ישראל רוזנטל

(1880-1943)
Date of death : 1943Place of death : וישניביץ
Place of Burial : יער סמוך לעיירה וישניביץ - Plot No. - Gravestone photo
Display Map

Short Biography


Born וישניביץLived וישניביץ

סיפור חיים

הדמות המונצחת: ישראל רוזנטל

 

ישראל רוזנטל הינו הסבא של סבתי. הוא נולד בשנת 1880 בקירוב בעיירה וישניביץ בחבל ארץ ווהלין שעד סיומה של מלחמת העולם השנייה היה בגבולות פולין. משנכבש המקום על ידי רוסיה לא הוחזר עוד וכיום נמצא באוקראינה. 

 

העיירה וישניביץ נבנתה למרגלות ארמון מרשים ומפואר שנבנה על גבעה בשנת 1720 על ידי אחד מבני משפחת הנסיכות וישנייבסקי. 
האזור ברובו הינו ארץ מישורית ואילו מול הארמון יש גבעות ירוקות עם כפרים קטנים ונוף מדהים. מסביב לחלק מהארמון יש אגם מלאכותי ענק ששימש לנוי ולצורכי הגנה מפני אויבים. 
רוב תושבי העיירה היו יהודים, כ-3,500 נפשות. 
מסביב לעיירה היו חוות חקלאיות ובתי מלאכה בהם גרו התושבים שאינם יהודים. העיירה עד ימינו אלה נראית ככפר גדול- בתים נמוכי קומה, לרובם חצר עם עצי פרי ותרנגולות, ברווזים ואף פרות מסתובבים בשטח. 
חלק מהרחובות אינם סלולים עד היום. רוב תושבי וישניביץ היו אנשים עניים למדי והתפרנסו מעבודות פשוטות: מסחר, חייטות, סנדלרות, נגרות, הוראה בחדר לילדים מגיל שלוש עד שש ועוד.

ישראל רוזנטל לא עבד בעיירה עצמה אלא היה מנהל חשבונות של טחנת קמח שהייתה במרחק 25 ק"מ מהעיירה. 
בימינו זהו מרחק קצר אך בשנים הראשונות של המאה ה-20 לא היו מכוניות ואוטובוסים והיו נוסעים ממקום למקום בעגלה הרתומה לסוסים. 
הדרך הקצרה לגבינו ארכה זמן רב שם, צריך היה לעצור ולתת לסוסים מזון, שתייה ומנוחה ובימי החורף הקשים, כשהטמפרטורה הינה מעלות רבות מתחת ל-0 והשלג נערם, הנוסעים נדרשו לצאת מהעגלה ולעזור לדחוף אותה.
על כן ישראל היה נוסע לטחנת הקמח ביום ראשון בבוקר וחוזר הביתה ביום שישי אחר הצהריים, הוא היה מביא עמו מספר שקי קמח ואשתו במהלך השבוע בביתם מכרה קמח לתושבים כתוספת להכנסה. 
במהלך השבוע גר בחדר קטן שארגנו לו בעלי הטחנה.

חיי הרוח בעיירה היו עשירים. היה חוג לתיאטרון שחבריו העלו ממיטב המחזות ביידיש, תזמורת מנדולינות, ספרייה עם ספרים בשלוש שפות: עברית, יידיש, ופולנית, ארגון ויצ"ו אגודת הקרן קיימת לישראל, תנועות נוער, תנועות ציוניות שונות ועוד. 
על אף שישראל רוזנטל היה אדם דתי מאד הוא היה פתוח לרוחות החדשות המנשבות. הוא אפשר לבתו (אימא של סבתי) להשתתף ברבות מהפעילויות המוזכרות לעיל, אפשר לה ללמוד בשעות אחר הצהריים בבית ספר יהודי, בנוסף לבית הספר הפולני בו למדה בשעות הבוקר, זאת למרות היותה הבת היחידה בכיתה. שם למדו תנ"ך, עברית, ספרות עברית, היסטוריה של העם היהודי וגיאוגרפיה של ארץ ישראל.

בשנות העשרים של המאה ה- 20 רבים מבני הנוער כבר הסירו את הכיפות מעל ראשיהם. רבים עזבו לארצות הברית בהבינם שאין עתיד בפולין, רבים הצטרפו לארגונים ציוניים ואכן למרבה המזל הורי סבתי עזבו את פולין בשנת 1935 ועלו לארץ. בן נוסף, יצחק, עלה אף הוא לארץ והקים כאן משפחה. 
יום אחד הגיע לביתם אחד מחברי הכיתה של בתו ובהכנסתו לבית הניח כיפה על ראשו. ישראל ראה זאת מבעד לחלון ואמר לו: אם היית מניח כיפה לכבוד הקב"ה הייתי שמח אבל אין צורך להניח כיפה לכבודי מאחר והכיפה היא רק לכבודו.

ישראל היה אדם נוח לבריות ועושה רק טוב. נולדו לישראל ואשתו  חמישה ילדים ולמרות שהיו 7 נפשות בבית אחד לא גדול כאשר אמו התאלמנה לא היסס והביא אותה לביתו והקצה לה חדר לעצמה. כאשר אימא של אשתו התאלמנה הביאו אף אותה אליהם וגם לה הקצו חדר משלה ושאר המשפחה הצטופפה בשאר הדירה. 
כך גרו 9 נפשות אותן היה צריך לפרנס. 
הוא ראה במצוות כיבוד הורים מצווה גדולה ביותר שלא בכדי היא המצווה הראשונה בעשרת העוסקת ביחסים של בין אדם לחברו.

מנהג היה בעיירות ובערים שתלמידי בית המדרש שהיו עניים ביותר היו אוכלים ארוחה חמה כל יום באחד מהבתים של התושבים. 
ישראל בחר לארח ביום שישי בערב כך שהוא עצמו יזכה במצווה. 
לאחר הארוחה היו דנים בפרשת השבוע והוא היה גאה מאד לשתף גם את בתו בשיחה וליהנות מידיעותיה.

כשעמדה ביתו להינשא לאביה של סבתי, נהוג היה שהכלה צמה ביום חתונתה עד הערב. יש יום אחד בשנה שהכלה פטורה מהצום וזה בחג האהבה החל בט"ו באב. הוא בחר בעבורה בתאריך זה. היה זה בשנת 1932 לפני כ- 83 שנים.

בנו הצעיר יוסף ובשם החיבה שלו יוסל'ה היה הדתי ביותר מבין שלושת הבנים וישראל תמיד אמר: לפחות יש לי "אומר קדיש" דתי אחד.

למרבה הצער לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה חלו תהפוכות בסדר החיים. 
יהודי העיירה נקלעו למצב קשה ביותר, בעיירה, בדומה לעיירות רבות, היו מעט חיילים גרמניים ותחת פיקודם שמחו להצטרף אנשי הסביבה, אוקראינים שקיבלו בידם כלי נשק ואף היו אכזריים יותר במעשיהם נגד האוכלוסייה היהודית שרק אתמול חיו לצידם ואף למדו יחד איתם באותה הכיתה. 
יוסל'ה נרצח באחת מהפעולות הראשונות וישראל אמר קדיש עליו. 
טראומה זו הכתה באימא של סבתי, כשנודע לה הדבר בארץ ודיברה על כך רבות באחרית ימיה.

בוישניביץ הוקם גטו ליהודי הסביבה ובסוף חודש אלול שנת 1943 הובלו אנשי העיירה ליער סמוך לכניסה לעיירה, הבור הוכן מבעוד מועד כמתועד עפ"י עד ראייה מתוך הספר לזכרם.

היהודים לקחו עימם תכשיטים ודברים בעלי ערך, אולי יוכלו להשתמש בהם כדי להציל את נפשם. לפני גיא ההריגה עובר נהר ומעליו גשר. אף אחד לא ידע עד שנת 2010 מה קרה בדרך. 
בשנה זו נסעו סבתי, אחותה ובעלה לסיור באוקראינה ולביקור בעיירה וישניביץ. שם פגשו בחור צעיר, דובר אנגלית רהוטה, שחוקר את תולדות העיירה והוא הסכים להתלוות אליהם בסיור. הוא שאל אותם אם הם יודעים מה קרה שם והם לא ידעו. עוד לפני מעבר הגשר פנו היהודים לאוקראינים שעזרו לחיילים שהיו מוכרים להם והציעו להם חפצים יקרי ערך בתמורה לאפשר להם לברוח ולנסות להינצל.
הם לעגו להם ואמרו: לא צריך, תשאירו זאת אצלכם. יהודי העיירה מיד הבינו שממילא הכול יישאר ברשות הנאצים ועוזריהם ולכן כשעברו על הגשר מעל המים הרבים, זרקו את תכשיטיהם וחפצי הכסף והזהב לנהר. בבחינת לנו לא יהיה אך גם לכם לא. במשך שנים במרחק של קילומטרים מאזור האירוע מצאו אנשים חפצים שנזרקו על ידי יהודי העיירה. כשהם שמעו את הסיפור הם התרגשו מאד. 
בלב היו רגשות מנוגדים. מצד אחד זעם וכעס על המצב בו היו נתונים יהודי העיירה וביניהם הקרובים שלנו ומצד שני גאווה על המעשה שהוא בעצם מרד וזקיפות קומה במצב בלתי אנושי. אחר כך הם הגיעו למקום הבור ביער שלידו נבנתה מצבה על ידי ממשלת אוקראינה ועליה כתוב "קורבנות הנאצים" ולא מוזכר שמדובר ביהודים. הם הדליקו נרות לזכר המשפחה ואנשי העיירה ואמרו קדיש. 
לאחר 67 שנים נאמר קדיש כראוי לזכרו של ישראל רוזנטל ובני משפחתו: אשתו אסתר, חמותו ברנדיל, בנו מנחם, אשתו ושלושת ילדיהם, בתו אטיה, בעלה משה ושלושת ילדיהם. במשך שנים סבתי ואחותה חלמו להיות במקום קבורתם ובעיירה עליה שמעו כה רבות, הייתה להן הרגשה של סגירת מעגל ושמחה על כי נולדו בארץ, וזכו להקים משפחות לתפארת ולהצמיח ענפים נוספים לעץ המשפחה שנגדע בחלקו.
עם סיום מלחמת העולם השנייה החלו להגיע הידיעות המרות לארץ. אימא של סבתי ועוד מספר אנשים מהעיירה הקימו ועד להנצחת זכר הנספים בשואה. הם נטעו יער לזכרם,הוציאו ספר עב כרס בעברית וביידיש עם סיפורי העיירה, על אנשיה ועל הימים הטובים וימי האימה. כמו-כן הקימו מצבה לזכרם בבית הקברות בחולון. מדי שנה בחודש אלול מקיימים אזכרה ובה מספרים על אנשי העיירה, מדליקים נרות, נושאים תפילה ויזכור מיוחד שנכתב לזכרם. סבתי ואחותה ממשיכות פעילות זו לאחר שהדור שנולד בעיירה כמעט כולו כבר אינו איתנו.


יוצר הזיכרון

יובל עופר-כהן

קשר לדף הזיכרון great grandson

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
יובל עופר-כהן
יובל עופר-כהן