שרה וולף לבית בלום

(1898-1944)
Date of death : 5/1/1944Place of death :

Short Biography

Camps אושוויץ דברצן

Born Lived chop

סיפור חיים

משפחתו של אבי ישראל וולף

האב יעקוב: נולד 17/10/1898 בנויצקה צ'כיה איננו יודעים מה שם הוריו

מקצוע: חייט והייתה לו מתפרה בעיר.

ככול הנראה הגיע לאזור הונגריה מוינה (לשם כנראה הגיע בעקבות מלחמת העולם ה-2) שם כנראה למד..

האם שרה בלום : אישה משכילה עקרת בית, עסקה כמתורגמנית להונגרית , גרמנית וסלובקית .

נולדה 14/4/1898 בנירבטור הונגריה הבת הצעירה של שמואל ורוזה שוורץ

 

סבתא שרה עבדה בחנות לתיקון נעלים , סבא יעקוב בדרכו חזרה מווינה למקום הולדתו (פולין?) העיר צ'ופ הייתה מרכז לרכבות בכל אירופה שם החליפו רכבות על מנת להגיע ליעדים שונים באירופה. כנראה היה צורך בתיקון נעלים אבל החלטה זו לתקן את הנעלים הביאה לפגישה בין בני הזוג.

יעקוב ושרה התחתנו בבית האח אלכסנדר דוד ועברו להתגורר בעיר צ'ופ שהייתה עיר מעבר (תחנת רכבת גדולה) מרכזית           

נולדו להם 4 בנים : מרדכי (מוקי) , ישראל (זיגמונד) , אלכס חיים (שוני) 1936 , יוסף (יוסי) 1933 ישראל היה האח השני  ונולד ב- 2/4/1928 .    

 המשפחה הייתה ציונית (אבא ידע עברית לפני הגיעו לארץ) האב יעקוב רכש חלקת קרקע ו-1000 לבנים לבניית בית בארץ ישראל .

משפחת וולף חיה בעיירה  צ'ופ ב-1939 (תחת שלטון צ'כי) עם כיבוש האזור ע"י ההונגרים גורשה המשפחה מביתה (שכן אבי המשפחה לא היה יליד המקום) והוכרחה לעבור את הגשר מעל הנהר למדינה השכנה (אזור צ'כי), אבא  סיפר כי הם נעמדו באמצע הגשר ולא נתנו להם לעבור ולא לחזור . המשפחה נדדה והגיעה לאזור הרי הקרפטים התמקמו ב- Velky Berezny (היום אוקראינה)  והם הצליחו להסתדר ולחיות מהיד לפה , ב-1944 גורשו כל היהודים לגטו "אוזהורד    UZHOROD " ובחודש אפריל 1944 גורשה כל המשפחה לאושוויץ .

כבר עם ההגעה ב- 14/4/1944 בסלקציה הראשונה נשלחו האם ושני האחים הקטנים לתאי הגזים

הדבר האחרון שישראל זוכר זו מבטו של אימו ההולכת עם אחיו הקטנים  , היא מביטה בו ויודעת שהם לא יפגשו שוב. רק שנתיים לפני מותו העז סבא לספר לסבתא בלבד ששני האחים הקטנים אפילו לא הגיעו למשרפות , הם נתלשו מיידי האם , נזרקו חיים לבור וכוסו בסיד .

 

 על ילדותו אמא מספרת ,"בית הספר שלו היה כל כך רחוק שהוא נסע אליו ברכבת..הוא למד בבית הספר את השפה העברית וכשהגיע לארץ דיבר טוב יותר מהתושבים בארץ..אחרי הלימודים  עבד ישראל במאפיה ובתמורה קיבל כיכר לחם חם. בבוקר, כשסיים את העבודה נהגו האב והבנים להתרחץ בנהר הטיסה וכאשר הנהר היה קפוא, רחצו בשלג שבחצר  ומשם יצאו לבית הספר ולעבודה. ישראל סיפר עוד שבזמן המלחמה היו  פרטיזנים ביערות, ובהיותו ילד צנום פיקח וזריז  שלחה אותו אימו להתגנב אליהם עם שקיות אוכל  שהכינה עבורם".

 

האב יעקוב , ישראל ואחיו מוקי נשלחו למחנה סמוך מחנה העבודה. הם חולקו ל-2 קבוצות כך שרק אחד האחים נשאר עם האבא , האבא ידע שהאח שנשאר לבד לא ישרוד והצליח להתחלף עם אדם שהייתה לו בעיה דומה כך ששני האחים היו יחד והאבא נשאר לבד, עם פרדתם נתן בידם דף מתוך ספר גמרא עם הפרטים האישיים שלהם.. האחים והאבא סיכמו כי יעשו ככול יכולתם להישאר בחיים וכאשר יוכלו יגיעו ויפגשו בארץ ישראל. בפעם האחרונה שהתראו הייתה בחודש מאי 1944 מאז לא חודש הקשר , היו שמועות שראו את סבא יעקוב עובד במכרות העופרת (הרעילות) בהרים אולם השמועה לא אומתה .  שני האחים (ישראל ואחיו מוקי) שרדו את שארית המלחמה בעבודה קשה (עבודת פרך לטובת הצבא הגרמני) ובחיפוש מזון . מוקי שהיה צייר צייר ציורים ובעבור תפוח אדמה מכר אותם לשומרי המחנה .

לישראל היו צלקות על הרגלים ועל הגב , לא ידענו ממה הם אבל שנים לאחר מותו גילינו כי במסגרת העבודה במחנה היה תפקידו כנער קטן להאכיל את החזירים של השומרים , ישראל נתפס גונב אוכל לו ולאחיו, ועל כך  קיבל 25 מלקות עם שוט , שבוע ימים אח"כ לא היה מסוגל לשבת ואלו היו הצלקות שראינו ולא העזנו לשאול , להבדיל סיפר על שומר המחנה שמדי פעם היה צועק "ילד יהודי לך לנקות לי את החדר" בחדר הוא היה מוצא בפח האשפה סנדביץ אכול בחלקו ולפעמים גם תפוח.

המחנה שבו שהו האחים שוחרר ע"י הצבא הסובייטי (הצבא האדום) ושני האחים החלו את נדודיהם ובסופו של דבר הגיעו לבודפשט (בירת הונגריה) ושם הצטרפו להכשרת עולים לקראת העלייה (הבלתי חוקית) לארץ ישראל (עלייה ב') . לאחר תקופה יצאה הקבוצה דרך אוסטריה לאיטליה . התנועה הציונית אספה את כל יודעי העברית כדי לעזור בארגון העלייה .

מוקי (מרדכי) שהיה מבוגר יותר מישראל יצא בקבוצה מוקדמת , את הקבוצה עצרו בנמל "ליספז'יה" על האונייה "דב הוז" ,הם פרצו בשביתת רעב ובסופו של דבר קבלו "סרטיפיקטים" (רישיונות עליה חוקיים) והמשיכו עם האונייה "מרדכי גולומב" לארץ ישראל .   

ישראל נשאר באיטליה וגויס לפלוגות  של ההגנה ועבר אימוני חיילות ונשק .

האימונים היו לשם הגנה על הפליטים בתוך אירופה במהלך התנועה בדרכים לנמלי המוצא . ישראל עסק בהברחת קבוצות פליטים דרך הרי האלפים מאוסטריה לאיטליה .

במהלך אחת ההברחות התעכב בנמל "בארי" שם עגנה אוניית הנשק "לינו" אשר צוללני ההגנה פוצצו, הוא השתתף בקבוצת האיסוף אשר תפקידה היה להתריע על הגעת כוחות בריטיים . ישראל עלה על אוניית המעפילים "שושנה" בחוף נטה פונטה בדרום איטליה , המחנה הוסווה כבית משוגעים לילדי הפליטים וכך מנעו מהבריטים לבוא ולראות מה קורה בו באמת . באונייה שושנה הפליגו כ-80 פליטים , האונייה הייתה למעשה ספינת דייג קטנטנה מעץ . לאחר מספר ימים מול חופי לבנון פגשו בלב ים את האונייה "שבתאי לוזינסקי" אשר יצאה באותו זמן גם היא מאיטליה ועל סיפונה כ-400 פליטים , אנשי שושנה עלו על האונייה שבתאי לוזינסקי ושושנה חזרה לחופי איטליה . האונייה של אבא עלתה על החוף באזור ניצנים כאשר תושבים רבים מאזור הדרום, רחובות ועד באר טוביה, חיכו על החוף ועזרו בהורדת הפליטים ופיזורם , לרוע המזל הפעולה התגלתה ע"י ערבי שהלך על החוף הוא יידע את הצבא הבריטי ששלח מטוס ומייד אח"כ הגיעו גם החיילים . העולים החדשים והוותיקים התערבבו ושרפו את תעודות הזהות , החיילים לא ידעו מי רשאי להיות בארץ ומי לא לכן הגלו את כל האנשים שהיו על החוף למחנה מעצר בקפריסין .

במחנה התארגנו קבוצות למידה ללימוד עברית וידע כללי על הישוב בארץ , ישראל ידע עברית מהבית והוא למד בע"פ את המידע על קיבוץ בארי (שבאותה תקופה היה ממוקם ליד גדרה) כגון מה הם שמות חברי הקיבוץ ידע לתאר איך נראה הקיבוץ  ועוד. הוא  עבר בקלות את המבחנים שערכו אנשי הבולשת הבריטית כדי לראות מי עולה ותיק הרשאי לחזור לארץ ישראל ומי לא (וצריך להישאר בקפריסין) לא רק שהצליח להגיע לארץ ישראל הוא גם הצהיר שיש לו אישה (שלא הכיר קודם ולמעשה לא ידעה עברית כלל) ובזכות כך הגיעה גם היא לארץ. לאחר ההגעה כמובן שנפרדו דרכיהם . העולים שהגיעו קבלו תעודות מזויפות (שהרי לא היה להם מספר זהות) וישראל הצטרף בפועל לקיבוץ בארי .

הוא עבד בחקלאות ובהגנה על המקום , כאשר לא הייתה מספיק עבודה יצא לעבוד במפעלי ים המלח בסדום שם פגש את קלרה .

הזוג הצעיר התחתן ועבר להתגורר בקיבוץ בארי .

 

 את אחיו מוקי פגש ישראל מספר בודד של פעמים  ב- 27 מרץ 1948 י"ז אדר ב' תש"ח (חג פורים) יצא אחיו למשימה של הבאת אספקה לקיבוץ יחיעם הנצור השיירה כללה 90 לוחמים ב-7 רכבים משוריינים. השיירה התגלתה ובקרב הקשה נהרגו 46 חיילים וחיילת אחת. אחד הלוחמים היה מרדכי (מוקי) וולף .

למעשה בשלב זה (למעט המשפחה שהתחיל להקים) נשארו לו 2 בני דודים : מאיר (לצי) פרנקל ו- משה בלום .

יוצר הזיכרון

יעל וולף פורטוגז

קשר לדף הזיכרון Grandaugther

קהילות

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
יעל וולף פורטוגז
יעל וולף פורטוגז