יהודה דרורי מאוסקופף

(1928)

Short Biography


Born nitraLived

סיפור חיים



שם המונצח:



לאו מאוסקופף (יהודה דרורי), סבא שלי (אבא של אמא)



נולד: בצ’כוסלובקיה ב – 21.4.1928 בעיר ניטרה בסלובקיה. עדיין חי ומתגורר בתל אביב



סיפור חייו של סבי (נרשם בגוף ראשון מתוך רשימותיו) :



נולדתי ב – 21.4.1928 בצ'כוסלובקיה, בעיר ניטרה, בשם ליאו , אברהם יהודה, הייתי הבכור מתוך 4 ילדים, שנולדו לאבי, שמואל צבי, ולאימי, לאה מאוסקופף.



שנה מאוחר יותר נולד אחי טיבור, ושנה מאוחר יותר נולד אחי, עזרא, ובשנת 1936 נולד אחי הצעיר ראובן.



אבי, שהיה בעל מפעל לבדים, פירנס את המשפחה כולה  בכבוד.

כשהייתי בן 11, בשנת 1939 , התחילה מלחמת העולם, הגרמנים כבשו את צ'כיה ונתנו לסלובקיה עצמאות, אבל ליהודים התחילו אז הבעיות.





בשנת 1940 כבר הוצאו חוקים נגד היהודים, כמו החובה לענוד טלאי צהוב ועוד.



בעיר שלנו היו עד אז כ – 4000 יהודים, ובכל סלובקיה כ – 80,000 יהודים.



בשנת 1942 הוכנסו רוב יהודי סלובקיה למחנות, ונשארו בכל סלובקיה כ – 20,000 יהודים בלבד, שהיו חיוניים לכלכלה.



המצב היה לא טוב. גם אותנו כינסו לבית ספר כדי לקחת למחנות השמדה ואבי עשה מאמצים רבים כדי שנישאר. הוא אכן הצליח, בתמורה  לשוחד בכסף.



בשנת 1943 המצב הפך  קשה אף יותר ובכל רגע היה פחד שייקחו אותנו למחנה.



אבי החליט לשלוח את שלושת הבנים הגדולים (אותי, את טיבור ואת עזרא) להונגריה, וכך נשלחנו לבודפשט למחנה של ילדים.



במרץ 1944 הגרמנים כבשו את הונגריה ובמקום הורטי  העלו ממשלה פשיסטית. אבי, שלא רצה שנישאר שם בתקופה כזו, דאג,  שיעבירו אותנו לאחיו שהתגורר בנובה זמקי (עיירה בסלובקיה על גבול הונגריה). עד תחילת אפריל 1944 היינו שם , אך המצב בהונגריה לא היה טוב והתחילו לגרש יהודים גם משם. אבי שלח מבריח גבולות אלינו והוא הבריח אותנו בחזרה הביתה. כעבור מספר שבועות בסוף אפריל 1944 אמי נפטרה ממחלת סרטן הדם.



החיים בניטרה לא היו כ"כ טובים. למזלנו היה לאבי שותף נוצרי ובזכות זה יכולנו להמשיך ולהתפרנס איכשהו.



בשנת 1940 כבר הוצאו חוקים נגד היהודים, כמו החובה לענוד טלאי צהוב ועוד.



בעיר שלנו היו עד אז כ – 4000 יהודים, ובכל סלובקיה כ – 80,000 יהודים.



בשנת 1942 הוכנסו רוב יהודי סלובקיה למחנות, ונשארו בכל סלובקיה כ – 20,000 יהודים בלבד, שהיו חיוניים לכלכלה.



המצב היה לא טוב. גם אותנו כינסו לבית ספר כדי לקחת למחנות השמדה ואבי עשה מאמצים רבים כדי שנישאר. הוא אכן הצליח, בתמורה  לשוחד בכסף.



בשנת 1943 המצב הפך  קשה אף יותר ובכל רגע היה פחד שייקחו אותנו למחנה.



אבי החליט לשלוח את שלושת הבנים הגדולים (אותי, את טיבור ואת עזרא) להונגריה, וכך נשלחנו לבודפשט למחנה של ילדים.



במרץ 1944 הגרמנים כבשו את הונגריה ובמקום הורטי  העלו ממשלה פשיסטית. אבי, שלא רצה שנישאר שם בתקופה כזו, דאג,  שיעבירו אותנו לאחיו שהתגורר בנובה זמקי (עיירה בסלובקיה על גבול הונגריה). עד תחילת אפריל 1944 היינו שם , אך המצב בהונגריה לא היה טוב והתחילו לגרש יהודים גם משם. אבי שלח מבריח גבולות אלינו והוא הבריח אותנו בחזרה הביתה. כעבור מספר שבועות בסוף אפריל 1944 אמי נפטרה ממחלת סרטן הדם.



החיים בניטרה לא היו כ"כ טובים. למזלנו היה לאבי שותף נוצרי ובזכות זה יכולנו להמשיך ולהתפרנס איכשהו.

באותו הזמן בצפון סלובקיה התנהלו קרבות של הפרטיזנים נגד הגרמנים. הרוסים היו על הגבול והיתה לנו הרגשה שעוד כמה חודשים ואנו משתחררים מהגרמנים, אבל הרוסים לא זזו מהגבול ונתנו לגרמנים ל"גמור" את הפרטיזנים.

ב – 2.9.44 הודיעו לאבי כי אוספים את כל היהודים. היה לנו בונקר מוכן בחצר, ואבי,  שהאמין שהמלחמה תיגמר בתוך כ – 4 שבועות, החליט שאנו נכנסים לבונקר. אוכל לא היה הרבה וגם לא היה לנו נוח בתוך הבונקר כי הצפיפות הייתה גדולה. שני האחים הקטנים שלי לא החזיקו מעמד בבונקר והחלטנו לשלוח אותם לכפר לשהות אצל עובדת לשעבר של אבי.

יום אחד סיפרו לנו שגילו את הבונקר שלנו. אבי הבטיח שייתן כסף אז עזבו אותנו בשקט. יחד עם זאת ידענו שלא נוכל להישאר בבונקר הזה עוד זמן רב והחלטנו שאלך לכפר לראות מה קורה עם שני אחי הקטנים, ואבי ואחי יעברו לבונקר אחר במרחק  לא רב.

כשעזבתי את הבונקר ראיתי שהגרמנים כבר הספיקו להיכנס לתוך הבית שלנו וידעתי שהמצב לא טוב.

הגעתי לכפר, היכן שנמצאו אחי הקטנים, האישה בכתה ושאלה למה גם אבי לא בא, כי אותו היא היתה מסתירה אפילו מתחת לאדמה. נשארתי שם לילה וידעתי שאני צריך לחזור. רציתי לדעת מה קרה עם שאר המשפחה


הגעתי לבונקר המסתור החדש. לא ראיתי שם את אבי ואחי, ובעל הבונקר אמר לי כי בלילה הגרמנים תפסו את כל מי שהסתתר בבונקר ליד הבית שלנו. הבנתי שלקחו את אבי ואת אחי, טיבור.



בעל הבונקר אמר שבשבילי יש לו מקום – הייתה לו בחצר ערמה של נסורת, ומתחתיה היה בונקר, שבו  נמצאו עוד מספר יהודים. הוא הכניס אותי לבונקר והכרתי שם עוד יהודים. במשך היום היינו יושבים בתוך הבונקר ובלילה היינו יוצאים החוצה לנשום אוויר.

בבוקר  20.10.44 סיפרו שניים ששהו איתנו בבונקר וכל הלילה ישנו בחוץ, כי שמעו בלילה צעקה

 " עצור או שאני יורה", ודלת הכניסה לבית נסגרה.

היינו במתח, לא ידענו יהיה הלאה.

בצהרים בא הגיס של בעל הבונקר, וסיפר שתפסו את בעל הבונקר ועוד שני יהודים שהיו בחוץ. ביקשתי ממנו שיבוא שוב אחר הצהרים ואני אתן לו כסף כדי שישחרר אותי ולא ימסור אותי לגרמנים. ידעתי שיש עוד בונקר של חברים של אבי. ברגע שהוא הלך, עזבתי והלכתי לבונקר האחר. בדרך ניגשתי לשותף הנוצרי של אבי, אמרתי לו מי אני וביקשתי שיתן לי כסף כדי שאוכל להמשיך להסתתר שם.  הוא אמר שהגעתי ברגע האחרון כי גם את הבונקר הזה גילו ובלילה כל היהודים שהסתתרו שם עוזבים. אמרתי לו שלאן שהם הולכים- אני הולך איתם.



בלילה יצאנו מהבונקר והחלטנו ללכת ליער שמעל ניטרה. הלכנו לכיוון היער במשך כמה שעות ופגשנו איש שידע על מיקום של מערה. כשהגענו למערה ראינו כי היא תפוסה כבר ע"י משפחה יהודית, והוא לקח אותנו למערה אחרת. שם גרנו עד אמצע נובמבר 1944, כשנתפסנו ע"י הגרמנים.

הם העבירו אותנו ל"סרד", שהיה בעבר מחנה עבודה, ובתקופה זו כבר היה מחנה מעבר למחנות ריכוז והשמדה. היינו שם עד סוף נובמבר 1944 ואז נשלחנו ברכבות לזקסנהאוזן, הנסיעה הייתה ברכבת משא. היה מאוד צפוף, לא הייתה אפשרות לשבת מרוב הצפיפות והמחנק, ובדרך מתו די הרבה אנשים. 



הגענו בשעות הצהרים למחנה. התזמורת ניגנה והגרמנים עלו לרכבת ודחפו אותנו החוצה. האנשים היו מבוהלים מאד ורצו לכל הכיוונים, אבל הסדר הגרמני ניצח וריכזו את כולם והצעידו אותנו לתוך המחנה. שם הפרידו בין גברים ונשים, הפשיטו אותנו, גילחו אותנו והכניסו אותנו למקלחות, (כמובן שפחדנו מאוד !!!כי שמענו כבר שהמקלחות מרעילות). אחרי המקלחת יצאנו בצד השני, נתנו לנו בגדים,  נעלי עץ, בד תפור ועליו מספר ומשולש אדום. היה קר מאוד. אף אחד לא הכיר את השני ופתאום באו חיילים צעירים, סידרו אותנו בשורות והתחילו להריץ אותנו במחנה. במשך כשעה רצנו. המבוגרים, שלא יכלו לרוץ, קיבלו מכות. לבסוף הגענו לשלושה קרונות חלודים והכניסו אותנו פנימה. חיברו לקרונות קטר, והוא התחיל בנסיעה וטלטל אותנו עד שעצרו במקום מסויים והכניסו לקרונות צינור מים והרטיבו את כולנו ועצרו כשעה במקום כדי שיהיה לנו קר.




רק מאוחר בלילה הגענו למחנה אורניינבורג בית החרושת למטוסים היינקל, זה היה בערך בתאריך 10.12.44, היינו "הרוגים" מעייפות וכואבים מהדרך ורועדים מקור הגרמנים צעקו עלינו לצאת החוצה ודחפו אותנו עם כתות  הרובים. מי שזז וניסה לרדת מהקרון פגש את הגרמנים שחיכו בחוץ עם שוט, והרביצו ושמו לנו רגליים כדי שניפול. המבוגרים שנפלו קיבלו מכות נמרצות.

הייתי כ"כ מבוהל שהייתי בטוח שזה הסוף שלי, נכנסתי לתוך האנגר ושם שכבו מבוגרים. הייתי בטוח שהם לא יחזיקו מעמד עד הבוקר.

כאן הוכנסתי לבלוק הילדים כיוון שהייתי בן 16. עבדנו בבית החרושת. אוכל היה מעט. החורף היה קר מאוד ובגדים כמעט שלא היו. חשבתי כי משם אני לא אצא בחיים.

ב – 21.4.1945 (יום הולדת 17 שלי) בלילה העירו אותנו (שמענו תותחים) והצעידו אותנו " בצעדת המוות" לכיוון צפון לים הבלטי. הלכנו ברגל 15 יום ומי שלא היה מסוגל ללכת -ירו בו בדרך.

הצעידו אותנו עד שהגרמנים הבינו שהם מוקפים ע"י בעלות הברית, ופתאום ראינו שהגרמנים ברחו, ואנו נשארנו  לבד. והבנו שאנחנו חופשיים.

זה היה בערך ב – 5.5.45. היינו קבוצה של 6 ילדים, והבנו שאנחנו צריכים להגיע לעיר הקרובה כדי להתאושש. החלטנו שאנחנו צריכים להגיע חזרה הביתה, לסלובקיה. השגנו סוס ועגלה, מצאנו אטלס ולאט לאט רכבנו על העגלה עם הסוס מגרמניה לגבול צ’כוסלובקיה.





ב – 16.6.45 השארנו את העגלה על יד תחנת רכבת ועלינו לרכבת לכיוון הבית, ניטרה ,סלובקיה.

כשחזרתי הביתה התברר כי אבי, שמואל צבי, ואחי, טיבור, לא שרדו ונרצחו במחנה מאוטהאוזן.

אחי הקטנים, עזרא וראובן, שנשארו בכפר,  אצל העובדת של אבי, ניצלו, (לימים אחי הקטן ראובן דאג שאותה אישה יקרה, תקבל את תואר "חסידת אומות עולם" ).

אני ידעתי שלא אוכל להישאר בסלובקיה והצטרפתי לתנועת הנוער "מכבי צעיר" ועליתי איתם לארץ באונית המעפילים "תאודור הרצל" שיצאה מנמל סט שבצרפת ביום 2.4.47. נעצרנו ע"י הבריטים מול חופי תל אביב ב – 13.4.47 ונשלחנו לקפריסין.

שהיתי במחנה בקפריסין כשנה ובסביבות אפריל 1948 הצלחתי לעלות לא"י והצטרפתי לקיבוץ חמדיה שבעמק בית שאן, שם גרתי עד לגיוסי לצה"ל במלחמת העצמאות, (לחמתי במלחמות ישראל כקצין בגבעתי ושררתי במילואים עד גיל 50.)

לאחר מכן עברתי להתגורר בתל אביב יחד עם סבתי ששרדה את השואה ועם האח של אבי.

בתחילה עבדתי כשוליה אצל דקורטור לווילונות ולמדתי ממנו את המקצוע ולימים פתחתי עסק עצמאי כדקורטור לווילונות ועבדתי במקצוע זה עד גיל 80



בשנת 1963 התחתנתי עם יוליה (יהודית) בלייר נולדו לנו ארבעה ילדים וכיום יש לנו 9 נכדים.

















.








יוצר הזיכרון

omer drory

קשר לדף הזיכרון Grandson

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
omer drory
omer drory