זהבה משל

(1930-2013)
Date of death : 2013Place of death :

Short Biography

Camps אושוויץ

Born מונקאשLived תל אביב

סיפור חיים

סיפורה בזמן המלחמה- זהבה מספרת:

"עם כניסתנו למחנה נתקבלנו על ידי יוזף מנגלה, הרופא הנאצי הידוע לשמצה, כשמשני צדדיו עומדים אנשי אס-אס, האוחזים בכלבים אימתניים. עברנו סלקציה ראשונה. עם שתי אצבעותיו סימן מי לימין ומי לשמאל. אימי הייתה כבת שלושים ושש, צריכה הייתה ללכת לצידי, טעותה הייתה שהחזיקה את אחייניתה התינוקת בידיה. אחותי, נערה צנומה, נראתה צעירה מכפי גילה, נלקחה כילדה יחד עם אימי. לקחו את כולן למרחץ... מאוחר יותר נודע לי, שבמקום מים פרץ זרם של גז רעיל וקטל את כולן. ומאז לא נותר אף אחד מבני משפחתי. אותנו הנערות אכסנו בצריף עשרים וארבע, שם פגשתי את דודתי ושתי בנותיה. ימים של רעב וסבל עברתי, והרעב כה הציק לי, ששמחתי לשמוע קולות בוקעים מרמקול הקוראים לרעבים ולצמאים לגשת לצריף שמונה. לא חשבתי פעמיים, לא שמעתי לאזהרותייה של דודתי ורצתי בכל כוחי. כשהתקרבתי לצריף, נגלה לעיניי מחזה זוועה. הצטופפו שם מאות ילדים יחפים, נפוחים מרעב, כשלפתע שמעתי כל לוחש באוזניי, הרגשתי מן דחף ברגליי, "זהבה אל תתקרבי יותר לצריף", לחש הקול, "לכי מכאן ביתי". היה זה קולה של אימי. הסתכלתי סביבי, היא לא הייתה שם. פניתי בריצה חזרה לצריף שלי... כעבור שעתיים הרחתי ריח חריף של בשר, כשהסתכלנו החוצה, ראינו איך צריף שמונה עולה בלהבות על כל יושביו. היה לי קשר מיוחד עם אימי, גם כשלא הייתה לידי. כשהגענו לאושוויץ לפני שירדנו מקרונות המטען, הפקידה אימי בידי קנקן יפה ואמרה לי שבתוך הקנקן טמון זהב. זה לעת צרה... כשירדנו מהרכבות, הורידו את בגדינו, גולחנו... אנשי האס-אס הוציאו אותנו מדרך אחרת, כך שכל מי שהיה בעל רכוש, לא יכול היה להחביאו. הלכנו בלבוש חוה. שם פגשתי לראשונה אישה, ברטה שמה, תענוג היה לה להעמיד את כולנו על ברכינו, כשאבנים בידינו, כך נהגה לשעשע את יצריה. משם הועברנו למחנה עבודה. ברמקולים הכריזו על הטבות, בעיקר לילדים. בדרכי מרמה היו מודיעים על הטבה, הילדים היו מתקבצים, ואז טבחו בהם בצרורות כדורים. את "בריאותנו" בדקו מידי יום. ועל מנת להראות בריאה, שפשפתי לבנה אדומה על קרש דרגש משכבי, ושם מרחתי כל יום את לחיי. בזכות הופעתי נלקחתי לעבודת אבן ומלט במחנה אונטלוס, כשבין הגברים והנשים מפרידה גדר מחושמלת. היו ימים שהחלטתי, כי לי אין בשביל מי ומה לחיות. לא נותר בי כוח. התקרבתי לגדר המחושמלת, ושוב אותו הקול נשמע באוזני: "זהבה תתרחקי, עלייך להמשיך לחיות, עוד יהיו לך חיים ומשפחה, להם תספרי על התקופה הנוראה". אנחנו האסירות היינו נתונות בידיה של קאפו בשם סוזי. אישה בעלת זוג עיניים כחולות ושיער שחור. אי אפשר היה להאמין שאישה במראה חיצוני כה יפה, יכולה להיות כה אכזרית. בעבודתי, התעטפתי בנייר של השקים, מתחת לבגד היחיד שהיה לגופי. הנייר הגן קצת מפני הקור העז. בהיוודע לסוזי הקאפו, שנשים עטפו את בגדיהם בנייר, החליטה ללמד אותנו לקח. היא קראה לנו למסדר, צווינו להתפשט, מי שנתפסה כשעל גופה נייר מלט, הוכתה מכות רצח. למזלי הרב, עד שהגיע תורי, סוזי הייתה שבעה ממעשיה. היתר הוזהרו ונשלחו חזרה לצריף.

 

 

 

 

אותה הסוזי חרותה בזכרוני, לא פעם אני חושבת האם היא בחיים, ממיליון אנשים הייתי מזהה אותה. צילה המעורר חלחלה מלווה אותי שנים. בחצר עמדה חבית ענקית של עץ, מלאה במים. נערה שנחלשה מעבודה, הייתה סוזי מוציאה, מטביעה את ראשה בתוך החבית וכולנו ראינו את הזוועה. היו שמועות המחנה שמכניסים לנו תרופה לאוכל בשם ברום, וזה ערפל לנו את החושים. כבר עם כניסתנו למחנות, נפסק המחזור לכל הבנות, המשכנו לעבוד וללכת קילומטרים בקור העז. חפרנו בורות ובונקרים בגודל של בריכות וכרתנו עצי יער והייתי אז רק בת ארבע עשרה וחצי. היום אני כולי כואבת ושואלת את עצמי, איך החזקתי מעמד, אחרי חודשי נצח של סבל וייסורים. עם כל מה שעברתי אינני כועסת על בורא עולם. נפל בחלקי, שאשאר בחיים ואוכל לספר לדורות הבאים.

יוצר הזיכרון

רוני גבאי

קשר לדף הזיכרון relative

קהילות

מחנות

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
רוני גבאי
רוני גבאי