לשמאי ודי מהר, מורה לשמאות. היותו מהנדס בנין עזרה לו בתפקיד. בשנים ההן,  להבדיל מהיום, הקרקע היתה זולה והבניה היוותה את הרכיב היקר בשוק הבנייה. אבא כתב מאמרים ובהם עקרונות מקצועיים שפיתח וקבע.  אבא היה צמא דעת וחדשן, בכל תחום מקצועי בו עסק.

 

זיכרונות ילדות

אני נולדתי בתל אביב בשנת 1942, ממשיכה הבת, לבנה אשד. הדירה שלנו היתה צמודה לדירת סבא וסבתא - לונה וחיים רוסו. בסמוך אלינו, בשכונת פלורנטין, גרו סבתי וסבי מצד אמי, פלור ואברהם טבת. עמם בדירה התגוררו בתם ז'אנה ומשפחתה, והאחים הצעירים, חיים ושרה. הייתי נכדה בכורה לסבי אברהם והוא היה מוכן לעשות כל דבר כדי לשמח אותי. אהבתי דגים כבושים וסבא טרח והכין במיוחד בשבילי.

המבוגרים דברו לאדינו, והשפה העשירה על פתגמיה וסיפוריה העממיים חדרה אלי מהאזנה לשיחות המבוגרים סביב שולחן האוכל העמוס במאכלים טעימים (שאף להם היו שמות בספרדית). בילינו יחד המון, כל בני המשפחה המורחבת, שכנים ומכרים, ילדים ומבוגרים. זכורה לי ילדות משפחתית, חמה ואוהבת, שעד היום חיה בתוכי. גדלנו על תרבות הלאדינו ולמעשה לא היתה לנו כל זיקה תרבותית לארץ המוצא, יוון.

בתקופת מלחמת השחרור כשצלפים ערבים ירו לעבר השכונות הדרומיות של תל אביב עזבנו את הבית ונדדנו מבית לבית, יחד עם בני משפחה אחרים. בימים הללו לא היתה מאושרת ממני. כל בני המשפחה המורחבת אוכלים, ישנים, משחקים וצוחקים ביחד. תחושה של משפחה גדולה ואוהבת.

לאחר קום המדינה התגוררנו בדירת שלושה חדרים – שלוש משפחות עם ילדים, שחלקו מטבח קטן, שירותים ואמבטיה. הנשים בישלו בתורן על פתילייה אחת במטבח, ולמרות זאת, היו היחסים חמים וסובלניים.

בהיותי בת שמונה עברנו לצפון העיר לדירה באחד הבניינים שאבי תכנן ובנה עם שותפו טולידנו, והאידיליה המשפחתית הסתיימה. התרחקנו מן המשפחה המורחבת, וכיוון שלא נסענו בשבת, מספר המפגשים התמעט, ושנות חיי הראשונות נשארו כחוויה עזה של אהבה וקרבה שלא חזרה עוד על עצמה.

היחסים עם השכנים בצפון העיר היו קורקטיים יותר, ההמולה והחום המשפחתיים נשארו בדרום העיר.

עד היום יש בי חיבה עזה לתרבות הספרדית, לשפה, למוסיקה  ולספרות, כאילו חוטים סמויים מחברים ביני לבין יהודי ספרד שגורשו ממנה לפני מאות שנים.

 

פעילות ציבורית

משפחות רוסו וטבת, המשפחות הגרעיניות של אבי ואמי עלו ארצה בתחילת  שנות השלושים, אולם בני המשפחה המורחבת, והיו רבים כאלו, נלכדו בסלוניקי ערב השואה ומצאו מותם באושוויץ. היה זה זעזוע גדול לאבי. ההכחדה הכמעט מוחלטת של יהודי סלוניקי הובילה את אבא לפעילות ציבורית ענפה שבמרכזה הרצון לשמר את מורשת יהודי סלוניקי ויוון. בהגיע הידיעות על שואת יהודי יוון, הוביל אבא עם חברים את הקמת מפעל הנצחת הקהילות שנחרבו והעברת המורשת של קהילות אלו לדורות הבאים.

לשם כך הוקם המכון לחקר יהדות סלוניקי, שבראשו עמדו יוסף עוזיאל וברוך עוזיאל, ומשנת 1965, אבא עצמו. בשנת 1950 היה אבא בין המייסדים של הקרן למפעלי תרבות ע"ש אלשייך.

היה לאבא תפקיד מוביל ומרכזי במוסדות השונים של יהדות יוון פעם כיו"ר ארגון יוצאי יוון, יו"ר הקרן למפעלי תרבות ע"ש אלשייך וגולת הכותרת - בגופים למחקר יהדות סלוניקי ויוון.

 

קרן אלשייך

הקרן למפעלי תרבות ע"ש אלשייך, כותב אהרון רוסו, הוקמה לזכרו של יצחק אלשייך, מורה נפלא להיסטוריה שלימד אותי בבית ספר אלשייך בסלוניקי. לפני שהלך אל מותו בתאי הגזים ביקש שתהיה מלגה על שמו באוניברסיטה בירושלים.

אחיו של יצחק אלשייך, אברהם,  הגיע בשנת 1939 כחיל חלוץ לפלשתינה, לאחר שסגרו את בית הספר. יצחק אלשייך עצמו נשאר בסלוניקי ועסק במסחר.

אברהם הגיע לארץ עם הספרייה הענפה שלו ופתח ברחוב נחלת בנימין את חנות הספרים אלשייך , ששמשה גם כספריית השאלה. לאחר מותו של אברהם, לקחו כמה מתלמידיו את החנות על חובותיה. החנות נשארה בשמה הראשוני "אלשייך" וכשהגיעו ימים טובים ביחסי ישראל-צרפת, הביאו הרוכשים ספרים מצרפת והמקום הפך לבית מסחר לספרים, ומידי פעם נערכו שם ערבים ספרותיים.

לאחר מותו של אלשייך ב-1950, התאספנו כמה עשרות מתלמידיו ועוד כמה ידידים והחלטנו להקים קרן על שמו. בקרן זו הייתי מאוד פעיל באיסוף כספים ובביצוע פעולות שנדרשו. מטרת הקרן היתה לעודד מפעלי תרבות כלליים, לאו דווקא לסלוניקאים. חילקנו מלגות לחינוך גבוה וגם לחינוך תיכוני. הכספים הגיעו מתרומות של אנשים וגם ממוסדות. לא הצלחנו ליזום מלגות מטעם אוניברסיטת ירושלים, כפי שביקש יצחק אלשייך, אולם חילקנו מלגות מטעמנו ומאוחר יותר עסקנו בהקמת ספריות וחדרי עיון בבתי ספר. פעילות הקרן נמשכה עד שנת 1991.

 

הקתדרה ללימודי סלוניקי ויוון, אוניברסיטת תל אביב

בשלב ראשון, מוסיפה לבנה אשד, בתו של אהרון, הוחלט על הוצאת ספר שיסקר בצורה נרחבת את תולדות קהילת סלוניקי, ואורח חיי תושביה, וכך יצא לאור הספר "סלוניקי – עיר ואם בישראל", בעריכת דוד בנבנישתי ז"ל. מאז התפרסמו, בעידודו של אבא, כמו גם בעזרת גיוס כספים בארץ ובחו"ל, מחקרים אקדמיים וספרים שעניינם המורשת העשירה של הקהילה – היסטוריה, ספרות, מחזות ושירה, תרבות שפת הלדינו וכן ספרי זיכרונות של הקהילה – במיוחד ניצולי השואה.

בהמשך הוקמה ביוזמת אבא, באוניברסיטת תל אביב, הקתדרה להיסטוריה ותרבות יהדות סלוניקי ויוון שבה מתקיימת פעילות הכוללת מחקר ולימודים בנושא יהדות יוון. בראש הקתדרה עמדו בזה אחר זה, פרופ' דניאל קארפי, פרופ' צבי אנקורי, פרופ' מינה רוזן, פרופ' עליזה ג'ינאו ופרופ' בני ארבל.

הקתדרה לא היתה קמה אלמלא השואה. אבא רצה  להציב יד. בעקבות השואה העמיקה התודעה הסלוניקאית שלו. בבחירת השם לקתדרה היה רצון להדגיש את העובדה שלבה של יהדות יוון זו סלוניקי, תופעה שאין לה מקבילה בקהילות ישראל, עיר שרוב רובה היה יהודי.

בנוסף, שקד אבא על הקמת אולם ההנצחה לקהילות סלוניקי ויוון במוזיאון השואה שבקיבוץ לוחמי הגטאות. בהמשך, עברה התערוכה לבית האבות ע"ש רקנאטי, שם היא מוצגת כתערוכת קבע.

 

אבא שלי

בכל יום, בכל רגע אבא מלווה אותי. בפעילותי המקצועית כשמאית מקרקעין, בעשייה היומיומית שלי, בכל מצב, אני יכולה לשמוע מה היה אומר. כל מה שאני הוא מאבא, בכל תחום בחיי. הוא היה כל כך נוכח בחיי בחום, בחוכמה, בהתעניינות ובגאווה שחש כלפי וכלפי אחיי, חיים וניצה. אבא היה אדם משכיל, בצורה יוצאת דופן. הוא שלט בחמש שפות, היה מתמטיקאי מבריק, היסטוריון בקי בספרות העולם, אך מעל הכל היה צמא דעת וסקרן עד ליום מותו.

אבא השכיל לשלב פעילות מקצועית ברמה הגבוהה ביותר בתחום ההנדסה האזרחית ולאחר מכן, בשמאות מקרקעין, בד בבד עם עשייה ציבורית ענפה ודאגה לזולת.

עד תום חייו, נותר אבא מעורב וערני, אכפתי ודואג לנעשה במדינה ובחברה, כמו לכל פרט ופרט ממכריו ובני משפחתו.

אמא ליוותה בנאמנות משך עשרות שנים את פעילותו הציבורית תוך נשיאה בעול הבית והתמסרות לגידול וחינוך שלושת הילדים. בשנותיהם האחרונות התגוררו בבית האבות על שם רקנאטי בפתח תקווה.

אמא נפטרה בשנת 2006, כשנה וחצי לפני אבא, אבא נפטר בשנת 2008. עוד בחייו החליט אבא להיקבר בחלקת ותיקי האצ"ל בבית העלמין בקרית שאול ורכש חלקת קבר לו ולאמא. השניים נקברו זה לצד זו.  

לאהרון ורבקה רוסו ז"ל שלושה ילדים: לבנה, חיים וניצה, ותשעה נכדים.

יוצר הזיכרון

לבנה אשד

קשר לדף הזיכרון Daughter

קהילות

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
לבנה אשד
לבנה אשד