שלמה פרל

(1925)

Short Biography


Born PeineLived

סיפור חיים

 

 

 

שלמה פרל נולד ב-20 באפריל 1925 בעיר פיינה בסקסוניה התחתונה שבצפון גרמניה, למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה. לאחר עליית הנאצים לשלטון ופרסום חוקי הגזע, ובעקבות ביזה של חנות הנעלים של משפחתו ולאחר שסולק מבית הספר בו למד, עבר ב-1935 עם משפחתו ללודז' שבפולין.

 

לאחר פלישת הנאצים לפולין ברח שלמה פרל עם אחיו ,יצחק ,לחלק הסובייטי של פולין, והצטרף לבית ילדים סובייטי ולארגון הנוער "הקומסומול". אחיו המשיך ליעד אחר. עם פלישת גרמניה לברית המועצות בשנת 1941 נמלט, ומאוחר יותר נפל בשבי יחידה של הצבא הגרמני. בזכות שליטתו המוחלטת בשפה הגרמנית הצליח פרל לשכנע את לוכדיו כי שמו למעשה הוא יוזף פרייל (Josef Perjell ) ,וכי הוא אזרח גרמני החי מחוץ לגרמניה. פרל התקבל ליחידה ושימש בה כמתורגמן רוסית-גרמנית. במסגרת תפקידו נטל חלק כמתורגמן בחקירת בנו של סטלין, שהיה קצין "בצבא האדום". פרל היה בסכנה מתמדת עקב היותו יהודי נימול, והוא ניסה להימלט במספר הזדמנויות מהצבא הגרמני חזרה לסובייטים, אך ללא הצלחה.

 

בגלל שהיה עדיין קטין, נשלח לבית ספר של נוער היטלר בבראונשווייג, שם המשיך להסתיר את זהותו היהודית תחת השם יוזף פרייל. באותה תקופה הייתה לו חברה בשם לני לטש, נאצית נלהבת שלמרות אהבתו הגדולה אליה, נמנע מלספר לה על היותו יהודי. פעם אחת גילתה אמה של לני שפרל הוא יהודי, אך היא נמנעה מלגלות את סודו.

 

קרוב לסיום המלחמה נתפס פרל עם חבריו ליחידה הגרמנית על ידי יחידה של צבא ארצות הברית, אך בגלל שהיה מגויס זוטר לא נעצר כאסיר מלחמה אלא שוחרר. הוא מצא את אחיו יצחק ונודע לו על מותם של הוריו. עקבות אחותו, שברחה לכיוון הרוסים, אבדו.

 

בתום המלחמה חזר פרל לזהותו היהודית, ושימש משך תקופה קצרה כמתורגמן בצבא הסובייטי. עלה לישראל ביולי 1948, התגייס לצה"ל והשתתף במאבק על שחרור ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות.

 

שנים רבות לאחר מכן, כתב את סיפור חייו בספר אוטוביוגרפי בגרמנית, שתורגם לאחר מכן לעברית ויצא ב-1991 בשם "קוראים לי שלמה פרל!". בשנת 1990 יצא לאקרנים הסרט "אירופה אירופה" המבוסס על סיפורו. הסרט זכה ב-1991 בפרס "גלובוס הזהב" לסרט הזר הטוב ביותר, והיה מועמד לפרס האוסקר. ב-1994 יצאה לאור מהדורה חדשה של הספר בעברית בשם "אירופה אירופה".

 

 

העדות האישית של שלמה פרל:

...כעבור ארבעה וחצי חודשים קיבלנו הודעה רשמית על הקמת גטו לודז'. ניסינו להימלט למזרח פולין. אני הייתי בן 14 ואחי בן 30. סצנות הפרידה היו קשות מאוד עבור הוריי. להם היה ברור שאנחנו עוזבים אותם לתמיד. לי לא. לו ידעתי, כנראה, לא הייתי הולך. אני מלא התפעלות עמוקה מאימי ,שידעה כי לא תראה אותי שוב, ובכל זאת שלחה אותי מהבית רק כדי שיהיה לי קצת יותר סיכוי. מילות הפרידה של אבי היו: 'שלמהל'ה, אל תשכח לעולם מי אתה.' בכך הוא רצה לומר לי כי עליי להישאר יהודי בכל תנאי, ושאלוהים יעזור לי.

אמי הוסיפה עוד שתי מילים: 'עליך לחיות!'

אחותי נשארה עם ההורים בגטו. אמא נתנה לי למעשה פקודה. בפרידה הייתי שטוף דמעות ולא ידעתי להעריך את המשפט. היום אני יודע שכך ניצלתי. הנחישות שאמי נטעה בי סייעה לי מאוד.

חצינו את פולין והגענו לשטח הרוסי. שם שהיתי שנתיים. שיכנו אותנו בבית יתומים בגרודנו. הלכתי לבית ספר, ולמדתי היטב. כיום אני לא מצליח להיזכר מה לימדו אותי שם. התגעגעתי מאוד להוריי ביום ובלילה. הגיעו אלינו גלויות מהגטו, עם בול של רומקובסקי או של היטלר. אבי שאל אם אני אוכל כשר ושומר שבת. השבתי לו שלא. מה שלא אמרתי לו שזה הפסיק להיות חשוב לגבי.

 

בכל שעה או שעתיים שודרו ברדיו חדשות. השידור התחיל בצליליו של פרנץ ליסט 'תרועות הניצחון'. היטלר הפך להיות אלוהים. אפילו הבישוף של הרייך השלישי אמר שהיטלר הוא התגלמות ישו עלי אדמות. בית הילדים שלי היה ממוקם 15 ק"מ מהגבול. ביום הפלישה הודיעו לנו באמצע הלילה לקום, ושמפנים אותנו למינסק לזמן מה. עד היום הזה אני שומע את נאומו של מולוטוב: "נשמיד את האויב הפשיסטי על אדמתו הוא".

עם הנסיגה למינסק חוויתי  על בשרי את מהות הנסיגה האיומה הזו שהרוסים ביצעו. זה היה ממש גיהינום. הגרמנים כיתרו אותנו וסידרו אותנו על מנת למיין אותנו. במלחמה הזו לא לוקחים יהודים וקצינים פוליטיים בשבי.

הצטרפתי לתור הארוך ביותר. הייתי בן 16. לא הייתי מסוגל להוציא מילה מפי. השכל כבר לא עבד, אבל האינסטינקטים שלי פעלו. חפרתי בור קטן עם העקב וטמנתי את כל התעודות שלי, את עובדת היותי יהודי וחבר קומסומול. פתאום שמעתי פקודה בגרמנית: "ידיים למעלה!". הגרמני שאל אותי: "אתה יהודי?". היה לי ברור שאם אומר אמת, יהרגו אותי. באותו רגע שמעתי את קולה של אמא: "עליך לחיות". נקרעתי בין הציווי מאבי לזה מאמי. הדת והחיים לא הלכו יחד. הזכות לחיים היא מעל כל זכות אחרת. בשבריר שנייה היה עליי להכריע. בחיוך, ובקול שלא השאיר כל ספק, עניתי לו שאיני יהודי אלא פולקסדויטשה. הנֵס קרה והוא האמין לי. לאחרים לא האמינו ובדקו אותם תוך הורדת המכנסיים ומשם הם הוצעדו למוות.

 

החיים בגטו לודז':

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלודז', העיר השנייה בגודלה בפולין, כ – 672,000 תושבים, מתוכם כ- 233,000 יהודים ולמעלה מ- 60,000 גרמנים. לודז' היתה עיר תעשייתית גדולה וכונתה מנצ'סטר הפולנית. היהודים היו גורם חשוב בתעשיית העיר. 43% מהם עסקו במקצועות ייצור שונים, בעיקר בענפי הטקסטיל, והוציאו מתוכם תעשיינים גדולים, בכללם ישראל פוזננסקי ואשר כהן שתרמו רבות לכלכלת העיר. חיים ציבוריים ותרבותיים תוססים התפתחו בקהילה היהודית בלודז': הוקמו בתי-ספר יהודיים מזרמים שונים, גימנסיות יהודיות ועבריות, תיאטרונים כגון "אררט" ו"עזאזל" ומועדוני ספורט יהודיים כגון "בר כוכבא" ו"הכוח".  מפלגות יהודיות מכל גוני הקשת הפוליטית פעלו בה ולצדן תנועות נוער יהודיות על אלפי חבריהן.

בלודז' הופיעו עיתונים יומיים ביידיש "לאדזשער טאגבלאט", "לאדזשער פאלקסבלאט", "נייער פאלקסבלאט" וכתבי עת אחרים. ואנשי רוח יהודים מפורסמים פעלו בה: הסופר דוד פרישמן, המשורר יצחק קצנלסון, המשורר והמחזאי משה ברודרזון, הציירים ס' הירשנברג, מאורצי טרמבץ', יענקל אדלר, ארתור שיק ואחרים.

 

 

מקורות המידע:

ויקיפדיה


יוצר הזיכרון

עידן יסקולקה

קשר לדף הזיכרון מתנדב/ת