משה העליון
Haelion Moshe
(1925)

Short Biography

Parents (Father) אאיליון אלי (Mother) רחל רשל אאיליון לבית ברודו
Children (Son) העליון אלי (Daughter) רחל העליון מזריץ
Siblings (Sister) אאיליון אסתר נינה
Camps אבנזה אושוויץ מיילק

Born סלוניקיLived בת ים

סיפור חיים

 

 משה העליון

השנים שלפני המלחמה

נולדתי בסלוניקי בשנת 1925. במשפחה קראו לי מוריס.

הוריי: אלי (אליהו) ורשל (רחל) אאיליון (Aelion ) – כשם עיר בספרד. בארץ אני כותב את שמי באיות שונה, העליון (ולא משום שאני גאוותן...).

הורי אבי: אסתר ומשה אאיליון. סבי היה רב בסלוניקי, ואני קרוי על שמו.

הורי אמי: מרקדה-חנה לבית סלם (Salem ) ועמנואל ברודו

( .(Brudo

עד גיל שנה וחצי התגוררתי עם הוריי בבית סבא וסבתא ברודו. היה מנהג בסלוניקי - כשיהודי התחתן קבל מגורים בבית הורי הכלה. "מזה פרנקה" (שולחן חופשי), נקרא המנהג, והוא היווה חלק מן הנדוניה. מרבית תושבי הרחוב שבו התגוררנו היו יהודים דוברי ספניולית (כיום לאדינו). אפילו כומר שגר ברחוב דיבר ספניולית. בקומה הראשונה של הבית גרתי עם הוריי, ובקומה השנייה משפחת סבי.

בהיותי בן שנה וחצי עברנו לגור בבית אחר באותו רחוב, שם התגוררתי עד גיל 12. אחר כך עברנו לאזור אחר בעיר, כ-500 מטר מבית הכנסת מונסטרליס, בית הכנסת היחידי בעיר, שלא נהרס על ידי הגרמנים. הבית הזה קיים עדין. היו בו שני חדרים: חדר שינה של ההורים שהכיל גם את מיטתה של אחותי אסתר-נינה, וסלון בו הייתה המיטה שלי. היה מטבח, ובחצר - מחסן בו אפסנו את הפחם, ששימש כחומר הסקה לחורף. לאבי הייתה ספריה גדולה, ובה ספרים בעברית (בעיקר ספרי דת), וספרי הגות, היסטוריה ומדעים בצרפתית, בגרמנית ובלאדינו, באותיות רש"י ובאותיות לאטיניות.

אבי היה מנהל חשבונות בחנות גדולה לכלי בית ומטבח. איש עדין ומנומס היה, שכל בני המשפחה העריכו אותו בשל היותו בעל השכלה. אבא למד בבית ספר מסחרי גרמני בסלוניקי שבו למדו בשבת. איך שלח אותו סבי, הרב, לבית ספר כזה? אין לי תשובה לכך. אבא היה איש ספר, תכונה שעברה גם אליי. הוא נפטר מדלקת ריאות חמישה ימים אחרי כניסת הנאצים לסלוניקי, בחודש אפריל 1941, בחול המועד פסח, בהיותו בן 41, בערך.

אמא בעלת השיער הג'ינג'י, הייתה עקרת בית. היא למדה תפירה בצעירותה אך מצבנו הכלכלי אפשר לה לא לצאת לעבודה.

גדלתי בבית מסורתי. דיברנו ספניולית עם היהודים ויוונית עם היוונים. חגגנו את כל החגים וזכור לי במיוחד חג הפסח. מאפיה יהודית הכינה מצות בחתיכות גדולות וקיימנו את מנהגי החג כהלכתם. בליל הסדר קראנו מתוך ההגדה, ברובה בספניולית, וסיימנו בשיר: "בשנה הבאה בירושלים".

בגיל הגן שלחו אותי הוריי לבית ספר של נזירות צרפתיות, שם שהיתי כשנתיים. באותן השנים חליתי מספר פעמים. הוריי סברו שאולי לא טוב לי ללמוד אצל נוצרים, והעבירו אותי לאחד מבתי הספר של הקהילה "תלמוד תורה", שדודי, חיים אאיליון היה מנהלו. למדנו בו מקצועות כלליים ביוונית, שעתיים בשבוע למדנו צרפתית, וכמובן, למדנו עברית מתוך ספרות קודש אך גם מספרי חולין לילדים שהגיעו מא"י. משחקי הילדות שלי כללו משחקים כמו "חמור ארוך" וכדורגל מסמרטוטים. בילדותי, סבא קנה לי אופניים של שלושה גלגלים, שכל חבריי אהבו לרכב עליהם והם נשברו פעם אחר פעם... היה גם "קלאס" ששם נקרא ואשילאקי או באשילאקי, אם כי זה היה משחק של בנות בעיקר.

 לאחר שש שנים סיימתי את תלמוד תורה והלכתי לגימנסיה עירונית, "הגימנסיה הרביעית לבנים", בה למדנו עם הגויים. כל בוקר התפללו הנוצרים, היו שתי תפילות,  האחת עד פסחא הנוצרי והאחרת אחריו,  ואנו,  היהודים, עמדנו והקשבנו להן.  לא חשנו אנטישמיות,  אם כי להיות יהודי לא נחשב בעיני הנוצרים לכבוד גדול.  לפעמים, קראו לנו במילת גנאי בטורקית,  צ 'יפוטיס,  שפירושה קמצן.  היו לי שני חברים טובים בגימנסיה, שניהם יהודים  ששרדו את המחנות,  מרסל לוי שעדיין חי ויונה יעקב ז "ל ,  שנפטר בארץ לפני כ 20- שנה.

בהיותי נער הצטרפתי לתנועת נוער יוונית YMCA , הצטיינתי בריצה והם קיבלו אותי יפה. הייתי שם תקופה קצרה עד שעלה הדיקטאטור מטקסס לשלטון ואסר על יהודים להיות בתנועות נוער של יוונים. היו בסלוניקי תנועות נוער יהודיות כבית"ר ו"הצופים", אך לא השתייכתי אליהם.

 

 בסוף אוקטובר 1940 פרצה מלחמה בין איטליה ליוון בחזית אלבניה, והיוונים כבשו מספר שטחים באלבניה. באפריל 1940 גרמניה, שהייתה בעלת ברית של איטליה, פלשה, כאמור, ליוון מחזית בולגריה וכבשה את כולה בתוך כחודש ימים. באותה עת הייתי תלמיד הכיתה השלישית.

בכל תקופת ילדותי הייתה אנטישמיות בסלוניקי. בשנות השלושים תקפו יוונים שכונה יהודית ושרפו כמה בתים. לכן, יהודים החלו לעזוב את העיר כבר בשנות השלושים, חלק עלו לפלשתינה, אחרים היגרו לצרפת ולעוד ארצות.

 

שנות הכיבוש הגרמני

עם כניסת הגרמנים לסלוניקי אחז פחד בנו היהודים. כולנו הסתגרנו בבתים, ולאבי ז"ל, שנפטר אז, לא יכולנו לקיים הלוויה ראויה. הגרמנים סגרו את בתי הספר ואת העיתונים היהודיים ועצרו אחדים. כעבור זמן לא רב, החיים חזרו פחות או יותר למסלולם, היהודים פתחו את עסקיהם, ותלמידי הגימנסיות היהודים, אני בתוכם, חזרנו ללמוד. לאור זאת חשבתי, ובוודאי גם אחרים, כי מה ששמענו קודם לכן על רדיפת הגרמנים את היהודים בגרמניה ועוד ארצות היה מוגזם.

הצבא הגרמני מצידו החרים יבולים חקלאיים, והתחלנו לחוש רעב בעיר. גם התפתחה אינפלציה. לאחר שאבי נפטר באפריל 1941 הוטל עליי לעזור בפרנסת המשפחה. הקמתי לי דוכן מחוץ לחנותו של סבי והייתי מוכר דברי סדקית. המכירות עלו יפה, כי הגרמנים קנו הרבה, אך בגלל האינפלציה הגבוהה הסחורה הלכה ופחתה.

במאי-יוני 1942 יצאה הוראה מטעת הגרמנים שכל הגברים בני 18 עד 45 חייבים להתייצב ב-11 ביולי לרישום ב"כיכר החרות" בעיר. הייתי אז בן 17, ולא הייתי צריך לעשות כן. אותו יום היה חם מאוד, כעבור מספר שעות התחילו להגיע שמועות, כי הגרמנים התעללו באנשים, הכריחו אותם לעשות תרגילי התעמלות, מנעו מהם מים ועוד. אז בפעם הראשונה, חשתי שמשהו מהותי השתנה בחיינו. כעבור ימים, גברים רבים נלקחו לעבודות כפייה ברחבי יוון. עם התקרב החורף, ולפי דרישת המשפחות לשחרר את בני המשפחה מהעבודות, נכנסו ראשי הקהילה למשא ומתן עם הגרמנים לשחרור האנשים. הגרמנים דרשו כופר כספי עצום שהקהילה לא הצליחה לאסוף. בהמשך הסכימו הגרמנים להקטין את הסכום בשליש תמורת שטח בית הקברות היהודי, שנמצא בין שני חלקי העיר (בוודאי ב"עצת" יוונים אנטישמיים שמקום הימצאו של בית העלמין הפריע להם), בלית ברירה, הסכימה הקהילה. בסוף דצמבר 1942 עיריית סלוניקי, בפקודת הגרמנים, חרשה את השטח, לא השאירו מצבה אחת במקומה, והתושבים היוונים השתמשו במצבות לבניית מדרכות, לסלילת רחובות, לבניית בתים ועוד.

בינואר 1943 החלו הגזרות נוחתות: חובה לענוד טלאי צהוב; חובה לגור באחד מחמשה אזורים שיועדו למגורי יהודים (גטו), שקבעו הגרמנים. מי שגר מחוץ לאזורים אלו חויב לעזוב את ביתו ולעבור לאחד הגטאות. אלו היו גטאות למרות שלא כותרו בחומה (אנחנו ומשפחת הסב מצד האם, למזלנו, התגוררנו באזור מותר למגורי יהודים ולא נדרשנו לעזוב את בתינו); חייבו לסמן את הבתים והחנויות, ואחר כך לקחו את מפתחות החנויות. היהודים לא יכלו להמשיך לסחור והרעב הלך וגבר. למרבה המזל, היו לסבא קשרים עם כפריים והוא השיג מהם מזון בתשלום. בד בד, נפוצה שמועה שלוקחים את היהודים לקרקוב שבפולין. השמועה הפריעה לנו אך לא הבהילה אותנו. שמועות על השמדת היהודים לא הגיעו אלינו ופרט לכך, הגרמנים, כפי שסופר,  לא הכבידו עלינו במשך שנה ורבע מאז כניסתם לעיר. הם היו מומחים בהסוואת הכוונות שלהם. קנינו בגדים חמים והתחלנו להתכונן למעבר לקרקוב. הרושם היה שנעבוד שם ונתפרנס.

ב-15 במרס 1943 שמענו שהגרמנים לקחו כ-2800 יהודים מגטו ה"ברון הירש", ששכן קרוב לתחנת הרכבת של העיר, העלו אותם על קרונות משא, והרכבת יצאה לפולין. יהודים מגטו אחר נצטוו לעבור ל"ברון הירש" שהתרוקן, וכעבור יומיים-שלושה שולחו גם יהודים אלו, וכך זה נמשך. בין יהודי העיר קמה צעקה. ביום מסוים התאספו יהודי גטו סינגרו, ביניהם אני, בבית הכנסת מונסטרליס, שבו נהגתי להתפלל מאז מות אבי ז"ל. הגיע לשם הרב הראשי קורץ. הנאספים צעקו עליו, מחו  על התנאים הקשים והצפיפות בקרונות. לא על עצם העברת היהודים. אמרו שאם הרב לא יכול להיטיב את התנאים, אזי שיפעל להפסקת המשלוחים. אחדים מהנוכחים רצו להתנפל על הרב, ושומריו הוציאו אותו דרך כניסה צדדית.

ב-6 באפריל 1943 הקיפו חיילים גרמנים ושוטרים יוונים את גטו "ברון הירש". אמי, סבא וסבתא ברודו, דודי איזק ואשתו לואיזה ובנם התינוק בן השנה, היינו ביחד בגטו. התנאים היו קשים. למחרת התלוננה הסבתא על התנאים הקשים. ערכנו התייעצות משפחתית והחלטנו שאין סיבה להישאר בגטו, אלא לצאת ברכבת הראשונה לפולין. יהיה קשה בדרך, זאת ידענו, אולם, הקושי יהיה זמני, כי עם הגיענו לפולין נסתדר ונחיה כמו שצריך...

למחרת בבקר עלינו לאחד מהקרונות לבהמות. ששה ימים נסענו בצפיפות גדולה עם עוד כ-80 איש בקרון יחד עם המזוודות והחבילות. בקרון היו שני חלונות קטנים ופתח בדלת שניתן לראות דרכו. באחת הפינות חבית חתוכה לעשיית הצרכים.  ישבתי ליד הדלת והצצתי החוצה. כל יומיים עצרה הרכבת במקום נידח כלשהוא, ואפשרו לנו לרדת ולמלא מים.

 

אושוויץ וצעדת המוות

ביום השישי הגענו לתחנת רכבת, חשבנו שהגענו לקרקוב, כפי שהבטיחו, אבל הגענו לאושוויץ. ירדנו למגרש ענק, כולו מואר. פקדו שנשאיר את החבילות בקרון אבל כל אחד לקח איתו משהו. אז ראיתי בפעם הראשונה אנשים בבגדי פסים. תמהתי. האם כאן זה בית סוהר? האנשים בבגדי הפסים פחדו לענות. ניתנה הוראה להתחלק לארבע קבוצות: קבוצה ראשונה, גברים בני 18- 50 בעלי כושר עבודה; קבוצה שנייה, זקנים ונכים; קבוצה שלישית, נשים בעלות כושר עבודה ללא ילדים; וקבוצה רביעית, זקנות, נשים בהריון ואמהות עם ילדים.

התחילה מהומה כי משפחה אחת הייתה צריכה להתחלק לארבע קבוצות. אצלנו במשפחה היה ברור שדודי איזק ואנוכי נלך לקבוצת בעלי כושר עבודה, סבא עם הזקנים ולקבוצה הרביעית תלכנה דודה לואיזה והתינוק, סבתא ואמא. הייתה התלבטות לגבי אחותי אסתר-נינה, לאיזו קבוצה תצטרף, שהרי יכלה ללכת לקבוצת הנשים העובדות. בסוף הוחלט שחבל להתפצל, ומוטב שתלך עם שאר נשות המשפחה. כך, שלא ביודעין דנו אותה למוות. התפזרנו. קבוצת הזקנים והזקנות נלקחו במשאיות, השאר הלכו ברגל. הקבוצה שלנו, שמנתה 500 איש, נלקחה לבית המרחץ, שהיה צריף בין בלוקים 1 ו-2. בעומדנו בשורה ארוכה מחוץ לצריף אמרו לנו: עכשיו תיכנסו בקבוצות פנימה, עליכם לעשות מה שיאמרו לכם. נכנסתי עם הדוד, היה זה צריף ארוך, התפשטנו וזרקנו את הבגדים לצד אחד. בהמשך, זרקנו לתוך חבית את חפצי הערך שעלינו, לאחר מכן התקדמנו המומים מתחנה לתחנה. באחת גזזו לנו את שערותינו, בהמשך התקלחנו, אחר כך עשו לנו דזינפקציה.  בהגיענו לקצה השני של הצריף, זרקו לנו את בגדי האסירים. התלבשנו. הסתכלנו זה על זה ולא הבנו מה קורה לנו. לפני שעה עוד היינו בבגדינו היפים וכעת...

מבית המרחץ הריצו אותנו לבלוק A 8. נכנסנו לאולם ענק עם דרגשי עץ בעלי שלוש קומות. אמרו שכל אחד יתפוש מיטה וישכב. במהומה שהייתה איבדתי את הדוד. רק למחרת בבקר נפגשנו שוב והוא שכבר היה חייל בצבא היווני, לימד אותי כיצד לסדר את מיטתי. הוציאו אותנו החוצה לחצר שליד הבלוק. היה זה  14 לאפריל, קור אימים, ובחצר שבין הבלוקים השלג לא נמס עדיין. כולנו הצטופפנו כדי להתחמם. שני בחורים חסונים הביאו חבית עם תה, כל אחד קבל קערה, ובהגיענו לחבית מילאו לנו אותה וגם נתנו לנו אוכל כלשהו. ישבתי בפינה עם הדוד ואכלנו בידיים. מאוחר יותר באותו יום מילאו לנו את כרטיס הכניסה לאושוויץ וקעקעו לנו מספר על הזרוע. היינו בבלוק שבועיים במהלכם העבירו אותנו תקופת הסתגלות: למדנו שצריך לציית מיד לכל פקודה ולא - צפויות לך מכות. תרגלו אותנו לציית לפקודות בגרמנית: להסתדר במסדר, לצעוד, לחבוש את הכומתה ולהסירה, לדעת להגיד את המספר האישי בגרמנית, ועוד. ב-1 במאי פיזרו אותנו. את דודי העבירו למחנה אחר, אותי השאירו באושוויץ. העבירו אותי לבלוק אחר והכניסו אותי לקומנדו (קבוצת עבודה) שעסק בגינון או בחפירת תעלות (לא זכור לי בדיוק). הממונה על הקומנדו כונה קאפו. בקומנדו הייתי היווני היחיד ולא היה לי עם מי לדבר.  העבודה הייתה קשה, ואני לא החזקתי ביד עד אז אלא עיפרון או עט. מי שלא עבד לשביעות רצונם של הקאפו או עוזריו, הוכה קשות.

יום אחד, כחודש וחצי לאחר הגיעי לאושוויץ, פגשתי לאחר העבודה, את יונה יעקב, חברי מבית הספר. הוא סיפר לי שבאותו יום העבירו אותו לאושוויץ וכי עד אז הוא היה בבירקנאו, מחנה המרוחק כ-4 קילומטרים מאושוויץ. ידענו שלבירקנאו העבירו את המשפחות. שאלתי אותו אם ראה את אמי או את אחותי. הוא הסתכל עלי ואמר שלא ראה אותן. ואני מקשה ושואל, "איך לא ראית?", הוא הצביע על קרמטוריום קטן שהיה מחוץ לאושוויץ, "אתה רואה את זה? שמה שורפים את המתים, בבירקנאו יש ארבע מתקנים כאלו". ועדין הקשיתי, "זה הגיוני לשרוף מתים".  ואז הוא אמר: "אבל לפני ששורפים אותם, הורגים אותם בתאי גזים".  אני מסתכל עליו ושואל את עצמי, אם הוא השתגע. הגרמנים, עם כל כך מתורבת הורגים יהודים? לא יכולתי לתפוש זאת. לאחר שנפרדנו התחלתי לחבר ולהבין דברים ששמעתי גם קודם אך לא נתתי עליהם את הדעת. הבנתי שאמי, אחותי, סבתי, סבי, דודתי ובנה, אינם עוד בחיים.

באחד הימים גיליתי נפיחות מאחורי האוזן השמאלית. נאלצתי ללכת למסדר חולים אחרי העבודה. הזמינו אותי לבית החולים לניתוח. עם הגיעי לשם הלבישו אותי בחלוק, קשרו אותי לשולחן הניתוחים, כנראה שהרדימו אותי וחתכו את העור באזור הנפוח. מיד אחרי זה התחילו לשבור לי את העצם שמאחורי האוזן עם פטיש ואזמל, כדי לנקות את המוגלה. זה כבר עשו ללא הרדמה. כל זמן הניתוח צרחתי חזק. לאחריו, השכיבו אותי באחת המיטות. במשך יומיים-שלושה, עד שהתאוששתי, הייתי בעולם אחר. כשקמתי, הסתובבתי באולם בית החולים. פגשתי אז אסיר,  גוי פולני, שעבר ניתוח דומה והתחלנו לשוחח. כשנוכח לדעת שאני מיוון ביקש ממני, להפתעתי, שאלמד אותו יוונית מודרנית. הוא הביא ספרון עם ציורים והתחלנו בשיעור הראשון. בתמורה קיבלתי ממנו פרוסת לחם. תמהתי. בהמשך נודע לי שהוא היה אסיר פוליטי שתנאיו משופרים משלנו. בימים הבאים נתתי לו שיעורים לפי הספרון. אני אומר מלה והוא כותב ובגמר השיעור נותן לי דבר מאכל כלשהו. לפעמים אפילו חתיכת עוגה. גם אחרי שיצאתי מבית החולים המשכתי לתת לו שיעורים. הלכתי לבלוק שלו, בלוק 14, שם כולם היו אסירים פוליטיים פולנים. שנה וחצי נמשך הדבר עד שהועבר למחנה אחר. לימדתי אותו והוא שילם לי במצרכי אוכל, דבר שבמציאות של אושוויץ היה בעל חשיבות גדולה ביותר.  בהמשך נודע לי שהוא היה נזיר. אלוהים שלח לי עזרה.  גם כשאושפזתי שוב בבית החולים, בהמשך, נמשכו השיעורים. הייתי כותב לו שיר או סיפור ביוונית, הוא היה בא לקחת אותו, ומביא לי אוכל. בזכותו מצבי הגופני היה טוב משל האחרים.

סמוך לראש השנה 1943 הייתי שוב בבית החולים. בבוקר החג נכנסו לאולם בו היינו מאושפזים חבורה של קצינים גרמנים, ורופאים וחובשים (אסירים). אחד הקצינים הגרמנים פקד שעל כל המאושפזים היהודים להתייצב ליד פינת הטיפולים שבאולם.  ידענו שהולכת להיות סלקציה, כי הגרמנים נהנו להרוג יהודים בחגי ישראל. בדקו אותנו כמו שבודקים בהמות, מצב גופני ומצב השרירים, כתבו את המסקנות בכרטיס האישי של האסיר, והניחו את הכרטיס על אחת משתי ערימות של כרטיסים על שולחן, האחת של מועמדים לחיסול, והשנייה של אלה שיושארו בינתיים בחיים. אולם איש מאיתנו לא ידע איזו ערימה היא זו של המיועדים לחיסול. בימים שלאחר מכן היינו בהמתנה, במתח. בליל יום כיפור נכנסו לאולם קצינים וחיילי ס"ס. פקדו: "מי שייקרא מספרו ייקח את חפציו ויתייצב בפינה מסוימת באולם, שם יקבל בגדים. מצאנו שהוא רזה ויישלח לבית הבראה". כמובן שזה היה שקר, אך כך התבטאו הנאצים. התחילה הקראת המספרים. אני שומע מספר שהוא לא שלי, ונושם בהקלה לרגע קט, אך מחכה לשמוע מה יהיה המספר הבא.  קראו ככה כמאה מספרים. אלה שקראו במספרם בכו או צעקו או לא רצו ללכת לפינה שנקבעה. אך לשווא. שם ניתנו להם בגדים ונלקחו אל משאיות.

לאחר זאת החלטתי שעלי לעזוב את בית החולים. פניתי לרופא (אסיר) שבדק אותי ואישר את שחרורי. ביום שחרורי מבית החולים, על פי הנוהל, היו צריכים להציב אותי לאיזה קומנדו. רציתי להגיע לבית ספר לבנאים, שפעל באושוויץ. בחור יהודי מסלוניקי, שעבד במחלקת הצבה לעבודה, יעקב מאיסטרו, עזר לי בכך. וכך, מאוקטובר 1943 עד אפריל 1944, כל תקופת החורף הפולני הקשה, למדתי בבית הספר את מקצועות הבנאות, וכמעט לא יצאתי מן הבלוק החוצה, פרט למסדר הנוכחות בבוקר ובערב. גרנו בקומה הראשונה של הבלוק ובית הספר היה בקומה השנייה, בעליית הגג. השיעורים היו בגרמנית ואני  הסתדרתי למרות שלא ידעתי גרמנית. באביב יצאנו לעבודה כשוליות בנאים. זו הייתה עבודה יחסית קלה. בכל התקופה הזו המשכתי ללמד יוונית את הנזיר שלי, שהיה באושוויץ עד יולי 1944.

באשר לדודי איזק, שנלקח למחנה אחר, יום אחד הודיעו לי חברים שהוא נמצא באחד הבלוקים באושוויץ, הלכתי לבלוק שצוין וקראתי לו מלמטה. הוא הוציא את הראש מאחד החלונות. נראה כ"מוזלמן", כולו עור ועצמות. "מוריקוס", כך כינה אותי, "אני הולך למות". זרקתי לו מנת לחם מאלו שקיבלתי מהתלמיד הפולני שלי. הבטחתי שאבוא שוב בעוד יום יומיים. כשחזרתי, הוא כבר לא היה שם.

לימים שמעתי מבן דוד של דודי ששרד, שדודי, כאשר שמע על מות אשתו לואיזה, בנו התינוק וכל המשפחה איבד את הרצון לחיות. כל אוכל שקיבל מכר בעבור סיגריות. תוך חודשיים אבד ממשקלו עד שלא היה כשיר לעבודה ונשלח להשמדה.

בחודשים האחרונים של 1944 שמענו שהגרמנים נוחלים תבוסות ונמצאים בנסיגה. בינואר 1945 הרוסים התקרבו לאזור אושוויץ והגרמנים החלו לפנות את המחנות הבנות. החל ממחצית ינואר 1945 לא הוציאו אותנו עוד לעבודה וטרנספורטים התחילו לצאת מהמחנה שלנו. האסירים פרצו את המחסנים והוציאו אוכל ובגדים. אני וחבר שלי, חבר שהכרתי במחנה, ביניו מיז'אן מסלוניקי, לבשנו כגדים אזרחיים מתחת  לבגדי האסיר וחשבנו שאולי תהיה לנו הזדמנות להסתלק מהמחנה. לא הייתה הזדמנות. ב-21 בינואר הוציאו אותנו מהמחנה, אלפי אסירים וכינסו אותנו מחוצה לו. ברגע מסוים פקדו עלינו להתקדם.  החלה "צעדת המוות". צעדנו יומיים בקור אימים, טור של אלפי אסירים מלווים בחיילי ס"ס. מי שהתקשה ללכת ויצא מן הטור או פיגר, הרגו אותו במקום. ידענו שצעדנו מערבה, להתרחק מהרוסים, הלכנו לכיוון הגבול הצ'כי. בסופם של היומיים הגענו אל תחנת רכבת. העלו אותנו על קרונות פתוחים. עוד יומיים עברו עלינו בקרון פתוח ללא אוכל ומים. מי שמת הונח בצד הקרון. אנשים התנפלו על הגופה ולקחו ממנה בגדים ונעליים. כעבור יומיים הגענו למחנה מאוטהאוזן. למחנה זה הובאו אלפי אסירים,  מעבר לקיבולת המחנה, ואסירים רבים שכבנו בלילות על רצפות הצריפים בצפיפות ובתנאים קשים ביותר. מנות האוכל שחילקו לנו היו מופחתות, כי המחלקים היו גונבים את חלקם. אמרו לנו שיש אפשרות לעבור למחנה אחר. במחנות הריכוז היה פרינציפ, "אל תתנדב ואל תסרב". במקרה הזה התנדבתי למרות שידעתי שיתכן ואני דן עצמי להשמדה. אולם התנאים היו כה גרועים שחשבתי שאין לי מה להפסיד. חברי ביניו מיז'אן לא רצה לבוא ונשאר שם. בתום המלחמה נודע לי שהוא מת שם. הכול עניין של מזל.

לקחו אותי למחנה מֶלְק, כ-80 ק"מ מערבית לוינה, על גדות הדנובה. המחנה היה עלוב והתנאים איומים. כל האסירים, גם אני, היינו מלאים בכינים. עבדתי בחפירת מנהרות בעזרת פטיש אוויר. שוב הבנתי שלא אשרוד עם העבודה הקשה הזו. היה לי מזל והצלחתי לגרום לכך שיעבירו אותי לתפקיד מוביל פטישים. הייתי לוקח לתיקון מעומק המנהרה לסדנה שני פטישים שהתקלקלו, או יתדות של פטישים שקהו, ומחזיר פטישים או יתדות מתוקנים. בחשכת המנהרה התנהלתי לאט-לאט. זו היתה עבודה קלה.

כשהרוסים התקרבו למקום, הגרמנים נסוגו, בלוקחם אותנו עימם. לקחו אותנו בספינות על הדנובה עד לעיר לינץ, ומשם ארבעה ימים ברגל עד למחנה נוסף, אָבֶּנְזֵה. אנשים רבים מאוד נפלו בדרך, והושארו במקום בו נפלו.  גם במחנה זה התנאים היו איומים. מחלקי האוכל גנבו מהמנה היומית, הקטנה מלכתחילה, והמנות היומיות הצטמקו. במחנה החדש כולם היו מוזלמנים. הבחנתי שהיו מוזלמנים רזים ומוזלמנים מנופחים. אני הייתי מנופח. הייתי כל כך רעב שכשעבדנו בתחנת רכבת שהופצצה אכלתי פחם רכבות. זה היה די טעים אבל גרם לעצירות. לאחר מכן חליתי בדיזנטריה. עבדנו ימים מספר עד שהפסיקו להוציא אותנו לעבודה. באותו יום הגיע לצריפנו אסיר פוליטי, מבעלי העמדה במחנה, והזהיר אותנו: "מחר יהיה מסדר במחנה. מפקד המחנה יגיד לכם להיכנס למנהרות שבקרבתו, כדי להגן על חייכם, תסרבו!".  לסרב למפקד המחנה זה מוות בטוח, איך מתנגדים? האסיר סיים לדבר והלך.

למחרת אכן היה מסדר. מפקד המחנה הגיע עם חבורת קצינים וחיילים ואמר: "החלטנו למסור אתכם לידי האמריקנים." נשמע קול אדיר של שמחה. הוא המשיך: "היות ויכולות להיות פה הפגזות והפצצות, אנחנו מציעים שתיכנסו למנהרות שליד המחנה." עשרת אלפים ויותר אסירים צעקנו, "לא רוצים, לא רוצים!". זה היה מהלך מפתיע. מפקד המחנה וקבוצה שלו יצאו בשקט מהמחנה. כעבור שעה-שעתיים מגדלי השמירה אוישו על-ידי אזרחים מקומיים במקום החיילים. הבנו שאלה נסו על נפשם. בשעות אחר הצהרים המוני אסירים רצו למחנה החיילים הריק, שנמצא קרוב למחנה האסירים, ואני עימם. היה שם מחנה אוכל והסתערנו עליו, כל מה שתפסנו הכנסנו לפה. משרוקנו כל דבר אוכל, חזרנו לצריפים. עם חשיכה באותו יום שמענו פיצוצים. אלה נשמעו מן המנהרות שליד המחנה, בהן רצה מפקד המחנה שנסתתר.

למחרת, יום א' 6 במאי 1945, משעות הבוקר החלה נהירה של כל האסירים אל המגרש שליד שער הכניסה למחנה, מי בזחילה, מי בהליכה, מי מובל על ידי אסירים אחרים. המתנו והמתנו. קצת אחרי הצהריים נכנסו למחנה שלושה טנקים אמריקאיים. מאותו רגע היינו חופשיים. בקושי חיים אך חופשיים. האסירים התקבצו בקבוצות על פי הלאום וכל קבוצה שרה את ההמנון שלה. הייתי אז בן עשרים וחודשיים ומנופח מרעב.

היו במחנה כ-180 יוונים. החלטנו לגור יחדיו בשניים-שלושה צריפים. בדרך לצריפים, עצר אותי מישהו והוביל אותי אל קבוצת אנשים. התברר שהיו אלה יהודים וכולנו פצחנו בשירת התקווה.

 

לאחר המלחמה

בתחילת יוני 45, לאחר שהשתפר מצב הבריאות של האסירים, גם שלי, הודיעו לנו כי כל אסיר משוחרר חייב לחזור לארצו. משימת ההחזרה הוטלה על סוכנות האו"מ "אונר"א. זמן מה אחר כך התחיל המסע ליוון. במשאיות הובילו אותנו לאיטליה. בהגיענו לצפון איטליה, נתקלנו לראשונה בחיילי הבריגאדה היהודית, ששרתו בצבא הבריטי. בשיחות עימם – דיברנו עברית.  סיפרנו שאנו יהודים מיוון, שהיינו במחנות ועתה חוזרים ליוון. הם שכנעו כ-40 מאיתנו שלא לנסוע ליוון, אלא לעלות ארצה. משהסכמנו, הם לקחו אותנו להכשרה בקצה הדרומי של איטליה, לסנטה מריה דל בניו. היינו שם כמעט שנה, איחדו אותנו עם יהודים מארצות אירופה אחרות שהגיעו לשם, לגוף שנקרא "קיבוץ לחופש". היינו אמורים לעלות עם האונייה "לה ספציה", אך מאחר שתפסו אותה הבריטים השאירו אותנו ברומא. לאחר כחודשיים לקחו אותנו לנמל בצפון-מערב איטליה והעלו אותנו על אונייה בשם "ווג'ווּד". ליד קפריסין הבריטים תפסו את האונייה וגררו אותה לחיפה. משם העבירו את כולנו למחנה עתלית. היה זה ביוני 1946. לאחר כחודש שחררו אותנו וקיבלנו תעודות זהות של פלשתינאים. אני עם החברה שלי, חנה לבית ולדמן, ניצולת שואה מרומניה, אותה הכרתי עוד באיטליה, ועלתה יחד עמי, נסענו לדרום תל-אביב, שם ידעתי שמתגוררים סלוניקאים רבים. אותנו הגברים שיכנו באוהלים בשכונת שפירא ואת הנשים בבית עולים בדרום רחוב העלייה.

משהחלטנו להתחתן סייע לנו מנטש צרפתי לפלוש לחדר כביסה ברחוב לוינסקי 56. בחדר זה לא היו קירות והתקנו לוחות דיקט כקירות.

התחתנו ב- 2 בפברואר 1947 והתגוררנו בתנאים קשים מאוד בחדר האמור, שפרט למים לא היו בו שום שירותים. כאן נולדה בתנו הבכורה, רחל, ב-27 באוקטובר 1947.

ב-19 באפריל 1948 התגייסתי. הציבו אותי לחיל התותחנים. לאחר שעברתי קורס מוניתי להיות עוזר למפקד סוללה. ביוני 1948 נשלחתי עם הסוללה לגליל. בכל מלחמת השחרור פעלתי עם הסוללה בחזית הצפון. ב"מבצע חירם" נפצעתי. לקראת כיבוש אילת הורידו אותנו לעיר הדרומית לסייע לאנשי החי"ר.

בשלב מסוים שמעתי שנפתח קורס קצינים וביקשתי להצטרף לקורס, הבנתי כבר אז שמלחמות רבות עוד יהיו במדינה שלנו. סיימתי בהצטיינות את הקורס בדצמבר 1950, וכך החלה הקריירה הצבאית שלי. לאחר שקיבלתי קצונה קבלנו דירת מגורים בשיכון המשפחות במחנה סרפנד (צריפין). אלי, בננו השני, נולד ב-23 בנובמבר 1954. גרנו בסרפנד כמעט עשר שנים. בשנת 1962 החלטנו לעבור לגור בבת ים. בשנת 1971 השתחררתי מהצבא בדרגת סגן אלוף. זמן מה חיפשתי עיסוק מתאים עד שהשתלבתי כסגן מנהל באחת מיחידות מערכת הביטחון, שם עבדתי עד צאתי לגמלאות ב-1990. בהמשך מוניתי כמנהל היחידה. בשירות מילואים הועליתי לדרגת אלוף משנה.

כאמור, נולדו לי בת ובן. כיום יש לי, חמש נכדות ונכד, שתי נינות ושני נינים. חנה אשתי ז"ל נפטרה ביום ד' כ"ב באלול תשע"א (1  בספטמבר 2010), לפנות בוקר.

את מלאכת הכתיבה התחלתי טרם צאתי לגמלאות, אך זו התעצמה לאחר מכן. עיקר הכתיבה שלי היא שירה בלאדינו. לכל ספריי בלאדינו צורף תרגום בעברית פרי עטו של דר' אבנר פרץ, מנהל מכון מעלה אדומים.

פירוט הספרים שכתבתי ותרגמתי:

 

1.  "מצרי שאול" בעברית בשנת 1972. מהדורות מורחבות של הספר יצאו לאור ב-1979 וב-2009.

2.  תרגום בלאדינו של המהדורה האחרונה של הספר לעיל, פרי עבודתי,  "Las Angustias del Inferno" יצאה לאור בשנת 2007.

3.  מהדורה אנגלית של המהדורה השנייה של הספר  בשם " "The Straits of Hell בהוצאת Peleus & Bubliopolis יצאה לאור ב-2005.

4.  "En los Kampos de la Muerte" , בהוצאת מכון מעלה אדומים, ובו שלוש פואמות יצא לאור בשנת 2000. לאחת הפואמות "La Djovenika al Lage"r חיברתי מוסיקה בעצמי.

5.  " "En Tierras de Moav i Peleshet , בהוצאת מכון מעלה אדומים בשיתוף המרכז לחקר תרבות הלאדינו – אונ' בן גוריון, ובו מחזה ופואמה יצא לאור ב-2003.

6.  בשנים 2006-2008  תרגמתי את האודיסאה להומרוס,  מיוונית עתיקה ללאדינו. הכרך הראשון יצא לאור ב-2011 והשני ב- 2014 בהוצאת "ידיעות" ובסיוע של אנה ואלי שליט והרשות הלאומית לתרבות הלאדינו.

7.  בשנים 2012-2015 תרגמתי את האיליאדה להומרוס מיוונית עתיקה ללאדינו. הספר טרם יצא לאור.

8.  סיימתי לכתוב מחזה בעברית ובלאדינו, אשר טרם הובא לדפוס.

9.  חיברתי מלים בלאדינו לשיר "ומשה היכה על סלע".

10.     חיברתי והלחנתי שיר בלאדינו " "Bulisa mi Ermoza , שהתחיל להיות מושר בארץ לאחרונה. חיברתי לשיר גם מילים בעברית.

 

 

 

 

 

 

 

 


יוצר הזיכרון

רחל העליון מזריץ

קשר לדף הזיכרון Daughter

קהילות

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
רחל העליון מזריץ
רחל העליון מזריץ