צבי ארמל

(1911-1980)
Date of death : 12/2/1980Place of death : חולון

Short Biography

Grand children (great granddaughter) ארמל צבי

Born סכיבניצהLived

סיפור חיים

מקום מגורים במהלך המלחמה: גטו או הסתתר ביערות וברח מהגרמנים כל פעם שהייתה אקציה בשביל שלא ישלחו אותו למחנות השמדה.

לפני המלחמה צבי היה נשוי לאישה ששמה חיה והיה להם בן. הם חיו חיים שלווים ומאושרים בעיירה קטנה באוקריאנה.

בתחילתה של המלחמה ריכזו הנאצים את כל היהודים בגטאות, את צבי לקחו לגטו יחד עם אישתו ובנו. בדרכם לגטו ברכבת הצליחו להימלט ליערות וחיו שם תקופה מסוימת של מספר חודשים. יום אחד, עשו הגרמנים חיפוש באזור בו הסתתרה המשפחה ובמהלכו נורו האישה והילד בן ה3. צבי הצליח לשרוד והחליט להקים בונקר. הוא אירח שם כל תקופה מסוימת בסביבות 6-10 אנשים מתחלפים. הבונקר היווה מקום מקלט לאותם יהודים שחיפשו מפלט בטוח, והוא היה קיים עד סופה של המלחמה. אחד מהאנשים שניצלו בזכותו, בומק שמו כתב לאחר שנים ספורות תיאור של מהלך המלחמה שאותו מקדיש לילדיו של צבי (בינהם סבתי פנינה). אצטט כמה שורות מאותו המכתב.

הרשלייב- הרש לייבלה, איש לוגיסטיקה ממדרגה ראשונה. רק הוא ידע לארגן את מסעות הרגליים הקשים כשאנשים עמוסים עם 30 – 35 ק"ג על הגב, הולכים בהרים ובגבעות, ביערות ובשדות, בחושך ובגשם ולפעמים בשלג עמוק. היה צריך לחשב את כמות המצרכים ולדאוג לאריזות מתאימות, לרצועות גב גמישות, הכל היה על ראשו וכולם חשבו שזה מובן מאליו שהרשלייב חייב לדאוג לכל זה. גם באמצע הדרך הוא תמיד ידע את מקום החבל הרזרבי, הגפרורים, הנרות, הכל הכל היה אצלו מאורגן להפליא! פשוט זה היה חלק מהטבע שלו, הוא נולד עם זה. מסור, הגון ודאגה מתמדת בעיניו. כמה זמן עוד נצטרך להיות ביערות? כמה אוכל נוכל לאכסן במקרה והחזית תתקרב ולא נוכל לצאת לעיר?

כולם סמכו עליו משום מה ובצדק. היה לו גם סף אתי גבוה מאוד. הוא היה חייב לחלוק את כמות מנת המצרכים כל יום ביומו. לא עזר דבר, לא הועילו תחנונים-היה לו רצון של ברזל. למרות הדמות של אנטי גיבור, ידע לסרב בחיוך ובהתחמקות לפעמים, לדרישות החברה להגדלת המנה היומית. לא כולם אהבו את זה, וגם זה לאחר מעשה.

איש גוץ היה, גובה פחות מהממוצע, לחיים סמוקות וגם עיניו הבהירות הסתכלו על העולם בחיוך של ילד. בלורית בלונדינית מקורזלת, יפה, שטיפח אותה ללא הפסקה. תמיד היה לו בכיס הצדדי העליון של הבגד ראי קטן וגם מסרק ומפעם לפעם בדק את מראהו בראי (הוא היה האיש הראשון שהעיר לי שעליי לדאוג למראה החיצוני שלי, לתומי חשבתי שיש דברים יותר חשובים).

אצל הרשלייב תווי פניו היו יפים ואפשר להגיד שהמין החלש מצא בו עניין. הוא לא היה כמו דון ג'ואן-לא ולא, אבל תמיד יצא כך שלא היה לבד לזמן ממושך. יש להדגיש כי אנחנו היינו קרובים רחוקים אבל משפחותינו היו מאוד קרובות ויצא שהוא דאג לי ברוב המקרים. התייעצנו בכל מיני דברים וזמן מה חיינו יחד בבית אחד, גם אחרי המלחמה. אבל גדולתו של הרשלייב מצאה את ביטויה במקרה יוצא דופן אשר אספר.

עם התקרבות החזית ממזרח, שמענו יותר ויותר אש תותחים, גם מטוס גרמני עבר מעל היער שזנבו בוער, התחלנו לאט לאט שהשחרור מעשי ממש. שאולי נצליח באמת, אולי? אולי? גם הבי בי סי מלונדון הודיע על "היום השחור" של הצבא הגרמני ב27.7.1944, בו נכבשו על ידי הצבא האדום חמש ערים גדולות בכל אורך החזית המזרחית מצפון לדרום. הבי בי סי ציין שגם במלחמת העולם הראשונה ה27.7 היה יום שחור לצבא הגרמני, הייתה להם הפלה כבירה ביום הזה. (מאז את ה27.7 אני לא שוכח לציין בהרמת כוסית).

בבוקר, 5.8.1944 התעוררנו עם קולות רבים מעל ראשנו. אנשי הכפר הקרוב החליטו לברוח ליער על כל רכושם הנייד: פרות, עיזים, סוסים, על מנת להציל אותו מידי הצבא הגרמני הנשוג. יצא שהם גם ידעו על המקום הבטוח וככה הגיעו אלינו.

לאחר התייעצות, החלטנו להידמות לפרטיזנים. הגברים יצאו מעלה, והנשים והזקנים נשארו בתוך המחפורת (הבונקר). פחדנו לא מעט כי היו מקרים שהאוכלוסייה מהמקומית חיסלה חבורות יהודים, אפילו צדו את הנותרים כדי שלא ישארו עדים. היו לנו כמה אקדחים ודאגנו שהאיכרים ידעו על כך. דיברנו רוסית ויצרנו רושם שאנו מהווים רק חבורה קטנה של מערך מלחמתי שלם של פרטיזנים. האנטנה הארוכה אשר נמתחה גבוה מעל העצים, הגבירה את האמינות בדבר היותנו פרטיזנים. עבר יום בסיורים ביער, בשיחות עם הכפריים וגם נשארנו ללון בלילה מחוץ למחפורת. רצינו להיות בטוחים שלא יקרה דבר בלתי צפוי וקריטי ואפשר להגיד שהצלחנו.

בבוקר, האיכרים עזבו את היער על רכושם, הבנו שהגרמנים נשוגו והדרך לחופש פתוחה. התאפקנו, שלחנו מרגלים על מנת לברר מה קורה בכביש, לאחר כשעה ראינו את פנקס ושייקו ממול על הגבעה צוהלים וצועקים ועושים סימנים עם הידיים ורצים כמו מטורפים.

התחלנו להתכונן לעזיבת המקום, לא לקחנו מהומה, חשבנו שברגע שהרוסים רק יראו אותנו יטפלו בנו כמו בגיבורים, נקבל אוכל ושתייה בשפע, בתי הבראה ומה לא. היו לנו שני אנשים בעיתיים אשר לא היו מסוגלים לנוע. האחד קמרמן, רגליו היו כמו שני בולי עץ שחור מבריק (בגלל חוסר בויטמנים) והשיניים שלו נעו כמו מקלדות פסנטר. הוא נפטר בגיל 98 בבית אבות משען שבחולון. השני היה ד"ר טל אשר לא נע במשך שנתיים וחצי, אותו הבאנו ליער על אלונה כי רגליו התנוונו. עזבנו אותם לבד עם אבטחה שנחזור מיד עם אנשי הצבא ונביא אותם העירה. היינו בטוחים שזה ייקח כמה שעות, אולי יממה.

במציאות קרה אחרת, כל האנשים התפזרו מיד, כל אחד לעיניניים שלו וברגע שהחבורה התפזרה, החובה הקולקטיבית להביא את המסכנים מהיער נמוגה כמו לא הייתה. רק הרשלייב ורק הוא לא שכח אותם. הוא מצא סמל מחיל האספקה הרוסי עם עגלה וסוס ושכנע אותו (גם שילם כנראה משהו) לנסוע איתנו ליער ולהביא את היער ולהביא את האנשים. הדרך נמשכה מהיער בזחילה וקמרמן נשאר לבד יומיים במחפורת. כאשר הגענו הוא היה כמעט משוגע, העיניים שלו היו עם מבט פראי ולא האמין שהגענו להצילו. לא אשכח את החיבוק מברזל של קרמרמן, הוא לא הרפא ממני לרגע, בכה וצחק לחילופין. לקח לו עוד כמה שעות טובות עד שהתחיל להבין שאנחנו באמת ניקח אותו, נשחרר אותו מהבדידות ונציל אותו ממוות.

הרשלייב בינתיים עזר לסמל להוציא מהמחפורת את הדגנים והמצרכים האחרים אשר נשמרו. כנראה זאת הייתה התמורה לסמל עבור ההסעה.

היו בינינו כל מיני אנשים, משכילים, אינטליגטיים, אפילו הגונים, אבל אני לא אשכח את הרשלייב, בן האדם.

סיפור זה אני מקדיש להרשלייב אותו לא ידעו להעריך מספיק בחייו, לביתו פנינה ולבנו שלמה. הם יכולים להתגאות בילדיו של הרשלייב.

בומק האופטמן.

 

 

המלחמה הסתיימה בשנת 1944 ואז פגש את אמא של סבתא, הוא התחתן איתה ב31.12.1944 ונולדה להם ילדה - סבתי ב6.1.1946. לאחר לידתה, הם עלו ארצה והתיישבו באזור שבחולון . צבי היה בעל מכולת.

יוצר הזיכרון

עמית נחמן

קשר לדף הזיכרון great granddaughter

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
עמית נחמן
עמית נחמן