ריגה

פרטי הקהילה

סיפור הקהילה






קהילת ריגה בין שתי מלחמות עולם
 
ריגה היא עיר הבירה של לטביה, והעיר הגדולה ביותר בה. הקהילה היהודית שבה נוסדה באופן רשמי בשנת 1842, אם כי יהודים ישבו בה קודם לכן. שנה לאחר מכן נוסד בית הכנסת הראשון בעיר. היהודים נחשבו לתושבי חסות של הממשלה הצארית. הקהילה גדלה במספרים ובמוסדות קהילתיים-דתיים, תרבותיים וחברתיים. ערב מלחמת העולם הראשונה היו בה 33,651 יהודים, 7% מהאוכלוסיה הכללית. בתקופת המלחמה הגיעו לקהילת ריגה יהודים אשר גורשו מקורלנד, אחד מאיזורי לטביה. כתוצאה מחוזה ורסאיי הפכה לטביה לעצמאית, ובכך התחילה תקופה חדשה בתולדות יהודי לטביה, ובתוכם קהילת ריגה, מרכזם העיקרי.

 

כתנאי למתן עצמאותה חויבה ממשלת לטביה העצמאית לתת זכויות למיעוטים, שהיוו רבע מהאוכלוסיה במדינה. היהודים, שהיו המיעוט השני בגודלו, היוו 4.8% מהאוכלוסיה הכללית במדינת לטביה, אך בין 11%-13% מתושבי ריגה. התרחשה תופעה ברורה של מעבר צעירים יהודים מערי השדה ומהעיירות לריגה, בתקווה לשיפור מצבם הכלכלי והחברתי. כמו כן העדיפו יהודים לטביים, פליטי המלחמה שחזרו מרוסיה ללטביה, להתיישב בריגה ולא לחזור למקום מושבם הקודם. נטיות אלה הגיעו לשיאן ערב מלחמת העולם השנייה, כשהיו בריגה כמעט חצי מיהודי לטביה, 43,672 איש, 46.7% מכלל יהודי לטביה.
כלכלת לטביה נפגעה קשה במלחמת העולם הראשונה, ויהודי לטביה מילאו תפקיד חשוב בשיקומה. 
בריגה היו 48% מכלל הסחר ו- 28% מהתעשיה בידי היהודים. כמו כן, בשנים 1924-1922 ייסדו סוחרים ובעלי הון יהודיים חמישה בנקים בריגה. אולם נתונים אלה מטעים, כי הם משקפים את מצבם של מיעוט היהודים שהתעשרו. מצבם הכלכלי של הסוחרים הזעירים ובעלי העסק הקטנים, שהיוו את מרבית המפרנסים היהודיים בריגה וערי השדה, היה קשה. נטל המיסים הכבד והתחרות הבלתי הוגנת שנכפתה עליהם מצד הקואופרטיבים הלטביים, הביאה אותם אל סף ההתמוטטות. מוסדות עזרה יהודיים, כגון איגודים לאשראי, ארגונים להגנת הסוחר ובעל המלאכה ומוסדות צדקה באו לעזרתם. כמו כן, הג'וינט הקים בריגה ובמקומות נוספים בלטביה רשת בתי ספר מקצועיים כדי לעזור לצעירים יהודיים לעבור הסבה מקצועית. בשנת 1934 ארעה בלטביה הפיכה ימנית קיצונית. אחת מתוצאות אותה הפיכה הייתה הרעה ניכרת במצבם הכלכלי של יהודי לטביה, ובעיקר של יהודי ריגה, כיון שכפי שמתואר לעיל הייתה בין שתי המלחמות נהירה מיתר איזורי לטביה לריגה.

בעקבות שיוויון הזכויות למיעוטים שהוכרז על ידי ממשלת לטביה העצמאית, היו היהודים יכולים להשתלב בתחום הפוליטי. בסיים, הפרלמנט של לטביה, אשר מקום מושבו היה בריגה, היו ליהודים שישה צירים בשנות ה- 20', אך רק שלושה בסיים הרביעי (1931-1934), ערב ההפיכה הימנית הקיצונית אשר חיסלה את המסגרת הדמוקרטית של לטביה. בבחירות לסיים השני (1925) היו שש רשימות יהודיות, שהן לפי סדר גודלן: "אגודת ישראל", "המזרחי", "צעירי ציון", "הבונד", "הדמוקרטיים הלאומיים" ו"ההסתדרות הציונית". באשר לרשימות הדתיות, ההתפלגות שלהן הייתה כדלקמן: בלטביה בכללותה קיבלה "אגודת ישראל" 13,465 קולות ו"המזרחי" 10,544, יחד כ- 24,000 קולות מתוך 39,828, כלומר ששתי הרשימות הדתיות קיבלו 60% מהקולות. בריגה קיבלה "אגודת ישראל" 6,048 קולות ו"המזרחי" 3,287, יחד 9,335 קולות מתוך 14,795 לרשימות היהודיות, כלומר ששתי הרשימות הדתיות יחד קיבלו 63%. ההבדל שבין "אגודת ישראל" לבין ה"מזרחי" בולט יותר בריגה (כמעט כפול - 6,048 קולות מול 3,287) מאשר בלטביה בכללותה (13,465 מול 10,544). את התמיכה הרבה ל"אגודת ישראל" בריגה יש לזקוף במידה לא מבוטלת לאישיותו של ר' מרדכי דובין, שנודע בעיר כשתדלן נמרץ בעל לב יהודי חם, שהיה מוכן לעזור לכל יהודי באשר הוא, דתיים וחילוניים כאחד. הוא עצמו היה חסיד חב"ד נלהב. בימי הכיבוש הסובייטי של לטביה (1940) הוא הוגלה לרוסיה ונפטר שם. ציר נוסף מטעם "אגודת ישראל" היה שמעון ויטנברג, עורך דין ועסקן.

באשר ל"מזרחי", הדמות המרכזית בה היה הרב מרדכי נורוק, מייסד תנועת ה"מזרחי" בלטביה, אשר היה ציר בסיים מטעמה כל שנות קיום לטביה העצמאית. כמו כן, השתתף בקונגרסים הציוניים שנערכו בין שתי מלחמות העולם. הוא עלה לארץ ישראל, ובאחרית ימיו היה חבר כנסת במדינת ישראל. את "צעירי ציון" ייצג בסיים פרופ' מתתיהו ליזרסון, ואת ה"בונד" ייצג ד"ר נח מייזל. בגלל ההבדלים האידאולוגיים ביניהם לא הקימו הצירים היהודיים סיעה יהודית משותפת, אך היה ביניהם שיתוף פעולה בנושאים שהייתה להם חשיבות מבחינת האוכלוסיה היהודית בכללותה, כגון בעיית האנטישמיות או מגמת הלטביזציה במוסדות הממלכתיים, תופעה שדחקה את רגלי היהודים. דוגמאות נוספות לשיתוף הפעולה בין הרשימות היהודיות השונות הן עידוד חוק האזרחות (שהתקבל ב- 1927 ועזר ליהודים, בין יתר הלטביים, לקבל אזרחות לטבית), וביטול חוק חובת המנוחה ביום ראשון ובחגים נוצריים, דבר שהיה מהווה מכה ניצחת לסוחרים היהודיים. כתוצאה מהפיכת אולמאניס, ההפיכה הימנית הקיצונית ב- 1934, נאסרה פעולתם של עשרות ארגונים פוליטיים, ביניהם המפלגות הציוניות והיהודיות. כך היה להלכה, אולם למעשה פעולתן המשיכה תחת שמות אחרים וכותרות שונות. כל הפעולה הפוליטית, היהודית והלטבית כאחת, הופסקה עם כניסת הסובייטים ללטביה ב- 1940, ועם כיבוש לטביה על ידי הנאצים ימ"ש ב- 1941.





את קשת הדעות שהשתקפה ברשימות היהודיות בסיים אפשר לראות גם במוסדות התרבות והחינוך בעיר. הרי מספר דוגמאות לאותה פעילות: היו בריגה עיתונים וכתבי עת באידיש - "דאס באלק", "אונזער וועג", "פרימארגן" ו"היינט". לאחר הפיכת 1934 נסגרו כמעט כל העיתונים וכתבי העת היהודיים, פרט ל"היינט", בטאון "אגודת ישראל" ("אגודת ישראל" זכתה לעמדת כוח כמעט בלעדית בתחום החינוכי המצומצם שנשאר). בלטביה העצמאית שבין מלחמות העולם נוהלו בתי הספר היהודיים בידי מיניסטריון החינוך, שנקרא בשם "ההנהלה להשכלת היהודים". החלוקה הפנימית במסגרות החינוך הייתה כך:
  • מועצות החינוך היסודי והעל-יסודי התורניים השתייכו לרשת "תורה עם דרך ארץ", ונתמכו בידי "אגודת ישראל";
  • בתי הספר העבריים הדתיים השתייכו לזרם "תושיה", ונתמכו בידי "המזרחי";
  • בתי הספר העבריים החילוניים השתייכו לרשת "תרבות", ונתמכו בידי ההסתדרות הציונית;
  • בתי הספר האידשאים השתייכו לרשת "ציש"א", ונתמכו בידי הבונד. 

    בכל בתי הספר הנזכרים הייתה השבת יום מנוחה. היה מאבק פנימי בין בתי הספר באשר לשפת ההוראה. בכל התקופה הזאת התקיימו בתי ספר עבריים ואידישאים זה לצד זה, תוך תחרות ביניהם. באשר להשכלה גבוהה, היו אמנם יהודים באוניברסיטת ריגה, אך במשך הזמן, ובמיוחד לאחר הפיכת 1934, הייתה ירידה שיטתית במספרים ובאחוזי היהודים שלמדו בה. כתוצאה מהפיכת 1934 חוסלה מערכת החינוך היהודי האוטונומי, וב- 1940, כתוצאה מפלישת רוסיה ללטביה, עברה כל מערכת החינוך הלטבית, והיהודית בתוכה, למרות הסובייטית.

    התמונה המתוארת לעיל כללה את קשת יהדות לטביה בכלל, ואת ריגה בפרט כמרכז היהודי הגדול ביותר בלטביה, במידה ואותה רשת השתיכה ל"הנהלה להשכלת יהודים". כאמור, היא כללה גם את רשת בתי הספר של "אגודת ישראל" ו"המזרחי", אולם היא לא כללה את שתי הישיבות שהיו בה: "ישיבת ריגה" ו"ישיבת תומכי תמימים". "ישיבת ריגה" נוסדה בשנת תרפ"א (1921) על ידי רב העיר ר' מנחם מנדל ז'ק, תלמיד ישיבת וולוז'ין, אשר נבחר לרב העיר בשנת תרע"ה (1915). ראש הישיבה היה ר' ישראל משה כלאב, מתלמידיו המובהקים של ר' שמעון שקופ. הישיבה גידלה רבנים, מורים, אנשי ציבור דתיים ובעלי בתים תלמידי חכמים. שנים רבות היא הייתה הישיבה היחידה בלטביה, לאור העובדה שישיבות ליטא השכנה היו בהישג ידם של שוחרי לימוד התורה בלטביה. מאוחר יותר נוסדה בריגה ישיבת "תומכי תמימים" מטעם חב"ד, בעקבות שהייתו של ר' יצחק יוסף שניאורסון בעיר, וריגה הפכה למרכז חסידי חב"ד באיזור הבלטי. 


    נוסף לשטח הלימודי פעלו בריגה ארגונים יהודיים שונים. היו מוסדות גמילות חסדים, כגון: מושב זקנים, ארגון הכנסת כלה, מלביש ערומים, בית יולדות ובית חולים. כמו כן היו תנועות נוער והכשרות מטעם התנועות אשר באמצעותן התכוננו חבריהן לעלייה לארץ ישראל, ואמנם בין שתי המלחמות עלו לארץ ישראל 4,500 איש מלטביה.
    לטביה היא ערש הולדת המפלגה הציונית הרוויזיוניסטית (1923), ועד 1930 הייתה מקום מושבה של ההנהגה העולמית של בית"ר. לבחירות לקונגרס הציוני הט"ו (1927) קיבלה המפלגה הציונית הרוויזיונסטית את רוב הקולות בריגה. כנקודה מסכמת וחשובה, יש לציין שלטביה תיזכר לטובה על ששימשה מקום מקלט או מעבר ליהודים רבים בעת צרה. דוגמה לכך היא ההיסטוריון שמעון דובנוב, אשר השתקע בריגה אחרי שנאלץ לעזוב את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. קהילת ריגה עמדה על פרשת דרכים בין מזרח למערב אירופה וייצגה קשת רחבה של דעות ואורחות חיים - מהעולם הישיבתי נוסח ליטא או נוסח חב"ד ועד לאלה הנוטים להתבוללות. בכך היו יהודים מגוונים שונים יכולים למצוא את מקומם בה. 





    קהילת לטביה, ובתוכה מרכזה העיקרי ריגה, באה לקיצה בשני שלבים. ביוני 1940 (ת"ש) פלש הצבא האדום, הקומוניסטי, ללטביה. הרבה עסקנים ציוניים ודתיים נאסרו והוגלו, ביניהם הרב מרדכי נורוק ור' מרדכי דובין. שנה לאחר מכן, ב- 1941, נכבשה לטביה בידי הצבא הנאצי. בין הניספים היו רב העיר, הרב מנחם מנדל ז'ק, ראש ישיבת ריגה, הרב ישראל משה כלאב והרב יוסף קרליבך, אשר נשלח מהמבורג לריגה (ב- 1941) עם רבים מקהילתו, ומשם הובלו להשמדה. כמו כן ניספה עם יתר יהודי ריגה ההיסטוריון פרופ' שמעון דובנוב. רצח יהודי ריגה התרחש בעיקר תוך ימים ספורים בכסלו תש"ב, דצמבר 41'. עם כניסת הצבא הסובייטי לריגה ב- 1945 נותרו בה 150 יהודים בלבד מתוך 43,672 יהודים שהיו בה ערב המלחמה. ד' יקום דמם! 
























    תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן 






  •  



    הודעות ועדכונים

    עבודת הנצחה על קהילת ריגה :        

           

        

    נושא: קהילת ריגה

    מגיש: גבי אלמליח

    כיתה:י''א 5

     

    אנשי המסדר הטיבטוני, הסייף הנודד שמו, שייסדו את ריגה בראשית המאה השלוש-עשרה שלטו מאות שנים בעיר הבלטית הנאה לחופי נהר דווינה אף כשנכבשה העיר בידי הפולנים, השוודים ולבסוף בידי הרוסים, היו הגרמנים גורם מכריע באוכלוסיה ובמשק העירוני. כוחם פחת במקצת בעשרים שנות עצמאות לטביה אבל בידיהם היו מרוכזות עדיין עמדות-מפתח בתעשייה, במסחר ובמקצועות חופשיים

    בשנת 1301 פירסם ראש המיסדר, הגרמני זיגפריד פון-פויכטוונגר, צו חמור שלפיו "לא יגור במדינה הזאת שום יהודי, מכשף וקוסם, וכל אשר יתן מחסה בביתו לאיש כזה ייענש קשה ". 
    בריגה ובמחוזה, ליפלנד, החלו הליווים, אבות-אבותיהם של הלטבים, בראשותם של הגרמנים לרדוף עשרות בעלי-מלאכה וסוחרים ממוצא יהודי. פעמוני הכנסיות ליוו בצילצוליהם כל מקרה התעללות ביהודי שנתפס בריגה. הטבטונים ועבדיהם הליווים-הלטבים צהלו כחיות-טרף בפרפר טרפן בין טלפיהן

    כעבור 640 שנה, בשנת 1941, פקד הגרמני זיגפריד פון-ייקלן, מפקד חיל-הכיבוש הנאצי בריגה, להוציא שלושים אלף מיהודי העיר אל היערות שבין הפרברים שקירוטאווה ורימבולה, מרחק ששה-עשר קילומטרים מהמרכז העירוני, להעמידם שורות-שורות ולירות בהם במכונות-יריה. גופותיהם הוטלו בשוחות שנחפרו במקום

    עוזריהם של הגרמנים היו הרבה לטבים, חברי הארגון האנטישמי "פרקונקרוסט". העיתון הלטבי "טווייה" הודיע יומיום בכותרות רעשניות, ש"טווייה, היא המולדת, הולכת ומתרפאת מהצרעת היהודית". שוב צילצלו פעמוני הכנסיות כאשר הובלו היהודים אל גיא-ההריגה

    מן הגירוש הקדום ועד ההרג נאבקו יהודים להיאחז אחיזה משקית בעיר-הנמל על אם הדרך בין מזרח למערב. בכל המשטרים המכריעים היו בעיקר "בירגרים" הגרמנים, תושבים טיבטוניים ותיקים, שראו ביהודים מתחרים רציניים ברוב ענפי עיסוקם. היהודים לא ויתרו, גורשו על-ידי המסדר הטיבטוני-קתולי וחזרו לעיר. מלכי פולין, שוודיה ורוסיה אסרו עליהם לישב בריגה והם גורשו ממנה דרך השער הראשי וחזרו אליה דרך מבואות צדדיים. היוזמה היהודית ראתה בריגה צומת-דרכים של ייצוא-וייבוא בהיקף עצום. בתעודות עתיקות נזכרים שמותיהם של יהודים כקונים ומוכרים, יבואונים ויצואנים במסחר ותעשייה


    שלטון פולנים ושוודים

    בששים שנות שלטון פולין בריגה (1681-1621) נתרבו תושביה היהודים בעיר ובמחוז. הם היו מתווכים מסחריים בין ערי פולין וליטא לבין מרכזי המסחר בליפלנד וקורלנד . יהודים השיטו רפסודות טעונות מצרכים חקלאיים לאורך הדווינה אל נמל ריגה והביאו דגן ושעורה, פשתן, עצים ודבש לתושבי העיר וסביבותיה. יהודים השיטו רפסודות טעונות כלי-ברזל, מלח, טבק וקפה אל שוקי פולין וליטא. מלך פולין, זיגמונד-אוגוסט, נענה רשמית לפניית הסוחרים הגרמנים בעיר והוא פירסם צו, ש"העיר ריגה בדין שתשאר בהווה כפי שהיתה בעבר, משוחררת מתושביה היהודים", למעשה עודד השלטון הפולני חדירתם של היהודים בריגה והאזור. הם פיתחו את קשרי-המסחר בין פולין והחבל הבלטי

    חמור יותר נהג השלטון השוודי (1621-1710) לגבי יהודים. המלך גוסטוב-אדולף בכבשו את ריגה הודיע במינשר, ש"אין לסבול בעיר יהודים וזרים הגורמים נזק לסוחרים המקומיים ". 
    שוב נתמעטו היהודים בריגה. אבל בתקופת האביב, עם הפשרת השלגים, הוסיפו יהודים להשיט רפסודות מפלכי מוהילוב, וויטבסק ופולוצק אל ריגה וממנה בחזרה אל נמלי רוסיה הלבנה

    באותו פרק-זמן עבר את ריגה בדרכו אל ליטא ר' יוסף-שלמה בומדיגו, הידוע בכינויו יש"ר מקנדיה, הוגה-דעות ורופא שהוזמן לרפא מחליו את הנסיך רדזיוויל מווילנא. במכתבו שכתב אל אחד מידידיו הוא מספר, שבליטא פגש הרבה יהודים שוחרי דעת וחכמה בעוד שבליפלנד, וריגה בירתה, היהודים שקועים לרוב בעבודה ומסחר


    תקופת הצארים הרוסיים

    דמותה של ריגה ובכללה ישובה היהודי נקבעה ב- 218 שנות שלטון-הצארים הרוסיים בעיר ובאזור כולו (1710-1918). בראשית הכיבוש הרוסי היו בריגה תשעה-עשר יהודים. בשנת 1841-2 עלה מספרם לארבע מאות נפש. מספרם הלך ורב משנות השמונים והתשעים של המאה התשע-עשרה ואילך. בשנת 1913, שנה לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, באוכלוסייה הכללית של 517 אלף תושבים, היו שלושים ושלושה אלף יהודים

    תשעה-עשר היהודים הראשונים בימי שלטונה של הקיסרית הרוסית ייקטרינה הגדולה התגוררו ב"ריגרגה", בית-מחסה סגור ונתון לפיקוח השלטון. במיסמכים של אותו פרק-זמן נזכרים היהודים נפתלי הירש ובנו זונדל ייבואני עצים לבניית אוניות, שפנו אל מועצת-העיר להרשות הקמת בית-תפילה בחצר בית-מגוריהם, ולמכור להם חלקת-אדמה לבית-עלמין יהודי. אף נזכר יצחק-מארכוס סלומון, צורף-זהב וסוחר תכשיטים, שסכומי המכס מעסקיו עלו על המכס שהמועצה גבתה מכל צורפי-הזהב בעיר. לפי בקשתו ניתנה לו רשות לעסוק במקצועו, ש"גם אביו ואבי אביו עסקו בהם בעיר ריגה ". 

    ככל שנתרבו יהודים בריגה כן הלכה וגברה שנאת הסוחרים והתעשיינים הגרמנים מקומיים אליהם. בהשפעתם ובהשפעת שונאי ישראל אחרים פירסמה הקיסרית יקטרינה פקודה, האומרת, ש :

    "כל היהודים, גברים ונשים, יגורשו מתחומינו ולהבא אין להניח בשום פנים לבוא אל תחומינו ויש להקפיד על כך ".


    מי עמד לצידם של היהודים? -נציג ריגה והמחוז במוסקבה, שבאגרתו פירט את רווחי העיר מעסקיהם של היהודים. הם מייבאים עצים והם מספקים מטילי-כסף לבתי-יציקה ממלכתיים של מטבעות-כסף. הם מדקדקים לשלם מכס, ובו בזמן גרים בבית-מחסה מיוחד, גטו סגור, ואין חשש שיתרבו בעיר. נראה, שפנייה זו הועילה לדחות את פקודת-הגירוש לשנים מספר, שהרי בשנת 1728 הגישו הסוחרים של "הגילדה הגדולה", רובם גרמנים, תלונה נגד היהודים ש"מתחצפים להכניס ספרים שונים לעיר ולהחזיק בית-ספר מיוחד לילדיהם". ראייה, שהיהודים הוסיפו לגור בעיר ואף נתנו את דעתם לחינוך הילדים

    שוב פקודת גירוש. הקיסרית אליזבטה פרסמה צו

    "לגרש את כל היהודים מארץ רוסיה, מכל עריה, עיירותיה וכפריה, להוציא אלה המוכנים להתנצר ".

    הקיסרית הייתה תערובת של הוללות ואדיקות נוצרית, של נשפי-חצר שלוחי-רסן ופולחן כנסייתי, ועל הכול אנטישמית ארסית. משנתפרסם הצו בשנת 1743 ניסו ידידי היהודים בשלטון העירוני, במיוחד אלה שניבנו מעסקיהם, לעקוף את הגזירה ולהתיר כניסתם של יהודים בריגה. אך שוטריה של אליזבטה הקפידו למלא את פקודתה

    באביב של שנה זו עוכבו רפסודות המובלות בידי יהודים בפתח הכניסה לנמל ריגה. "אינני רוצה רווחים מצולבי ישו", ציטטו את אימרתה של הקיסרית

    עשרים שנה הייתה ריגה בלי יהודים. קשרי הייצוא-והייבוא שלה נתמעטו. מרצם של הסוחרים היהודים הופנה לנמלי וינדוי, נמל וקניגסברג. הייצוא הרב של עצים לתרני אוניות, שעד כה היה מרוכז בעיקר בנמל ריגה, הועבר דרך נמלים אחרים. הוא הדין במיצרכים חיוניים אחרים. אליזבטה ציוותה לחרות בכל מקום ומקום את פקודתה: "קרומייה ווקרייב", היינו, חוץ מן היהודים

    המצב נשתנה בעלות ייקטרינה השנייה לשלטון. קיסרית זו התירה כניסתם של סוחרים מומחים, ללא הבדל מוצא-ודת, לתחומי העיר ריגה. במסמכים של שנת 1764 נזכרים "יהודי חסות" שהודות לזכויותיהם במשק רשאים להתגורר בעיר


    צמיחתה של קהילה יהודית

    בעשרות השנים הבאות הלכו והתרכזו בעיר מאות יהודים. הקימו בתי-תפילה ארעיים, גם בתי-ספר ונוסדה חברה-קדישא. אף היו סכסוכים בין "יהודי חסות", ותיקי העיר, לבין היהודים שהתגוררו בריגה שנים רבות כ"תושבים ארעיים". לפי הוראת השלטון המקומי נבחר "זקן העדה", שבין תפקידיו המרובים נמנו "השגחה עליונה של בית-הכנסת, קיום כל המנהגים הדתיים, ודאגה שכל יהודי יקבל את השירות המתאים בבית-הכנסת ללא תשלום". ומה הוא שכרו של איש זה? - "יחס של כבוד והוקרה מצד אנשי העדה יהיה שכרו של זקן-העדה, בעד עבודתו המסורה. נוסף לכך ראוי הוא אחת לחודש ל"עלייה" בלי תשלום ". 

    בשנת 1810 התגוררו שבע מאות יהודים בריגה. הרב הראשון של העדה היה ר' שלמה-פסח ראבר

    התפתחותה של הקהילה הגיעה לשלבים בולטים במאת השנים הבאות. "חוקת היהודים" משנת 1835, לפיה ב"מקומות שבהם מותרת ישיבת-קבע נהנים היהודים מכל הזכויות, ביססה את מעמדם של התושבים הקבועים .בשנת 1842 נוסדה הקהילה היהודית הרשמית של העיר. באותו פרק-זמן הוקם בריגה בית ספר יהודי מתוקן, בהנהלתו של ד"ר מנחם-מאכס ליליינטאל, ממונה מטעם השלטון "להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה ". 

    בשנת 1843, היא תר"ג, הוקם בניין בית-הכנסת הראשון בעיר, הוא ה"אלטא שול" בפרבר המוסקבאי, בניין-עץ שהאריך ימים, וסמוך לו נבנה אחר-כך בית כנסת רחב מידות נקרא בשם: "אלטנייא שול". רב המקום היה ר' אהרן בר' אלחנן, מתלמידיה של ישיבת ולוז'ין בימי ר' חיים ומחבר ספר "מנחת אהרן". לאחר מותו נתמנה כרב חתנו ר' יעקב ריבלין


    בימי אלכסנדר השני

    מיפנה ממשי בזכויות יהודי ריגה ובאזור כולו, ליפלנד וקורלנד, חל בימי מלכותו של הקיסר אלכסנדר השני מאחר שהיה מעוניין בפיתוחו המסחרי והתעשייתי של החבל הבלטי, שנמליו גישרו בין רוסיה לבין ארצות המערב, הוא נתן זכות-ישיבה לייצואנים וייבואנים גדולים, לחרשתנים ולבעלי-מלאכה אומנים במקצועותיהם, ל"חיילים הניקולאייבים", ששירתו עשרים וחמש שנים בצבא הרוסי ולצאצאיהם

    יהודים תושבי "תחום-המושב", דחוקים בפרנסתם, החלו להסתנן אל החבל הבלטי ובמיוחד לעיר ריגה, בהיותם מצוידים בתעודות שהם סוחרים, אומנים ותעשיינים מסוג מעולה . בשנת 1893 פורסמה הוראה לא לגרש מהחבל כל אלה השוכנים בו לפני שנת 1880. "חוק השמונים" איפשר ליהודים מרובים להתיישב בריגה ובאזורי ליפלנד וקורלנד. באמצעים שונים נעשו כולם "בני שנת השמונים ". 

    מיספרים ועובדות מעידים על קידומה של האוכלוסיה היהודית בריגה וחלקה במשק העיר. בשנת 1864 היו בה 2641 יהודים; בשנת 1897 - הגיע המספר ל- 22,000, כשמונה אחוזים מכל התושבים ובשנת 1913 הגיע המספר לשיא והוא 33,651 נפש רוב התושבים באו מערי רוסיה הלבנה וליטא, ויטבסק ומוהילוב, וילנא וקובנה ואחרות, מהם סוחרים ותעשיינים ומהם בעלי-מלאכה ובעלי-מקצועות חופשיים, שהשתלבו היטב בענפי המשק של העיר. ריגה הייתה באותו הזמן מנמלי-הייצוא המרכזיים של רוסיה כולה, בייחוד בסחר-עצים, ובידי היהודים היה מרוכז שליש מהיקפו של היצוא, בו בזמן שחלקם באוכלוסיה הגיע רק לששה-שבעה אחוזים. הם עסקו בייצוא עצים, תבואות ופשתן, סחר מסועף שפירנס אלפי עובדים ובהם יהודים רבים. חרושת-האריגים ובתי-המסחר להלבשה רובם בידי יהודים. הם אף פיתחו בתי-חרושת לטבק ולנייר, בתי-דפוס וטחנות קמח. הקימו בנקים וקופות מלווה וחסכון. רב היה מספר הרופאים היהודים. בסימטאות של הפרבר המוסקבאי התרכזו המון רב של בעלי-מלאכה יהודים. בריגה קמה קהילה יהודית מבוססת .

    "בשנת 1903, ננקט משום-מה קו ליבראלי לגבי יהודי ליפלנד וקורלנד" - מספר הרב מרדכי נורוק, מראשי יהדות לטביה, בזכרונותיו - "ושר הפנים פון-פלווה נטה לקרב את ריגה והאזור לתחום-המושב, היינו לשבעה-עשר הפלכים שבהם הותרה ישיבת היהודים. בתזכיר של ראשי קהילת ריגה נאמר, שיהודי העיר והאזור מעונינים בהכללת החבל בתחום המושב, שתסייע לפיתוחו הכלכלי. ראשי השלטון הרוסי בעיר הסכימו להצעת היהודים. הדבר נודע לבארונים הגרמנים בחבל הבלטי, שפנו באזהרה חריפה אל המושל לדחות את ההצעה, ש"אם לאו יוצף החבל במהפכנים מסוכנים מן הגזע היהודי ".

    קטרוגם השיג מטרתו


    תנועות יהודיות

    בין יהודי העיר היו מהלכים לתנועות שקמו ביהדות הרוסית, ובראשן התנועה הציונית. בקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס בשנת 1897 בבזל, שווייץ, השתתף לייב שליט כציר של אגודת "ציון" בריגה. בוועידה הראשונה של ציוני רוסיה שנערכה ב1898-, ובקונגרס הציוני השני השתתף כציר ריגה א. אטינגן. הרב מרדכי נורוק ייצג את ציוני החבל הבלטי בוועידה השנייה של ציוני רוסיה. כנציג העיתון הגרמני בריגה "דוינה צייטונג", פירסם שורת רשימות על הוועידה, שכונסו אחר כך בחוברת מיוחדת. הרב נורוק וא. אטינגן ייצגו את ציוני ריגה והאזור, בקונגרסים ציוניים ובמוסדותיה של ההסתדרות הציונית

    בעיר היו קיימים "חדרים" לפי הסגנון החרדי המקובל וגם "חדרים מתוקנים" שבהם לימדו גם לימודים כלליים. "חברת מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה" פתחה בריגה בית-ספר למלאכה, אף היו קיימים בעיר בתי-ספר תיכוניים שנוסדו על-ידי אנשים פרטיים. מאות סטודנטים יהודים למדו בפוליטכניקום המקומי

    הקהילה הצטיינה בהקמת מוסדות ריפוי וסעד לכל נצרך. בית-החולים "ביקור חולים" ובית-היולדות "לינת הצדק" היו מוסדות רפואיים ברמה גבוהה; כן היו קיימים בתי היתומים ומושבי-זקנים, חברות "הכנסת כלה" "מלביש ערומים" ו"משביע רעבים ". 


    בתי-כנסת בעיר

    ברשימותיו של הרב א. ז. רבינר ב"ספר יהדות לטביה" על רבנים וחכמי תורה שניספו בשואה, כלולים פרטים לקורות בתי-הכנסת בריגה

    בית-הכנסת הנאה ברחוב גוגול, שנקרא "די גוגול שול", הוקם בשנת תרל"א (1871) ובו היו מתפללים מנכבדי העיר. מרא דאתרא, הגאון ר' מנחם מנדל ז"ק, היה מתפלל בבית-הכנסת בימים הנוראים והמועדים וביקר בו בשבת תשובה ובשבת הגדול. הרב נורוק היה מתפלל קבוע במקום

    טקסים חגיגיים, שאליהם הוזמנו גם נציגי השלטון נערכו כאן. קרוב לחמישים שנה היה ר' ברוך לייב רוזובסקי חזן בית-הכנסת, ומכל קצווי רוסיה באו לשמוע את רינתו של פאר החזנים. אחריו עברו לפני העמוד החזנים הנודעים ר' שלמה רביץ והרמן ידלובקר

    בבית-המדרש שליד בית הכנסת היו דורשים המגידים ר' משה ברומברג ואחריו ר' חיים-יהודה הלוי, מחניכי ישיבות ליטא, שנתפרסם בדרשתו: "מה יתאונן אדם חי, דיו אשר הוא חי ". 

    בית-הדין העירוני היה מכנס את ישיבותיו השבועיות בבית-המדרש. לפניו הובאו סכסוכים פרטיים וציבוריים

    בשנת תרל"ג (1873), הוקם בית-הכנסת של החיילים: "סולדאטן שול", בפרבר המוסקבאי, על-ידי מאה ושלושים חיילים לשעבר בצבא הקיסר ניקולאי הראשון, שקיבלו זכות לישיבת-קבע בריגה. ליד בית-הכנסת היה קיים תלמוד-תורה לילדי המתפללים

    אחד ממגידי השיעורים במקום היה ר' חנא-דוד ברושטין, למדן דרשן וסופר, מהמצטיינים בין חכמי התורה בעיר. בתחומי בית-העלמין הישן, ב"סמטת היהודים", היה בית-כנסת קבוע, שבו הרבו לערוך אזכרות והספדים. בית-כנסת גדול היה קיים ליד בית-העלמין החדש בפרבר הפטרוגרדי

    ברחוב סובירוב היה קיים בית-כנסת בשם "לוויטאנס מניין", שנוסד על-ידי ר' שמואל לוי לוויטאן, בעל מתפרה צבאית, שבו עבר לפני התיבה החזן הנודע ר' שלום קרטון, מתלמידיו של החזן רוזובסקי. רב בית-הכנסת ומגיד מישרים היה ר' אפרים גבאי, מטובי הלמדנים והדרשנים

    בפרבר המוסקבאי, בו גרו הרבה יהודים, ברחוב אליאש, עמד בניין ארוך וקר ובו שלושת "הרייסישע מניינים", החבד"ים לסוגיהם: המנין הראשון דחסידי קופוסט, המניין השני דחסידי לאדי והמניין השלישי דחסידי ליובאויטש. כאן היה מרכז חב"ד ב"עבודה" עד חצות היום, באמירת מאמרי חסידות בסעודה-השלישית, בהתוועדויות ובחגיגות סיום משניות וש"ס. בי"ט כסליו, היו באים אנשי חב"ד מכל קצוות העיר להתוועדות אנ"ש. שולחנות ערוכים, כיבוד ומשקה, שירה וריקוד וסיפורת-חסידים, ואמרות מעמיקים בחב"ד וחלוקת הש"ס לשנה הבאה. בספרייה הגדולה היו מרוכזים אלפי ספרים בנגלה ונסתר. גבאי המניינים בשנים שלפני השואה היו ר' מוטי חפץ, שוחט ומשגיח על אטליזי העיר, ר' אליה אלטהויז ממייסדי "אחוד תמימים", ארגון בנות חב"ד ור' אהרקה חריף מראשי חברת שומרי-שבת

    מניין באזאר-בערג נוסח חב"ד ברחוב לאריאס שבו התפלל ר' מוטי דובין, ציר ה"סיים" הלטבי והשתדלן הנודע

    בית-הכנסת ברחוב העמודים "זיילען שטראסה", שנוסד על-ידי ר' יוסל נפתלי קלטון, תלמיד-חכם ובעל מידות, הגיד שיעורים הרב מנחם מנדל אווין, חתנו של הגאון ר' משה שפירא מרא דאתרא לפני הרב ז"ק. מיחידי הסגולה בצדקתו בקהילת ריגה

    המניין הראשון במרכז המסחרי של העיר, "ריגה העתיקה", היה ברחוב האדונים, "העררן שטראסה", והוא נוסד על-ידי ר' יוסל מאיר, מן הבעל-בתים הנכבדים בעיר. משנתרבו התושבים היהודים במרכז העירוני הוקם בית-כנסת גדול ברחוב פייטאוואס, הוא "בית-הכנסת העירוני", שבו שימש דרשן ומגיד שיעור ר' חיים זאב חרש, מתלמידיו של הגאון ר' מאיר שמחה מדווינסק ומחבר הספר "חזון אש". מכל בתי-הכנסת בריגה, שנשרפו בידי הנאצים ועוזריהם הלטבים נותר בית-הכנסת ברחוב פייטאוואס ובו מתכנסים עתה שרידי יהודי ריגה לתפילה


    תהפוכות המלחמה

    במלחמת העולם הראשונה העבירו הרבה יהודים מריגה את מפעליהם ועסקיהם לפנים רוסיה. החזית הייתה קרובה לעיר, חייה נשתבשו ואי-אפשר היה לקיים בה פעילות משקית תקינה. רבים מבין הצעירים היו מגויסים לצבא

    ככל שהתקרב צבא גרמניה אל ליטא וקורלנד, ציווה מפקד הצבא הרוסי לגרש את כל היהודים מאזור הקרבות "מאחר שהם עוסקים בפעולות ריגול". באחד מן העיתונים הרשמיים של ממשלת הצאר הרוסי, נאמר במפורש שהיהודים חשודים בקיום קשרים עם הצבא הגרמני. עיתונים לטביים פירסמו את העלילות בהבלטה רבה. שנאת ישראל שיגשגה

    גירושם של ארבעים אלף יהודי קורלנד בוצע באמצעים אכזריים. במשך עשרים וארבע שעות נעקרו אלפי אנשים, נשים וטף מבתיהם וטולטלו ברכבות משא למרחקים. האוכלוסיה הלטבית שדדה את רכושם והתיישבה בנוויהם. הגזירה לא חלה לעת-עתה על מחוז ליפלנד והעיר ריגה. רבים מבין הפליטים הועברו לפנים רוסיה דרך ריגה, בה הורשו לשהות פרק זמן קצר. ראשי הקהילה המקומית ר' אלכסנדר זוסקינד ברלין, ר' אליהו שליט, פרופ' פ. מינץ, ר' אליעזר אטינגר ואחרים, יסדו ועד-עזרה לפליטים, שגייס סכומי כסף לקרוביהם הדחופים .

    "יום אחד נתקבל בוועד מברק, שבו מודיעים כי בלילה יגיעו באניה 200 יהודים מעיר אחת קורלנד", מספר א. אטינגן בזכרונותיו, "באנו אל הנמל ופגשנו לא מאתיים אלא אלפיים יהודים. כנראה נפל שיבוש במסר. כיצד נקבלם, הרי הכינונו מקומות למאתים בלבד? הזעקנו את גבאי בית-הכנסת, מאות אנשים פרטיים ועד אור הבוקר נמצאו מקומות איכסון לכל הפליטים. השלטון הרוסי רשם שמו ומקום לינתו של כל פליט. טרחנו ככל האפשר להאריך שהותם בעיר, סיפקנו כסף, מזונות ובגדים לכל אחד ואחד, ריגה היהודית עמדה במבחן אלפי המגורשים מקורלנד, הם נתקבלו כאחים על-ידי יהודי ריגה ".


    בלטביה העצמאית

    העיר ריגה נבחרה כבירתה של מדינת לטביה העצמאית, שהוקמה בשנת 1918 בעזרת מעצמות המערב, לאחר שברוסיה עלו הקומוניסטים לשלטון. בשנת היווסדה של המדינה היו בריגה 222 אלף תושבים ובכללם 28 אלף יהודים. משנה לשנה הלך ורב מספר היהודים בעיר. בשנת 1935 הגיעה האוכלוסיה היהודית ל- 43 אלף נפש מערי לטביה ומעיירותיה נהרו צעירים יהודים אל עיר הבירה שבה קנו השכלה ומקצוע ובה היו סיכוייהם למעמד כלכלי. בתקופת לטביה העצמאית היוו היהודים בין 11 לבין 13 אחוז מכלל האוכלוסיה בעיר. הקהילה היהודית בריגה הלכה והתקרבה במספרה למחצית של יהדות לטביה, שכללה מאה אלף נפש

    יהודי ריגה תפסו את המקום הראשון במסחר, 48 אחוז מכלל הסחר כולו בעיר; 28 אחוז בתעשייה ושבעה אחוזים במקצועות חופשיים. בידי היהודים היה מרוכז ייצוא חומרי-הגלם העיקריים של לטביה, עצים ופשתן, שעזר בהרבה לייצוב משקה של המדינה הצעירה. אף בסחר-היבוא היה רב חלקם של היהודים, במיוחד ביבוא נפט ובדים. יהודים יסדו בנקים פרטיים גדולים לדוגמה, הבנק הריגאי הבין-לאומי, שנוסד על-ידי האחים הוף, מגדולי העשירים בארץ כולה, שהצטיינו בתנופתם הכלכלית; הבנק הצפוני, שבראשו עמד א. זקס, מומחה כלכלה עיוני ומעשי רב-יכולת; הבנק המסחרי ואחרים. היהודים שיקמו את התעשייה הלטבית שנפגעה במלחמה ופיתחו מפעלי-עץ, עורות, שימורים וקמח

    הרבה חברות-צדקה, מוסדות-סיוע, ארגוני נוער וספורט ומועדונים תרבותיים היו בקהילת ריגה. פעילות רבה גילו אגודות מקצועיות של סוחרים ותעשיינים, בעלי מקצועות חופשיים, אנשי מדע ואמנות, ספרות ועיתונות. רבבות יהודי העיר ייצגו קשת מגוונת של דעות ואורחות החל מחסידי חב"ד ב"שטיבלעך" שלהם, דרך חדרי התורה נוסח ליטא ועד לציונים סוציאליסיטים והנוטים לטמיעה לשונית-תרבותית גרמנית או רוסית

    הקהילה עמדה על פרשת דרכים ובה נפגשו מזרח ומערב אירופה במסחר ובתעשייה, בהליכות חברה ובקווי-תכונה. היהודי הריגאי הטיפוסי מיזג בתוכו רוחב-לב יהודי-רוסי ודייקנות של יהודי-אשכנזי עממיות ברוכה והשכלה מקצועית, רחמים לסובל ומתן צדקה. זריזות במסחר והתעשייה, כיבוד תלמידי חכמים וזיקה לתרבות המערב


    ישיבת ריגה

    במסגרת האוטונומיה הלאומית-תרבותית למיעוטים הוקמו בתי-ספר בעברית ובאידיש, עממיים ותיכוניים, ובכללם "חדרים מתוקנים" והגימנסיה "תושיה" בכיוון דתי-לאומי ותלמודי-תורה עממיים ותיכוניים, "תורה ודרך ארץ" בכיוון חרדי

    חידוש רב בחינוך היהודי הייתה ישיבת ריגה, שנוסדה בשנת תרפ"א על-ידי רב העיר, ר' מנחם-מנדל ז"ק, שנעשתה מרכז-תורה לנוער היהודי במדינה כולה. ראש הישיבה היה ר' ישראל משה כלאב, מתלמידיו המובהקים של הגאון ר' שמעון שקופ, שהנהיג בישיבה שיטת-ההגיון בלימוד

    הישיבה גידלה רבנים, מורים, אנשי-ציבור דתיים ובעלי-בתים תלמידי חכמים. שנים מרובות הייתה זו הישיבה היחידה בלטביה. אחר-כך נוסדה בריגה ישיבת "תומכי תמימים" של חב"ד. הרב ז"ק ראה בישיבה מפעל-חייו, עמל בהחזקתה התקציבית ושקד להעלותה לרמה של ישיבה גדולה ברמי"ה ובלומדיה


    ציבוריות יהודית

    בריגה היו פעילות מפלגות ציוניות, דתיות וסוציאליסטיות. ב"סיים" (הפרלמנט) של לטביה העצמאית, הדימוקרטית, ייצגו את היהודים נציגי אגודת-ישראל, המזרחי, צעירי-ציון והבונד

    בין עסקני הציבור היה מפורסם ר' מרדכי דובין, חסיד חב"די נלהב, שבשתדלנותו הנועזה והנבונה עשה טובות לרבבות יהודים מכל החוגים. בבחירות ל"סיים", רבים הצביעו בעדו כאות הכרה וחיבה לעבודתו הציבורית הנאמנה. הוא הופיע בראש רשימת "אגודת ישראל" ובזכותו נבחר גם הבא אחריו, שמעון ויטנברג, עורך-דין ועסקן. בימי הכיבוש הסובייטי הוגלה ר' מרדכי דובין למעמקי רוסיה ושם מת. משפחתו ניספתה בשואה

    הרב ר' מרדכי נורוק, רבה של מיטאל ואיש ציבור נודע, היה ציר ה"סיים" מטעם הסתדרות המזרחי בכל שנות קיומה של לטביה העצמאית. הוא ייצג בכבוד ובכשרון רב את הקהילה היהודית. בפרק-זמן אחד הוצע כמועמד לראשות הממשלה. באחרית ימיו היה, כידוע, חבר-כנסת במדינת ישראל

    נציג "צעירי ציון" ב"סיים" היה פרופ' מתתיהו לזרסון, מומחה למשפט המדינה, ואת מפלגת ה"בונד" ייצג ד"ר נוח מייזל

    בלטביה העצמאית הופיעו עיתונים יומיים באידיש. העיתון הראשון, "דאס פאלק", התקיים שבע שנים: אחריו הופיעו "אונזער וועג", "פרימארגן" ו"היינט". בעיתונים על כיווניהם השונים השתקפו חייה ומאבקיה של היהדות הלטבית ובראשה הקהילה היהודית בריגה

    מבין האישים הנודעים בעיר, שניספו בשואה או מתו בגלות סיביר, נציין את הרב ר' מנחם-מנדל ז"ק, מגדולי התורה בדור, שנבחר בתרע"ה לרב העיר: פרופ' שמעון דובנוב, ההיסטוריון היהודי הדגול; ר' מרדכי דובין, ציר ה"סיים" ושתדלן רב-היקף; הרב יואל ברנצ'יק, ממייסדי ישיבת נוברדוק "בית יוסף", למדן ואיש מוסר; פרופ' פ. מינץ, משפטן בעל שם בינלאומי ואחיו פרופ' וו. מינאט. רופא-מנתח גדול; הרב אליהו-חיים אלטהויז, מראשי חב"ד וממקורביו של האדמו"ר מלובאוויטש בשהותו בריגה בשנת תרפ"ט; ר' חיים ישראל יפה, מהעומדים בראש החינוך הדתי לאומי; ד"ר שמעון יצחק ויטנברג, משפטן דתי וציר ה"סיים"; ירחמיאל ויניק, סופר עיתונאי ועסקן פעיל


    בימי השואה

    בפרוץ מלחמת-העולם השניה תקפה חרדה את מאת אלף יהודי לטביה: האם מדינה זו תצא בשלום ממאבק-איתנים לא הרחק מגבולותיה? חרדתם הייתה מבוססת בחודש יוני 1940 פלש הצבא האדום לארץ לטביה וכונן בה שלטון קומוניסטי. נאסרו והוגלו מתנגדים פוליטיים חוסלו כל המפלגות הקודמות והולאם הרכוש. בין הנאסרים הרבה עסקנים ציוניים ודתיים, בכללם הרב מרדכי נורוק ור' מרדכי דובין שהוגלו למחוזות נידחים בברית המועצות

    כעבור שנה, בשנת 1941, בפתיחת מלחמת גרמניה בברית-המועצות, נכבשה לטביה בידי הצבא הנאצי. כחמישה-עשר אלף יהודים ברחו לרוסיה הסובייטית, והשאר, למעלה משמונים אלף נרצחו בידי הנאצים ועוזריהם הלטבים. הארגון "פרקונקרוסט", הוא "צלב הרעם", שבראשו עמד הפורע הלטבי הרברט צוקורס, בימים הראשונים לכיבוש גייס את חבריו למעשי שוד, התעללות והרג יהודים. בשבוע ימים נרצחו שבעת אלפים איש ואשה ביער ביקרניקי שליד ריגה, בכללם מטובי האינטליגנציה בעיר. ביום ט' תמוז תש"ב הציתו הפורעים הלטבים את בית-הכנסת ברחוב גוגול ובו נשרפו חיים עשרות יהודים; בו ביום הציתו את בית-הכנסת ברחוב סטאבו ובו נשרפו שלושים יהודים ובתוכם רב המקום ומגידי שיעורים; כעבור ימים מספר הציתו את בתי-הכנסת החב"דיים ואת בתי-התפילה בבית-העלמין הישן ובבית-העלמין החדש

    בשלב הראשון רוכזו שלושים אלף יהודי ריגה בגטו שנקבע באחד מפרברי העיר. רבים מתו מרוב צפיפות וזוהמה ומחוסר מזון. השלב השני, רצח רוב יהודי ריגה, החל בי' כסלו תש"ב ונמשך ימים אחדים. מאות לטבים מזוינים בלוויית נאצים-גרמנים פרצו לגטו והחלו להוביל אנשים, נשים וטף, חמשה בשורה, מחוץ לעיר. הם הובאו אל היער שבין שקירוטאווה ורומבולה, חמישה-עשר קילומטר ממרכז העיר, הוצבו לפני תעלות חפורות ונורו בגבם במכונות-ירייה ביום הראשון נרצחו שמונת אלפים יהודים. כעבור שבוע נתחדש ה"אקציה". בשלושה ימים נרצחו באותו מקום עוד עשרות אלפים איש. בסך-הכל נותרו כארבעת אלפים חמש מאות גברים ונשים, בעלי-מלאכה מקצועיים, שהגרמנים העבידום בפרך לצורכיהם

    מבין הנותרים ניסו כמה מאות לארגן התגוננות בכוח נגד הנאצים. הם השיגו נשק והרגו כמה מראשי המרצחים. הניסיון טובע בדם. אף שרידי הגטו הוצאו להורג; טבח יהודי ריגה תוכנן ובוצע על-ידו הגנראל הגרמני ויקלן ועוזריו הלטביים צו-קורס, ראנצקופ ואראוס

    בקיץ 1945, עם כניסת הצבא הסובייטי ללטביה, נותרו בה מאה וחמישים איש, שהסתתרו או התחפשו כלא-יהודים. הלטבים בהמוניהם שיתפו פעולה עם הגרמנים ברציחת היהודים

    מגילת יהודי לטביה ובראשה קהילת ריגה נכתבה בחלקה (בספר "יהדות לטביה", ת"א תשי"ג, ובפרקי תולדה מאת מ. בובר, ת"א תשכ"ה) ויש צורך להשלימה כדי להשאיר בכתב זיכרון ליהדות בעלת סגולות ודמות משלה

    גיא-ההריגה של יהודי ריגה, רומבולי, היה שנים רבות שומם ומוזנח, זרוע עצמות שלא הובאו לקבר ישראל. אף לא נקבע במקום לוח זיכרון לשלושים אלף הרוגי העיר ולמאה וחמישים אלף יהודים שהובאו מארצות שונות ונרצחו כאן. לאחר פניותיהם הרבות של יהודים מריגה, שרידים שחזרו הנה מברית-המועצות וממחנות-כפייה, אל השלטונות המקומיים שיקבע לוח זיכרון, הוצב לוח-שיש שחור ובו חקוקות בשלוש לשונות, לטבית, רוסית ואידיש, המלים: "קורבנות הפאשיזם ". 

    ביום הסרת הלוט נתאספו ברומבולי נציגי העירייה ואירגונים ציבוריים שונים, שנאמו נגד הפאשיסטים אויבי הקומוניזם

    מבין הנואמים המרובים, כולם לטבים, היה יהודי אחד שהזכיר במלים ספורות את מוצאם של ההרוגים. העיתונים השתיקו את דבריו

    לאחר הטקס הרשמי התאספו באחת מפינות החורשה כמה מאות יהודים. אל ענף עץ נדבק פתק: "כאן רצחו ההיטלריסטים רבבות יהודים". ציפורת ניצבה ליד הפתק ורעדה. ולקול בכי הנספים יהודי שכול מכל משפחתו אמר קדיש: יתגדל ויתקדש שמיה רבא

    היהודים עצמם החלו לטפח את המקום, סללו שבילים, שתלו שתילים ויומיום באים יהודים להתייחד עם רבבות אבותיהם, אחיהם ואחיותיהם שנרצחו בידי מרצחים גרמנים ולטבים בגיא-ההריגה רומבולי

    בכתבה שנתפרסמה ב"איזווסטיה", הביטאון הסובייטי הרשמי, נאמר :

    "מראשית הכיבוש ואילך בריגה הוכו היהודים באכזריות, נורו בבתי-הכלא, בדירותיהם, ובחוצות העיר. הגרמנים כינסו יהודים בכוח בפנים בתי-כנסת, סתמו כל הפתחים ואחר-כך שרפו את הבניינים על האנשים שבתוכם וכך נשרפו אלפי יהודים בבתי הכנסת שברחובות סטולבובייה וגוגול, בבית-העלמין הישן ובמקומות אחרים ".

    הרב הראשי של ריגה, הגאון ר' מנחם-מנדל ז"ק וחתנו הגאון ר' ישראל-משה כלאב, ראש ישיבת ריגה, נשרפו חיים בבית הכנסת המרכזי שברחוב גוגול. ברחוב המקשר את העיר החדשה עם ה"פרבר המוסקבאי" הבהיק בית-הכנסת בכיפתו כיפת-התכלת ובאבני השיש של קירותיו. מן הנאים ביותר בבנייני העיר

    רב למדן מובהק היה רבה של ריגה. דמות של עילוי-שקדן הממית עצמו באוהלה של תורה. גוף תשוש מרוב לימוד, פנים כחושים העטורים זקן-חום, כשמעל לגביניו התנשא מצח רם וחרוש-קמטים. בשיעורו בישיבה הפליא בבקיאותו בש"ס, ראשונים ואחרונים

    חתנו, הרב כלאב, רב-כשרונות ומסביר מעולה. נערים מכל קצווי לטביה באו אל הישיבה לשמוע את שיעוריו הבהירים של האברך החריף, יפה-תואר ובעל נימוסים עדינים, שנתחבב על תלמידיו

    שני לומדים אלה, מרביצי-תורה בריגה, הקימו תלמידים הרבה, שברבות הימים נעשו רבנים ור"מים נודעים


    היד הנוקמת

    ראש המרצחים הלטביים, הרברט צוקורס, שביצע את טבח יהודי ריגה, נמלט לבראזיל, התחפש כחקלאי-פליט ואף התפאר שהציל נערה יהודית מידי הנאצים תוך סיכון חייו. באחד הערבים ישב במסבאה בריו-די-ז'ניירו, שתה לשכרה ובהיותו מבוסם כראוי התפאר שרצח שלושים אלף יהודי ריגה. דבריו הגיעו לציידי-רוצחים והם החלו לעקוב אחריו. הוא הקים בריו-די-ז'ניירו שירות של מוניות אוויר. באחד הלילות פרצו צעירים יהודיים אל משרדו וניפצו כל מתקניו. צוקורס עצמו ברח לסאן-פאולו. יד הצדק רדפה אחריו

    קבוצת-הנוקמים, שהחליטה לבער את מרצח-היהודים בשנות השואה, תיחבלה תחבולות איך להוציא את הרוצח צוקורס ממחבואו. אחד, שהתחפש כנאצי לשעבר, הציע לו להקים חברת תיירות בינלאומית, שסניפים לה באורוגווי, ארגנטינה וטשילי. הוא נתפתה ויצא לפגישה עם אותו אלמוני, המכונה אנטן קינצלה, באחד מבתי-המלון של מונטיבידיאו בירת אורוגווי. בהיכנסו לחדר חיכו לו אלמונים באקדחים שלופים. הפושע הלטבי ניסה להתגונן ולבסוף הוכרע. גופתו הוכנסה למזוודה ועליה נערמו חפציו האישיים. לגופה הודבק פסק הדין, לאמר :

    "בהתחשב בחומרת הפשעים של הנאשם; באחריותו האישית לרצח יותר משלושים אלף גברים, נשים וילדים בריגה; ובהתחשב באכזריות הנוראה שגילה הנאשם בביצוע הפשע, נידון בזה הרברט צוקורס למוות. הנאשם הוצא להורג על-ידי אלה שאינם יכולים לשכוח, 23 בפברואר 1965, מונטיבידיאו, אורוגווי ".

    ימים מספר לאחר שצוקורס הוצא להורג נעקר לוח הזיכרון בקבר האחים של רומבולי בריגה חבריו של הפושע, מרצחים שנותרו בלטביה, הוסיפו להתעלל בכך ברבבות היהודים שנרצחו בידי צוקורס ומרעיו הלטבים

    ספרים ומסמכים(0)

    There are no books yet.