יוסף טומי לפיד

(1831-2008)
Date of death : 6/1/2008Place of death :

Short Biography

Camps בודפשט

Born Lived

סיפור חיים

טומי לפיד נולד בנובי סאד בסרביה בשנת 1931 בשם טומיסלב (יוסף) למפל, בנם של קתרינה (קאתו) עדנה וד"ר בלא (מאיר) למפל. אביו, שהגיע מן הפריפריה, היה עיתונאי, עורך דין, מזכיר ההסתדרות הציונית באזור וויבודינה ולאחר מכן נשיא לשכת "בני ברית" (ארגון חברתי יהודי) בנובי סאד. אמו הגיעה מבודפשט ואת רוב ילדותו של טומי העבירה בבית. לפני מלחמת העולם השנייה חיו בנובי סאד כ-4100 יהודים. קהילת היהודים בנובי סאד הייתה קהילה נאולוגית- קהילה שכיום מגדירים אותה כבין הרפורמים לקונסרבטיביים. משפחתו של טומי נהגה להגיע שלוש פעמים בשנה לבית הכנסת- בראש השנה, ביום הכיפורים ובערב פסח. באזור בית הכנסת נמצא בניין הקהילה היהודית, שם היו בין היתר חדרי קבוצות ספורט של "מכבי" וחדרי תנועות נוער כמו "השומר הצעיר" ו"בית"ר". בילדותו למד טומי בבית ספר יהודי כארבע שנים, לקח חלק בשיעורי יהדות בהם מסיפורי התנ"ך והיסטוריה יהודית.

באפריל 1941 פלשו ההונגרים ליוגוסלביה, וכמה ימים לאחר מכן נעצר אביו ונשלח לעבודות כפייה. בעזרת תושייתה של אמו- שוחרר אביו. לאחר שחרורו של האב נשלל רישיונו לעריכת דין  ובעיות פרנסה החלו להטריד את המשפחה. הם מכרו את כל רכושם ועברו לבודפשט, שעדיין לא הייתה תחת שלטון צבאי,שם גרו הוריה של אמו. הוא החל ללמוד בבית ספר עממי, עשה מאמץ אדיר להסתגל לשפה החדשה והיה לתלמיד מצטיין. כשסיים את השנה היה אמור להתחיל ללמוד בחטיבת הביניים, אולם אף בית ספר לא הסכים לקבל יהודים. אביו החליט להיות המורה שלו בבית, וכך היה- הם למדו יחד ספרות, מתמטיקה, פיזיקה, אנגלית היסטוריה ואף לטינית.

ב1943- פקע אישור השהייה של המשפחה בבודפשט והם חזרו לנובי סאד. הם גרו בדירה קטנה ואביו עבד כמתווך.

בשנת 1944כשהיה בן שתיים עשרה וחצי ואביו היה בן 44, ביום בו הצבא הגרמני נכנס להונגריה, נלקח אביו על ידי הנאצים. זה הרגע אותו טומי מתאר כ"הרגע שבשבילי אלוהים מת". אביו היה מרכז חייו. הוא היה אב סבלני,שתמיד היה מוכן לפנות זמן למענו. "הוא ידע להיות תקיף כשהתעורר הצורך אבל תמיד היה לו זמן לשבת איתי, ללכת איתי לכדורגל, לעבור איתי על הלימודים, לקרוא איתי את העיתון ולהסביר לי איפה נמצאת בוסניה והרצגובינה או מי היו הפרעונים.." יהודי נובי סאד, ביניהם אביו נלקחו לתחנת הרכבת ומשם נשלחו לאושוויץ. אביו היה באושוויץ כמעט שנה ולאחר מכן הועבר למחנה מאוטהאוזן, שם מת מהתקף לב כשבועיים לפני סוף המלחמה.

אמו זייפה תעודות ומסמכים, וטומי היה צריך להיפרד מסבתו,הרמינה. "סבתא הייתה זקנה יפה, עם שיערות שיבה שהיו תמיד אסופות בקפידה, והיא ידעה שהיא תמות... קצת אחרי שהלכתי עם הדוד אלפרד הגרמנים שלחו גם אותה לאושוויץ והיא מתה שם בלי לדעת אם ניצלתי או לא." בעזרת דודו אלפרד הגיע לבית של סבו וסבתו בבודפשט, לשם יותר מאוחר הצטרפה אמו. בתקופה זו ספג אלימות מצד ההונגרים, באחד המקרים הלך לקנות אוכל והתגנב לקידמת התור, למקום בו נאסר על היהודים לעמוד. הוא שכח שהוא עונד טלאי צהב וכשגילו אותו, התנפלו עליו והכו אותו.

לאחר זמן מה, ארגן אייכמן את העברת כל היהודים לשני גטאות גדולים. טומי ואמו הגיעו למרתף, שם "שוכנו" עם עוד כ 300 בני אדם- זקנים, נשים וילדים. "היינו רעבים, מבוהלים, שורצי כינים, מספר ההתאבדויות גדל כל הזמן." יום אחד לקחו את אמו. טומי היה בטוח שהיא לא תחזור עוד, כמו אביו, אבל לקראת הערב היא חזרה. כשחזרה אמרה "הוא הציל אותנו" היא התכוונה לראול ולנברג, אשר הנפיק תעודות חסות שוודיות לאלפי יהודים, ובכך הציל אותם.

באחד הבקרים, הגיעו חברי ארגון "צלב החץ" ההונגרי עם כמה אנשי אס.אס. והוציאו את כל האנשים מהמרתף. הם הוליכו אותם ברחובות המושלגים. אנשים הביטו בהם מבעד לחלונות אולם איש לא אמר דבר. זה היה אחד מ"מצעדי המוות", בהם לקחו יהודים לשפת נהר הדנובה כדי לירות בהם לתוך הנהר. בנס הגיח מטוס סיור סובייטי מעל ראשיהם והשומרים הנאצים היו צריכים להתחבא. בינתיים טומי ואמו נכנסו לתא שירותים שהיה במקום, השיירה המשיכה לצעוד והוא ואמו נשארו בתא השירותים ובכך ניצלו. חצי שעה אחר כך לא נותר אדם חי מהשיירה.

את התקופה עד תום המלחמה העבירו אצל אנצ'ל, חברו של טומי מבית הספר, וכשתמה המלחמה חזרו לכתובת היחידה שהכירו, שם מצאו את סבו, סבתו ואת הדודה אדית. דודו ארווין נלקח באחת "הצעדות" למחנה הריכוז דכאו, שם שרד עד שהגיעו האמריקאים. האמריקאים האביסו את אנשי המחנה באוכל רב, בלי לקחת בחשבון שאינם יכולים לעמוד בכמויות מזון כאלו ובכך הביאו למות הדוד. לאחר זמן מה הגיע דודו לאצי, שברח ממחנה העבודה והצטרף לצבא הסובייטי, ולקח את טומי בחזרה ליוגוסלביה. אחרי שלוש שנים בנובי סאד תחת שלטון קומוניסטי קיבלה המשפחה אישור לעזוב לארץ ישראל. הם הגיעו לישראל על אנייה רעועה בצפיפות נוראית.

עם עלייתם לארץ החליט טומי להתגייס לצבא בניגוד לרצונה של אמו ושירת כחשמלאי רכב. כשהשתחרר החל להשלים בגרויות ובמקביל עבד כשליח על אופניים. כשאמו "סידרה" לו עבודה בתחנת המוניות, שהייתה לאחת המשרות הנחשקות באותה התקופה, הלך במקום לעיתון ""אויקלט"- עיתון ישראלי בשפה ההונגרית, וניסה להתקבל לעבודה. כך הפך לעיתונאי. לאחר כמה חודשים סיים להשלים את בחינות הבגרות ונרשם לבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה, שם עבר את תקופת הלימודים, שהיו לו קלים לעומת הלימודים הקשים לקראת בחינות הבגרות.

בעזרתו של אפרים קישון, שעבד עם טומי במערכת עיתון "אויקלט", התקבל לעבודה בעיתון "מעריב" כעוזר האישי של עזריאל קרליבך- העורך הראשי. קרליבך המליץ לטומי לעברת את שם משפחתו ללפיד וכך היה. טומי היה ה"למפל" האחרון. לאחר מותו של קרליבך נשלח טומי להיות כתב בבאר שבע, וכשתמה תקופה זו חזר לתל אביב וביקש מהעורך הראשי של העיתון לחזור ולהיות כתב בתל אביב. העורך סירב וטומי פוטר. הוא חזר למערכת עיתון "אויקלט" והחל במקביל לחפש משרד עורכי דין שיקבלו אותו לסטאז'. אחרי שבועיים קיבל טלפון מסגן עורך עיתון "מעריב" שביקש ממנו לחזור למערכת ולסקר את משפט קסטנר. הוא נענה לבקשה וסיקר את המשפט כשהוא מזועזע נזעם ומתוסכל. לאחר סיום המשפט, החל  לכתוב טור אישי שזכה להצלחה רבה ובו ראיין אנשים ידועים רבים. בתקופה זו התחתן עם שולמית, סופרת ומחזאית, בתו של דוד גלעדי, שעבד בעיתון. ב-1960, נולדה בתו הראשונה, מיכל, וב-1961 הצטרף למפלגה הליברלית לזמן קצר אך פרש לאחר זמן קצר.
ב-1963 נולד בנו ,יאיר, ובאותה שנה נשלח ללונדון כשליח העיתון. כשחזר מלונדון ב-1967 נולדה בתו השלישית, מירב. באותה השנה מונה בידי "מעריב" לייסד את ירחון הנשים "את" והיה לעורכו במשך מספר שנים. הוא החל להגיש תוכנית טלוויזיה- "יש לי אורח", בה ראיין אישים ידועים, לאחר מכן גם מונה לכתב "מעריב" בכנסת. ב-1970 החל לפרסם את "מדריך לפיד לאירופה". ב-1974 מונה למזכיר המערכת ב"מעריב".

ב- 1979 מונה למנכ"ל רשות השידור ובמסגרת התפקיד ביצע פעולות שנויות במחלוקת ביניהן איסור על ראיונות עם אנשי "הארגון לשחרור פלסטין", פעולה שנחשבה לביטול חופש הביטוי. למרות הכל נחשב למנכ"ל מקצועי. כשפרש מהתפקיד חזר ל"מעריב", שם כתב טור דעה ואת מאמר המערכת.

ב15 בנובמבר, 1984 נהרגה בתו מיכל בתאונת דרכים בזמן שחזרה עם עוד ארבעה סטודנטים ממועדון לחולי נפש, שם התנדבה. זו הייתה נקודת שבר בחייו. "החיים אינם נמשכים. כשמת לך ילד החיים שלך מסתיימים באחת ואתה הופך לאדם אחר, שמתחיל חיים אחרים".

 בשנים הבאות, 1984-1987 שידר ב"קול ישראל" תוכנית בשם "השבוע שלי", בה ניתח את אירועי השבוע מזווית אישית. תוכנית זו זכתה להצלחה רבה ואף זכתה ב"פרס סוקולוב" לעיתונאות ובמשך השנים יצאו ארבעה קבצים של קטעים מתוך התוכנית והיו לרבי מכר. הוא אף חזר לשדר בשנת 1996 ומאוחר יותר ב-2006. בשנת 1986, הציע לטומי יצחק ברמן, מי שהיה באותו זמן שר האנרגיה והתשתיות להצטרף למפלגה חדשה, יחד איתו, עם שלמה להט ואריה דולצ'ין שהיה יו"ר הסוכנות היהודית. טומי נענה לבקשה ושימש כמזכ"ל המפלגה. לאחר ששלמה להט עזב את המפלגה- עזב גם טומי וחזר לעיתון "מעריב".

בשנת 1986 התאפשרה הקמת טלוויזיה בכבלים בישראל, ועיתון "מעריב" היה אחד הגופים שקיבל את הזיכיון להקים חברת כבלים. מכיוון שטומי היה היחיד שהבין בטלוויזיה- הוצב לעמוד בראש הפרוייקט. באמצעות מציאת פרצה בחוק שאפשרה להקים חברת רכש משותפת לכל הזכיינים, גייס טומי משקיעים רבים והצליח בתחום. כך הכיר את רוברט מקסוול, איש עסקים יהודי, שמינה אותו לנהל את עסקי התקשורת שלו בהונגריה. עם נפילתו העסקית של רוברט מקסוול חזר ל"מעריב", שם מונה לכותב מאמר המערכת.

ב-1993 החל להשתתף בתוכנית "פופוליטיקה" בערוץ הראשון, אותה הנחה דן מרגלית, ובה נערכו דיונים על עניינים המעסיקים את הציבור הישראלי. התוכנית זכתה לרייטינג גבוה  ומאותו הרגע הפך טומי לכוכב. ב1998 הורדה התוכנית מהמסך.          

במקביל לתקופה זו, הציע אברהם פורז לטומי להצטרף למפלגת "שינוי" ולהיות במקום השני ברשימה. תחילה התלבט טומי כי לא האמין שיעברו את אחוז החסימה, אולם לאחר שכנוע  נענה להצעה ועמד בראש המפלגה.

המפלגה פעלה בעיקר נגד הכפייה הדתית ובעד השוויון בנטל- בנושא הצבאי והכלכלי. פעמים רבות הואשם טומי בשנאה כלפי חרדים ודתיים, אולם טומי המשיך וטען שאינו שונא כל חרדי וכל אדם יהודי. "איני שונא חרדים, מפני שחרדים הם יהודים, וכל היהודים שותפים לאותו גורל". טומי טען שלא הגיוני שהחרדים יצפו לזכויות, אך לא ימלאו את החובות שמתלוות להן. "לא פעם דיברתי על כך שגם לי יש ילד חרדי. לא פגשתי אותו מעולם, אבל אני משלם את כל חשבונותיו מהיום שנולד. אביו הביולוגי פטור מלעשות זאת, רק מפני שהחליט שמתחשק לו ללמוד בכולל. איני מבין זאת, ואיני מקבל זאת. הורות היא אחריות, ואם הבאת ילדים לעולם עליך לדאוג להם. ולמרות זאת, אני מוכן לקבל עלי את פרנסתו של הילד שלא פגשתי, אבל עומד על זכותי לדרוש ממנו את שלושת העיקרים שאני דורש גם מילדי האחרים: לשרת בצבא, לעבוד ולשלם מיסים". המפלגה תמכה גם בכלכלת שוק חופשי, תמיכה במעמד הביניים ובמלחמה בשחיתות. בעניין הבטחוני, לפיד האמין שעלינו להפרד מהפלסטינים ולאפשר להם להקים מדינה, תוך מתן שטחים. בבחירות 1999 זכתה המפלגה בכ6 מנדטים וישבה באופוזיציה. בבחירות 2003 זכתה המפלגה להפתעתם של רבים בכ15 מנדטים והייתה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת. הם הצטרפו לקואליציה וטומי מונה לשר המשפטים וכסגן ראש הממשלה. טומי תמך בהתנתקות ובמדיניות הכלכלית של שר האוצר דאז בנימין נתניהו, אולם בהצבעת תקציב המדינה בשנת 2004, הצביעו לפיד וחברי מפלגתו נגד תקציב המדינה כי התנגדו להעברת כספים לחרדים בתמורה להצבעתם בעד התקציב ופוטרו. מפלגת שינוי עברה לאופוזיציה וטומי מונה ליו"ר האופוזיציה. לקראת הבחירות הבאות, מפלגת "שינוי " הידרדרה, ולבסוף כינס לפיד מסיבת עיתונאים בה הודיע על התפטרותו מתפקידיו ופרישה מהחיים הפוליטיים.

לאחר הפרישה, חזרה לאוויר תוכנית הרדיו שלו, הוא חזר לעסוק בכתיבה, פרסם מאמרים והופיע בכנסים כעיתונאי במקביל לתפקידו כיו"ר האיגוד הישראלי לשחמט.

ביולי 2006 מונה ליו"ר מועצת יד ושם. בנאום שנשא בפני מזכ"ל האו"ם, בצעד יוצא דופן, במקום לדבר על שישה מליון הנרצחים, דיבר על רצח העם שמתרחש בדארפור, ועל מעשי הג'נוסייד שהתרחשו מאז השואה, שאף מדינה לא יצאה נגדם.

בשנת 2007 חלה טומי בסרטן, ולאחר שנת מחלה וטיפולים שכשלו, בחר שלא לקבל טיפול מאריך חיים. טומי נפטר ב1 ביוני 2008 ונקבר לצד בתו, מיכל.

מירב, בתו של טומי, תיארה אותו כאב מסור, שבילה זמן רב בבית עם המשפחה, הקדיש להם מזמנו והיווה "גב" לילדיו בכל תחום. הוא שיחק שחמט בזמנו הפנוי, גם עם נכדיו. טומי הצטייר כאיש נוקשה, שנהג להגיד את דעתו ללא ביקורת, אולם עם משפחתו היה רגשן ורך. כששאלו אותו על התופעה, ענה "זו לא סכיזופרניה, זו זירה אחת וזו זירה אחרת. כמעט כל הפוליטיקאים חיים בשני עולמות כאלה."

במקביל לחייו העמוסים, כתב ספרים רבים ביניהם "פפריקה"- ספר בישול שהוציא עם רות סירקיס ושהפך לרב מכר; "השבוע שלי", בו היו קטעים מתוכנית הרדיו שלו; "עוד אני מדבר"; "משהו השתבש"; "אמרתי לכם" ועוד רבים נוספים. בנוסף כתב שני מחזות- "הכושי עשה את שלו", מחזה שהועלה בתאטרון קאמרי ו"תפוס את הגנב", שהועלה בתאטרון הבימה.

לאחר מותו נקראו על שמו רחובות- בעיר הולדתו נובי סאד, בנתניה ובראשון לציון.

יוצר הזיכרון

לירי קרן

קשר לדף הזיכרון מתנדב/ת

קהילות

מחנות

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
לירי קרן
לירי קרן