טרנוב

פרטי הקהילה

סיפור הקהילה

סיפור קהילת יהודי טרנוב

טרנוב היא עיר עתיקה בדרום מזרח פולין.
ב-8 בספטמבר 1939 נכבשה העיר ע"י הגרמנים ומיד לאחר הכיבוש הוחרם רכוש  היהודים והחלו לחטוף יהודים לעבודות כפייה.

ב9 בנובמבר, שרפו הגרמנים את בתי הכנסת בעיר.
כחודש לאחר מכן הוקם היודנראט, שהיה אחראי לגביית המיסים, למשלוח יהודים לעבודות כפייה, ונכפה על היהודים לענוד טלאי זיהוי.
בראש היודנראט עמד לזמן קצר ד"ר יוסף אופנר ולאחריו דוד לנקוביץ' עד שברח מהעיר לאזור הסובייטי. אחריו עמדו בראש היודנרט הרופאים ד"ר וולף שנקל  וד"ר שלמה גולדברג, שניצלו את מעמדם כדי להקל את מצוקת יהודי המקום, ובשל כך נעצרו וגורשו לאושוויץ, שם נרצחו. אחריהם נתמנה ארתור פולקמן, שהיה בתפקיד עד חיסול הגטו.
היודנראט חילק ליהודים את מנות המזון שהוקצבו להם, הקים מטבח ציבורי וחילק פריטי לבוש. לשכת העבודה של היודנרט הקצתה עובדים לעבודות השונות. עבודה במפעלים, שנחשבו חיוניים, העניקה לעובדים בהם חסינות מפני חטיפות של הגרמנים, שנמשכו גם לאחר שסיפק היודנרט את כל מכסות הפועלים שנדרשו.

במהלך 1940 גורשו לטרנוב יהודים רבים.
באוגוסט 1940 הפיקוח על כוח העבודה היהודי גבר, כל היהודים בני 12 ומעלה חויבו להצטייד באישורי עבודה עם תמונות. יהודים שבאו להירשם בלשכת העבודה הגרמנית נחטפו משם לפעמים למחנות העבודה בפוסטקוב או בסטלובה וולה.
בקיץ 1940 גורשו כ- 700 יהודים לאושוויץ ונספו שם.

בפברואר 1941 נרצחו ברחובות העיר עוד יהודים.
באוקטובר 1941 נאסר על היהודים לצאת בלי רישיון מיוחד מכמה רבעים בעיר.

בתחילת 1942 הוקם גטו טרנוב, אליו גורשו גם יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, מספר התושבים בו הגיע לכ-40000 והצפיפות בו הייתה גדולה.
ביולי 1942 התרחשה "אקצית הילדים". היהודים נדרשו לעזוב את בתיהם ולהגיע לככר השוק יחפים. ילדים נלקחו מהוריהם ונורו. כמה נשלחו לעבודות כפייה והחולים והזקנים נשלחו לבלז'ץ.
ביוני 1942 נערכה החתמה מחדש של האישורים ממקומות העבודה, והיהודים ניסו להשיג אישורים ממקומות עבודה חיוניים כדי לקבל חסינות מגירוש. מאות עבדו במפעל לייצור מזון לצבא הגרמני ועם הכסף מימנו בית יתומים ובית חולים יהודי.

ב-11 ביוני 1942 החלה אקציה אכזרית במיוחד- רצח המוני בקרבת מקום, בעיקר של קשישים, חולים ומי שלא היו עומדים בתלאות הגירוש. באקציה השתתפו נוסף על היחידות הגרמניות גם "משטרת העזר הפולנית" ו"שירות הבנייה הפולני", שבראשו עמד פקיד גרמני. את המיועדים ל"גירוש במקום" מיינו אנשיה של שלוחת משטרת הביטחון בטרנוב. לאחר הסלקציה הובלו כ-8,000 יהודים ליערות זביליטובסקה גורה וסקשישוב הסמוכים לעיר, ובו ביום נרצחו שם בידי חיילי ס"ס. ב-15 וב-18 ביוני 1942 נרצחו באותו האופן עוד כ-2,000 יהודים בבית העלמין היהודי ובמקומות אחרים. עוד כ-10,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. השוטרים היהודים גויסו לסייע בריכוז היהודים, ואלה מהם שסירבו, גורשו לבלז'ץ גם הם.

בסוף האקציה, ביוני 1942, נשארו בגטו כ-20,000 אנשים והוא צומצם בגבולותיו. הגטו הוקף גדר תיל, ועל ארבעת השערים שנקבעו בו שמרה מבחוץ המשטרה הפולנית ומבפנים- השוטרים היהודים.
היודנרט הפעיל מטבחים ציבוריים אחדים וחילק בהם ארוחות חמות מדי יום. בית החולים היהודי, שהועבר לגטו, עזר להפסיק את התפשטות המגפות בגטו הצפוף.
לאחר צמצום הגטו רצחו שוטרים גרמנים ואנשי גסטפו יהודים בדירותיהם.

רבים ניסו להכין מקומות מחבוא בגטו ומחוצה לו; מחבואים תוכננו לשמש מחסה לזמן ממושך למספר גדול של אנשים ולכן צויד המחבוא במזון, מים ואף חשמל.
רבים ניסו להשיג עבודה במפעלים ובמתפרות של הצבא הגרמני כדי לקבל חסינות מפני גירוש.

לאחר האקציה של יוני 1942 הקימו כמה מחברי "השומר הצעיר" מחתרת לוחמת, והצטרפו אליהם גם חברי תנועות אחרות. בראש הארגון עמדו חברי "השומר הצעיר" יוסף ברודר, רבקה שוסלר ושמואל שפרינגר, ומלך בינשטוק מן המפלגה הקומוניסטית. אנשי הארגון יצרו קשר עם המחתרת הפולנית בעיר ורכשו ארבעה אקדחים. שפרינגר, שהיה חבר ב"שירות הסדר היהודי", סייע לחברי המחתרת להיכנס ולצאת מהגטו לפי הצורך. הוא נרצח בעת שהבריח נשק.

בספטמבר 1942 פורסם כי גירוש היהודים מטרנוב יחל וכל אישורי היציאה מהגטו מבוטלים. כל היוצא מן הגטו- יומת. למחרת כיתרה המשטרה הגרמנית את הגטו. עשרות יהודים נרצחו כבר בעת הריכוז. כיוון שלא הושלמה מכסת היהודים המיועדים להשמדה הועברו במהלך הסלקציה לקבוצת המגורשים גם רבים מבעלי אישורי העבודה. בסריקות שנעשו בגטו התגלו מאות יהודים במקומות מסתור, ונרצחו ברחובות בידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם. רבים אחרים צורפו למגורשים. באקציה זו גורשו לבלז'ץ כ-6,500 יהודים.

באוקטובר 1942 היו בגטו טרנוב כ-15,000 יהודים, רבים נספו במגפת טיפוס הבהרות. בסוף אוקטובר 1942 גדל מספר השוטרים הגרמנים והפולנים לאורך הגדרות וליד השערים. כל אישורי היציאה האישיים בוטלו ולעבודה מחוץ לגטו יצאו העובדים בקבוצות, תחת שמירה כבדה של שוטרים פולנים. רוב הניסיונות להבריח מזון לגטו סוכלו.

בנובמבר 1942 ביקשו הגרמנים להשיב לגטו יהודים שהסתתרו מחוצה לו והודיעו שהמסתתרים רשאים להיכנס לגטו ללא עונש. ב-15 בנובמבר 1942 לפני הצהריים, אחרי שיצאו העובדים מהגטו לעבודתם, כיתרה "משטרת העזר" הפולנית את הגטו, ואנשי גסטפו ריכזו יותר מ-2,500 יהודים, קצתם ממקומות העבודה שמחוץ לגטו, וגירשו אותם לבלז'ץ. כמה מיושבי הגטו הצליחו להסתתר.

לאחר זאת חולק הגטו לשני חלקים: גטו A - יועד למועסקים במפעלי הגטו ואורגן כמחנה עבודה, שבו מגורים נפרדים לנשים ולגברים. בגטו B התגוררו כל הלא- מועסקים ושרר בו רעב כבד. המעבר בין הגטאות נאסר.

בתחילת 1943 נהגו שוטרים גרמנים ואנשי גסטפו להתפרץ לגטו, לבדוק אישורי עבודה ולרצוח יהודים באקראי. באוגוסט 1943 הגיעו לטרנוב יחידות של המשטרה הגרמנית וקבוצות של משתפי פעולה אוקראינים ולטווים. לכן התחדשה הכנת מקומות מסתור בגטו.

ב-2 בספטמבר 1943 הוצבו גרמנים ועוזריהם לאורך גדרות הגטו, מצוידים במכונות ירייה כבדות. הגדרות שהפרידו בין גטו A לגטו B הוסרו. חברי היודנרט והשוטרים היהודים נדרשו להודיע לציבור, כי תושבי הגטו יועברו למחנה פלשוב. רק מעטים הצליחו למצוא מסתור. כ-11,000 בני אדם, כמעט כל יושבי הגטו, רוכזו בכיכר מגדבורג. כ-2,000 עובדים הועברו לפלשוב, 
וכ-7,000 גורשו לאושוויץ. מעטים נשלחו למחנה שבנייה.

המאושפזים בבית החולים היהודי נרצחו באחת מסמטאות הגטו. כמה מהמפעלים ומבתי המלאכה שהיו בגטו הועברו לפלשוב.

חברי המחתרת נלחמו בגרמנים בעת האקציה, אך איש מהם לא שרד. כמו כן היו כמה יהודים שניסו להתנגד פיזית לגרמנים ולעוזריהם.

בגטו נותרו כ-300 איש ואישה לאיסוף ולמיון רכוש המגורשים. הם שוכנו בשני בתים וחיו שם בתנאים של מחנה עבודה. הצטרפו אליהם 400-300 מסתתרים שיצאו ממחבואיהם, אך מי שלא נמנו עם רשימת העובדים נשלחו בסוף ספטמבר 1943 למחנה שבנייה, ורובם נרצחו ביער בדרך לשם. הקבוצה האחרונה שנשארה בגטו הועברה למחנה פלשוב בתחילת פברואר 1944.

מקורות

http://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=457

http://www.zadikim.org/68800.html#ad-image-0

ויקיפדיה




ספרים ומסמכים(0)

There are no books yet.