יוחנן חסון

(1939-2008)
Date of death : 2008Place of death : חיפה
Place of Burial : בית הקברות גן עדן, עין כרמל - Plot No. -
Display Map

Short Biography

Parents (Mother) אסתר חסון לבית מאיו ז"ל (Father) משה חסון ז"ל
Spouse (Wife) אסתר חסון
Children (Son) ארז חסון (Daughter) יעל חסון (Daughter) אורנה חסון (Daughter) רחלית אטדגי
Siblings (Sister) בלהה חסון (Sister) מרגלית חסון (Brother) יצחק חסון (Sister) טובה חסון (Brother) בצלאל חסון ז"ל (Brother) יוסף חסון ז"ל

Born פטרסLived חיפה

סיפור חיים

יוחנן חסון

 

אבי ז"ל, יוחנן חסון, נולד ביוון בעיר פטרס שבצפון חצי האי פלפונס ב- 17/2/1939.

להוריו, אסתר לבית מאיו ומשה חסון נולדו שבעה ילדים:

יוסף – נפטר ממחלה לפני פרוץ המלחמה. קבור בבית הקברות היהודי בפטרס.

בלהה – ילידת פטרס, שנת 1936, חיה כיום בישראל.

מרגלית - ילידת פטרס, שנת1937, חיה כיום בישראל.

יוחנן, אבי – יליד פטרס, שנת 1939, נפטר בנובמבר 2008. קבור בבית הקברות עין כרמל.

יצחק - יליד פטרס, שנת 1940, חי בישראל.

טובה - ילידת פטרס, שנת 1942, חיה בישראל.

בצלאל - יליד פטרס, שנת 1943, עלה לישראל עם הוריו בשנת 1951. טבע בים בחוף הבונים כחודש לפני בר המצווה שלו.  

שנות המלחמה

אבא אהב לספר, הרבה לשתף בחוויותיו, והיו לו סיפורים, פתגמים ושירים לכל מצב, ולעיתים אף לכל אדם.

פטרס כיום אחת הערים הגדולות ביוון, היתה כפר קטן בתקופה בה נולד אבי. משפחתו היתה המשפחה היהודית היחידה באזור בו התגוררו. האנטישמיות לא הורגשה כל העת, אולם הם חשו בה מידי פעם. באחד מחגי הפסחא, על פי זיכרון ילדות מוקדם של אבא, הקיפו הנוצרים את ביתם וצעקו שהם אלו שרצחו את ישו.  

סבתי, שכינויה  מאדם דודו (DUDU ), היתה אשה חזקה ובעלת נוכחות, עבדה כחייטת בגדי גברים הן ביוון והן בישראל. למרות חוזקה, התקשתה להתאושש ממות בנה הבכור. סבי היה סוחר בדים ביוון אולם עם עלייתו ארצה, לאחר שנתיים במחנה עולים בנתניה, התיישב במושב ועסק בחקלאות. הם דברו ספניולית ויוונית, וכשעלו לארץ השפה העברית הפכה לשפה העיקרית אך המשיכה להיות שזורה במילים בספניולית, "אני מכינה את הפנטלון, והז'קטיקו כמעט מוכן", דיווחה לי סבתא על התקדמות עבודתה... ובזמן אכילת הבואיקוס שלה – עלי בצק ממולאים בתרד, נזכרה וספרה איך שאבו מים מן הבאר בפטרס... אך בדרך כלל, לא הרבו לספר על התקופה ההיא.

בזמן המלחמה סבא הצטרף לכוחות הפרטיזנים, עלה לצפון יוון ונלחם בשורותיו של טיטו המנהיג היוגוסלבי ( לימים ראש ממשלת יוגוסלביה).

סבתא נשארה בפטרס עם שישה ילדים קטנים. היו בעיר גילויי אנטישמיות מצד השכנים, וסבתא שפחדה מהלשנות ומהסגרה לידי הגרמנים, לקחה את ששת ילדיה הקטנים וברחה לאחת ממערות האזור להתחבא בה עד שהמצב יירגע. בשלב מסוים אף עזבה את פטרס ועברה לכפר קטן יותר איסארי במרכז יוון. סבא חזר אחרי המלחמה לבית שבו גרו בפטרס ואז פגש שם את הרב שהבריח אותה לאיסארי ויצא לחפשה שם.

 

העליה לארץ

אבא הגיע לארץ בשנת 1945. מיד בתום המלחמה ארגנה הסוכנות היהודית קבוצה של ילדים יוצאי יוון, ניצולי שואה, לצורך העלאתם לארץ. הילדים היו בטווח הגילאים 5-11. סבתא דודו החליטה לשלוח את שלושת ילדיה ה"גדולים" לארץ. היא התמודדה עם קשיי פרנסה ורעב, ויתכן אף שלא ידעה מה עלה בגורלו של בעלה, משה. ילדיה ה"גדולים" בלהה, מרגלית ויוחנן נשלחו באוניה שכולה ילדי עלית הנוער. יוחנן היה בן חמש וחצי ואחיותיו מעט יותר מבוגרות ממנו. אבא היה קטן ורזה ובעל אוזניים מתנפנפות, בהמשך יהפכו האוזניים לסימן הזיהוי המשפחתי... ואבא תמיד ירגיע אותנו ויאמר שלא חשובות האוזניים אלא מה שיש ביניהן...

קבוצת הילדים מיוון שעלתה באוניה "פטריה", בעליה בלתי לגאלית, הועברה למחנה המעצר בעתלית למשך מספר ימים, ולאחר מכן למושב עין ורד, למשפחות מארחות. הורידו את הילדים ברחבת בית העם, ובעיניים של ילד, בית העם נראה לאבא כמבנה ענק. איש זר שאבא לא הכיר ניגש ונתן לו יד. כל משפחה אימצה ילד אחד. אבא הופרד מאחיותיו והגיע אל משפחת אולייניק, משפחה ממוצא פולני, זוג הורים ושלושה בנים – שניים גדולים מאבא ואחד צעיר ממנו. הוא הגיע למשפחה זרה, שפה חדשה ומנהגים שונים. במשך חודשים נהג להחביא אוכל, תגובה לימי הרעב שעברו על משפחתו ביוון, בזמן המלחמה. (מאז ולתמיד, אסור היה לזרוק אוכל בבית שלנו).

משפחת אולייניק החזיקה בלולים ורפת. עד מהרה נוצר עימם קשר מצוין. אם המשפחה, פועה אולייניק שנפטרה בגיל 101, ראתה ביוחנן את החבר הכי טוב שלה. הקשר עם בני המשפחה נשמר עד היום, ותפש את מקום הקשר המשפחתי הרופף עם משפחת המוצא. אחיו המאמצים נהגו לספר שיוחנן אהב לשיר ובקולו הערב שר לעצמו שירים ביוונית והם אהבו להקשיב לו, הוא היה ילד מלא שמחה. לא ידע לדבר מלה בעברית אך תקשר באמצעות שירים ביוונית ומזג טוב.

הרגלי החינוך במשפחת אולייניק היו נוקשים משהו. מידי שבוע קבלו הבנים מאבא "מנה שבועית", כי בטוח עשיתם משהו לא כשורה... אם המשפחה, פועה, שמרה על אבא יוחנן מן ה"מנה השבועית".

פועה הפכה לדמות משמעותית עבור אבא. הוא אמנם התגורר בבית אולייניק שש שנים בלבד, מגיל  6-12, אך כל חייו שמר על קשר עימם.

בגיל 12, בשנת 1951 הגיעו הוריו לארץ. הם התיישבו במושב גבע כרמל, שבו יוצאי טורקיה ויוון. הסוכנות ניהלה רישום של הילדים הפליטים מיוון וכל אחד מהם חזר למשפחת המוצא. ההורים עלו עם שלושת הילדים הצעירים: איציק, טובה ובצלאל ז"ל. הצטרפו אליהם שלושת הבוגרים, בלהה, מרגלית ויוחנן ז"ל והמשפחה החלה לחיות כמשפחה. "יום אחד", סיפר אבא, "בא מישהו שלא הכרתי אותו, לא זכרתי את מראה פניו, ולא את השפה שהוא מדבר, הוא נתן לי יד ואמר שהוא אבא שלי. שוב מגיע איש זר, מושיט יד ולוקח אותי מהמקום שאני מכיר כבית למקום אחר". אבא הלך לגור עם הוריו ואחיו הביולוגיים בגבע כרמל אך נראה שהדברים לא היו פשוטים ואבא מעולם לא חש קרוב למשפחת מוצאו. בבגרותו נהג לאמר, "אני יש מאין", בניתי את עצמי יש מאין, ללא הורים, ללא משפחה, ללא יציבות.

בהיותו בן 13 מסיבות שאבא לא הזכיר הוא נשלח לפנימייה בירושלים, שם החל לעשן סיגריות, הרגל שילווה אותו עד להולדת בתו הבכורה. בגיל 16 חזר לבית הוריו כדי לעזור בפרנסת המשפחה, והחל לעבוד במשק. באותה תקופה טבע האח הצעיר בצלאל בים ומאז אבא שנא ים ולא רצה לשחות. עד גיוסו לצבא, במסגרת הנח"ל, עבד במשק המשפחתי. עם תום השרות הצבאי, כעבור שלוש שנים, החל לעבוד במושב בהדרכת נוער.

הוא הדריך במשך שנתיים נערים מן התיכון. בהיות אבא בן 65 ארגנה אמא מסיבת הפתעה והזמינה את כל חניכיו מן התקופה ההיא. מרביתם הגיעו וספרו על מדריך כריזמטי וערכי שריתק אותם אליו בסיפוריו. במושב באותה תקופה, מקובל היה לחזור מבית הספר ולעזור במשק המשפחתי. ההורים לא אהבו את הנהירה של ילדיהם לבית הנוער, והחבר'ה, כך סיפרו, מיהרו להכין שיעורים, כדי ללכת לפעולה, ופעמים רבות רבו עם ההורים שנזקקו לבנים ככוח עבודה והתנגדו לפעילות החברתית. ממרחק ארבעה עשורים ספרו שיוחנן במסריו השפיע עליהם מאוד. אבא האמין, וכך חינך גם את ילדיו, שחייבים ללמוד כדי להיות עצמאיים, הוא דבר על לימודים כמפתח לעצמאות כלכלית ולא פחות מזה, לעצמאות מחשבתית.

כשספרו לו הנערים על הקונפליקטים עם ההורים נהג לאמר, "עליכם ללמוד לשלב את כל המשימות שלכם, כל דבר חשוב בפני עצמו". הם זכרו את הידע הרב שאבא העביר להם, ידע שנרכש בלימוד אוטו דידקטי, בקריאה בלתי פוסקת. דבר הם לא ידעו מעברו, אבא לא סיפר. תמיד ידע להעמיד כל אדם במרכז התעניינותו ולהצניע את עצמו.

לימים, עם מותו הפתאומי והחטוף של אבא, אחד מחניכיו, כרמל סלע, ראש המועצה האזורית, ייעתר לבקשתנו לקבור את אבא בבית העלמין של המועצה, אבא קבור שם כשמאחוריו תלמים חרושים ובאופק ים כחול, גם אמא קנתה חלקת קבר לידו.

ההיכרות עם אמא אירעה בדרך מקרה, כשסבי, רפאל מקס, הגיע למשק של חסון לקנות גזרים. הוא בא עם בתו, אסתי, בחורה צעירה אחרי שרות צבאי, והשניים התיידדו, התאהבו והחליטו להינשא. אבא היה בן 24 ואמא בת 21, הם נישאו באוגוסט 1963 ונשארו להתגורר במושב, שם בשנת 1964, נולדה הבת הבכורה רחלית.

אבא נקרא לחזור לשרות בצבא קבע. הוא שרת בבסיס חצור והמשפחה עברה לגדרה. במהלך השירות הצבאי עבר מבסיס לבסיס, אולם עם הגיע רחלית לכתה א' החליטו לתקוע יתד בדימונה. שמה של העיר הדרומית יצא למרחוק כפנינת חינוך ומשפחתי המשיכה להתגורר בעיר במשך שנים רבות. בה נולדו שלושה ילדים נוספים: ארז - בשנת 1967, יעל - בשנת 1972, ואורנה - בשנת 1978. אבא נדד בבסיסים ואמא, אסתי עבדה בשירותי הרווחה בעיר כעובדת סוציאלית.

התגוררנו בדימונה עד לפרישתו של אבא מן הצבא בשנת 1982 בדרגת סא"ל. במהלך שירותו הצבאי אבא הלך לקורס קצינים ואף השלים את מבחני הבגרות בתיכון צה"ל, בהיותו בן 38.

זמן מה היה בחופשה עד שהשתלב בתפקיד זוטר בפרויקט שיקום השכונות של הסוכנות היהודית. הוא בלט בכישוריו ומנהלת מחוז הצפון גייסה אותו לתפקיד בכיר. לפני כן שאלה אותו אם הוא מבין בכסף, ואבא ענה שהוא מבין בטנקים. כתגובה הציעה לו את תפקיד החשב במחוז הצפון בסוכנות היהודית. במשך עשר שנים אבא עבד בסוכנות עד שהחליט לפרוש ולפתוח משרד עצמאי של הנהלת חשבונות וייעוץ מס. לא גיבינו אותו בזמנו, אך בדיעבד, הוא עשה את המעשה הנכון, המשרד היה בבית, היו לו לקוחות קבועים והעסק התנהל עד ליום מותו.  בעת שקרה האירוע המוחי אבא עבד על תוכנת חשבשבת, הוא היה כמעט בן 70. לאחר ארבעה ימים נפטר, בנובמבר 2008.

ליוחנן אישה, ארבעה ילדים: רחלית, ארז, יעל ואורנה ועשרה נכדים.

בזמן השבעה הגיעו חברים רבים לבקר, כל אחד מהם הרגיש שיוחנן היה החבר הכי טוב שלו. כפי הנראה משהן באיכויות האישיות של אבא גרם לאנשים לחוש קרובים אליו. לאבא עצמו היו מעט חברים.

בהספד שהקראנו סיפרנו מיהו אבא שלנו, היו לו כל כך הרבה פתגמים, משפטים וסיפורים, והוא היה כה מעורב בחיינו כך שעד היום בכל מצב בחיי אני שומעת בדמיוני מה היה אבא אומר על כך.

 


יוצר הזיכרון

רחלית אטדגי

קשר לדף הזיכרון Daughter

קהילות

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
רחלית אטדגי
רחלית אטדגי