לודז' lodz

פרטי הקהילה

סיפור הקהילה



לודז'


 
רקע היסטורי


במשך שניים-שלושה דורות היה שם העיר לודז' השם הידוע ביותר של עיר בפולין, אחרי שמה של עיר המטרופולין. ברחבי האימפריה הרוסית ובכרכי-הים, ביבשת אירופה ובאייה, ידוע היה שמה של עיר זו, עיר התעשייה של האימפריה הרוסית, של המדינה הפולנית. אנשים שלא הסתפקו בפרסומה קראו לה בשם "מאנצ'סטר של פולין ". 

סוד גידולה של העיר, הפיכתה מכפר נידח לאחת מערי הכלכלה הגדולות באירופה, נשאר סוד. יש לשער שיד המקרה הייתה בדבר. מקרה הוא שנבחרה עיר זו למרכז מתוכנן לתעשייה על ידי ממשלת פולין שלאחרי החלוקות. ומקרה הוא שאורגי שואבן ופראנקן בחרו בה לניסיונותיהם בתעשייה צנועה באריגי כותנה צמר ופשתה. ומקרה אחרון הוא שבחירה זו והניסיונות, שאולי היו תלויים בה ואולי לא היו תלויים בה, באו בשעה נכונה לגידול והתפתחות. כמה ניסיונות שנעשו באותו דור בערים אחרות, שהיו ראויות לכך יותר מבחינת מעמדן הגיאוגרפי, לא עלו יפה

שם העיירה-הכפר לודז' ידוע החל משנת 1322, מאז ועד 1793 הייתה רכוש דומיניון של האפיסקופיה הקויאבית בולוצלאבק - מושבה חקלאית עזובה ומוזנחת, ללא בעלים, במקום שלא הצטיין במתנות טבע מרובות, שאריסיה היו תלויים בהנהלת משק קלירית שהיה מושבה במרחקים מקום זה, לא היו בו כל סגולות שיש בהן כדי להצמיח את העיר שלעתיד-לבוא. השינוי באופי המקום חל בשנת 1793, עם השינויים הפוליטיים באופי המדינה הפולנית. אחרי "החלוקה השניה" של פולין עברה לודז' לרשות אחרת, הופקעה מידי הכנסייה והפכה להיות עיירה, בה נקבע מקום למלאכה על יד החקלאות. חילופי הרשויות המדיניות במשך זמן קצר - שלטון פרוסיה, נסיכות וארשה שבאה אחריו, ומדינת פולין הקונגרסאית שירשה את מקומה - היו דרגות-דרגות בתקופת מעבר זו שנמשכה עד שנת 1823, אותה שנה חל ייסוד בית-החרושת הראשון בלודז', ובה נפתחת תקופתה האחרונה של העיר - תקופת התעשייה. אפשר להקדים את הזמן עד 1820, שאז החליט שלטון המדינה על הפיכת העיר למרכז של אזור תעשיה - החלטה שהייתה לפי שעה הלכה בלבד

בסוף המאה ה-19 ישבו בה כ-300,000 נפש, בהם כ-100,000 יהודים, ובפרוץ מלחמת-העולם השנייה ישבו בה 665,000 נפש, בהם 223,000 יהודים, שהיו %34 מכלל האוכלוסייה; %55 מהתושבים היו פולנים. בל' היו גם גרמנים רבים, כ-%10 מתושבי העיר.

כתולדות העיר כן תולדות תושביה היהודים, הקשורים בבניינה של עיר-התעשייה מראשיתה, והשתתפו בפיתוחה באונם ובהונם, שחזרו וגדלו עם גידול העיר, ולא פסקו עד שעלה הכורת על עיר זו [1]

יהודי ל' תרמו רבות לפיתוח העיר. הם היו בין מייסדי מפעלי תעשייה רבים. המפורסמים ביניהם היו ישראל קלמן פוזנסקי ואשר כהן. יותר מ-%50 מיהודי ל' התפרנסו מהתעשייה. התפתח פרולטריון יהודי, והוא תרם רבות לצביונה המיוחד של הקהילה היהודית. לודז' היתה מרכז תרבות יהודית חשוב. בעיר נבנתה רשת בתי-ספר יהודיים, ובכלל זה שלוש גימנסיות עבריות (הגימנסיה העברית הראשונה בפולין נוסדה בל' ב-1912), ישיבות, ספריות (הגדולות ביניהן על-שם בורוכוב ועל-שם גרוס), תיאטרונים יהודיים ומועדוני ספורט ('בר-כוכבא', ה'כוח', 'קדימה', 'שטרן' ועוד). פעלו בה אנשי רוח דגולים, ובהם המשוררים והסופרים יצחק קצנלסון, משה ברודרזון, יעקב כהן, ודוד פרישמן; הציירים ארתור שיק, מאוריצי הירשנברג, ליאופולד פיליכובסקי ויעקב ינקל אדלר. בין יוצאי לודז' היו ארתור רובינשטיין ואהרן ואפרים קציר (קצ'לסקי).

בקרב יהודי לןדז' התנהלה פעילות פוליטית וציבורית ערה ביותר. חשיבות מיוחדת היתה לפעילות בשטח העזרה הסוציאלית: הוקמו בתי-חולים ובתי יתומים ומוסדות עזרה יהודיים אחרים. עד פרוץ המלחמה הופיעו בלודז' שני יומונים ביידיש ('לאדזשער טאגבלאט' ו'לאדזשער פאלקסבלאט') נוסף לשניים בפולנית (Glos Poranny, Republika ), שרוב קוראיהם ועורכיהם היו יהודים.

תחילת הכיבוש.

ב-8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את לודז', היא נכללה בחבל הורטלנד וסופחה לרייך. ב-11 באפריל 1940 הסבו הכובשים את שם העיר לליצמנשטט (Litzmannstadt : שמו של מצביא גרמני שבמלחמת-העולם הראשונה כבש את ל'), ולפיכך מכונה גטו ל' ברוב התעודות 'ליצמנשטט גטו'.

מיד עם כיבוש ל' התחילו רדיפות אכזריות נגד היהודים. עם הכיבוש חוסלו כול מוסדות הציבור והתרבות של היהודים. אנשי צבא ואזרחים גרמנים מקומיים היו נכנסים לחנויות היהודים ולדירותיהם ושודדים מכול הבא ליד באין מפריע. השלטונות הגרמניים הוציאו בזה אחר זה הוראות וצווים הפוגעים קשות באוכלוסייה היהודית. נאסר על היהודים לצאת את בתיהם מ-5 לפנות ערב עד 8 בבוקר. ב-18 בספטמבר 1939 הופיעו צווים הפוגעים בחיי הכלכלה של היהודים. פורסם צו החוסם את כול חשבונות היהודים בבנקים ונאסר עליהם להחזיק יותר מ-2,000 זלוטי (כ-377$ לפי ערכם אז). גם הסחר בטקסטיל נאסר על היהודים, ולמפעלים שבבעלות יהודים מונו קומיסרים, והדבר הביא למעשה לידי החרמת המפעלים ההם והעברתם לידי גרמנים. על היהודים נאסר להשתמש בתחבורה ציבורית, לצאת את העיר בלי רשות, להחזיק בכלי רכב, מקלטי רדיו ועוד, וכן נאסרה על היהודים תפילה בציבור, אך הם חויבו לפתוח את חנויותיהם בחגים, בראש השנה וביום כיפורים.

ב-9 בנובמבר 1939 סופחה ל' לרייך ובעקבות זאת הגבירו הגרמנים את הטרור נגד היהודים והפולנים. ב-14-13 באוקטובר 1939 מינו השלטונות הגרמנים יודנרט, אך הוא נקרא מועצת זקנים, אלטסטנרט (Altestenrat ), ובראשה הועמד מרדכי חיים רובקובסקי. ב-11 בנובמבר נאסרו כול חברי האלטסטנרט (31 איש), פרט לרומקובסקי, נכלאו בבית-כלא רדוגוזץ' וכעבור זמן מה שוחררו שמונה מהם וכול השאר נרצחו. על רומקובסקי הוטל להרכיב אלטסטנרט שני; האלטסטנרט החדש אמור היה לפעול בפיקוח קפדני של הגסטפו.[2]



השלטונות הגרמניים העניקו ל'מועצת הזקנים' ובעיקר ליושב-ראש שלה רומקובסקי, סמכויות נרחבות בתחום ארגון החיים הפניימיים בגטו. עיקר התפקיד שהוטל על האלטסטנרט היה ארגון העבודה במפעלי ייצור. האלטסטנרט ראה בהקמת המפעלים אפשרות יחידה להציל את האוכלוסייה הכלואה בגטו המבודד מאבטלה ומרעב, ולפיכך ניגשו במרץ רב לארגון המפעלים.


(שלט בגרמנית ברסורט-מפעל לייצור שבבי עץ בגטו לודז') 
 בסך-הכול הוקמו בגטו 96 מפעלי ייצור, רובם בענף הטקסטיל, ובשנים 1943-1942 הועסקו בהם כ-70,000 פועלים ויותר.

רומקובסקי הרחיב בצורה ניכרת מאוד את משרדי האלטסטנרט. מספר הפקידים גדל מ-5,500 בפברואר 1941 לכ-13,000 באוגוסט 1942.

 עיקר השירותים היו בתחום חלוקת מעט המזון שהכניסו השלטונות הגרמניים ושירותי דיור וניקיון. עד אוקטובר 1941 ניהל האלטסטנרט מערכת חינוך מסויימת לכ-15,000 תלמידים ב-45 בתי-ספר יסודיים ושני בתי-ספר תיכוניים. חשיבות מיוחדת היתה לשירותי הבריאות. עד קיץ 1942 פעלו בגטו חמישה

בתי-חולים.

שמירת הסדר הפנימי בגטו הוטלה מטעם האלטסטנרט על ה‘משטרה היהודית‘. מספר השוטרים הגיע ל-530 איש. האלטסטנרט ניהל גם בית-סוהר שהוקם בגטו ברחוב צ'רניצקיגו  .(CZARNIECKIEGO )

 

 

תנאי החיים בגטו.

גטו לודז' היה אתר תמותת המונים עקב התנאים הקשים ששררו בו.

הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגיפות, בעיקר טיפוס. בחורף גרם המחסור החמור ביותר בחומרי הסקה סבל קשה מנשוא מחמת הקור. האוכלוסייה סבלה מחוסר לבוש ובעיקר נעליים. רוב הכלואים בגטו השתמשו בנעלי עץ. אך החמור מכול הפגעים היה הרעב – הבעיה המרכזית כול תקופת קיום הגטו. תושבי הגטו קיבלו בממוצע מזון בשווי של פחות מ-1,100 קלוריות ליום. 43,500 נפש, כלומר, %21 מכלל הכלואים בגטו, מתו ברעב, בקור ובמחלות.

 

 

תמותת השיא היתה בשנת 1942. בשנת 1943 היתה אומנם ירידה בתמותה 'הטבעית' בעיקר כתוצאה מכך שעד אז כבר מתו או גורשו רוב הזקנים והילדים, אך עדיין היתה התמותה גדולה פי שישה מהתמותה שלפני המלחמה.


הגירושים.

המכה הקטלנית הגרועה מתמותת ההמונים והרעב היו הגירושים. תחילה היו הגירושים לעבודת כפייה מחוץ לגטו ואחר-כך למחנות השמדה. בדרך-כלל לא היה יעד הגירושים ידוע ליהודים הכלואים בגטו לודז'. השילוחים למחנות לעבודת כפייה התחילו בדצמבר 1940 ונמשכו עד סוף יוני 1942.

בסך-הכול גורשו למחנות לעבודת כפייה באיזור פוזנן 7,200 גברים. הם הועסקו בבניית כביש מהיר מפוזנן לפרנקפורט שעל-נהר אודר, ועקב התנאים הקשים נספו רובם. ב-16 בינואר 1942 התחילו השילוחים מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו. השלטונות הגרמניים אילצו את רומקובסקי להכין רשימות של המועמדים לגירוש ולארגן את נקודות האיסוף בגבול הגטו. הוא ניסה לפעול אצל השלטונות הגרמניים למען הקטנת מספר המגורשים, אך לשווא.

מנקודות האיסוף העבירו כוחות גרמנים מוגברים את הקורבנות אל מחנה ההשמדה חלמנו, וביום בואם לשם או למחרתו נרצחו כולם במשאיות גז. בחודשים ינואר-מאי 1942 הוצאו מהגטו ונרצחו במחנה ההשמדה חלמנו 55,000 יהודים, וכן כ-5,000 צוענים ששוכנו זמנית בלודז', בגוש בתים שהוצא בשבילם משטח הגטו.

בימים 12-5 בספטמבר 1942 ערכו הגרמנים מיבצע שילוח שני מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו, ואז נעשה הדבר בלי עריכת רשימות בידי האלטסטנרט. לגטו נכנסו כוחות גרמנים, סגרו רובע אחר רובע, ובאכזריות איומה הוציאו את התושבים מבתיהם, וערכו 'סלקציה' בחפשם בעיקר את הפחות כשירים לעבודה: ילדים, זקנים וחולים. כך הוציאו מן הגטו כ-20,000 איש ואישה (ביניהם גם צעירים ובריאים), הובילום לחלמנו, ושם נרצחו כולם.


 קברי אחים במחנה ההשמדה חלמנו

 

מספטמבר 1942 עד לחיסול הגטו לא נערכו עוד שילוחים למחנות השמדה. התקופה שבין אוקטובר 1942 למאי 1944 נחשבת לתקופה של שקט יחסי למרות גירושים קטנים למחנות לעבודת כפייה. הגטו הפך למעין מחנה עבודת כפייה גדול. כ-%90 מתושבי הגטו היו מועסקים במפעלי ייצור. מספר הילדים והזקנים שנשארו בגטו היה זעום. במאי 1944 עדיין היו בגטו לודז' 77,000 נפש.


החיסול.

באביב 1944 החליטו הנאצים לחסל סופית את הגטו בלודז'. לשם כך הופעל מחדש מחנה ההשמדה חלמנו. ב-23 ביוני 1944 התחילו הגירושים למחנה ההוא במסווה של שילוחים למחנות עבודה בגרמניה. הופעלה השיטה שהונהגה בתחילת שנת 1942 כאשר אולץ האלטסטנרט לארגן את משלוחי המגורשים עד לנקודת האיסוף בגבול הגטו. עד 14 ביולי הוצאו 7,176 יהודים מן הגטו, הועברו במשמר גרמנים כבד למחנה ההשמדה חלמנו ושם נרצחו.

מ-15 ביולי עד 6 באוגוסט 1944 שררה הפוגה בשילוחים מגטו לודז'. ב-7 באוגוסט 1944 חודשו הגירושים, אך שונה יעדם, ובמקום לחלמנו כוונו המשלוחים המזורזים, שקיבלו אופי של פינוי, למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. את הגירוש ניהל סגל מחנה ההשמדה חלמנו ובראשו הנס בותמן ויחידה מיוחדת של הזונדרקומנדו ס"ס 1005. רובע אחרי רובע נסגרו, נסרקו בחיפושים אחרי המסתתרים והוכרזו לשטח שבו אסור להימצא, והמתגלה בו צפוי לעונש מוות.

אוכלוסיית הגטו גילתה התנגדות פסיווית. יהודים עשו מאמצים כבירים להתחמק מן הגירוש בתקווה לשחרורה הקרוב של העיר בידי הצבא האדום המתקרב. ואולם, בסוף יולי נעצרה מתקפת הסובייטים על קו הנהר ויסלה, ובשטח הגטו, הבנוי ברובו בתי עץ, קשה היה מאוד להתקין מחבואים. המסתתרים היו בלי מזון, וכך הצליחו הגרמנים להוציא עוד ועוד יהודים מן הגטו. ב-30 באוגוסט יצא המשלוח האחרון לאושוויץ. בסך-הכול גורשו לאושוויץ כ-74,000 תושבי הגטו. אחרי הגירוש נותרו בגטו בשני מחנות איסוף כ-1,200 יהודיםבחודשי הסתיו 1944 יצאו כול יום מגטו לודז' לגרמניה בממוצע 60-40 קרונות משא עמוסים רכוש המגורשים וציוד מפעלי הגטו. הנאצים השלימו את החיסול המוחלט ושוד קורבנות הגטו.

לפני נסיגתם מלודז' תיכננו הגרמנים להוציא להורג את כול אסירי המחנה ברחוב יקובה, והוכנו לשם כך בורות בבית העלמין היהודי. האסירים הבחינו במתרחש ובבוא השעה הצליחו להימלט ולהסתתר בשטח הגטו המוכר להם.

האסירים הללו, כ-800 במספר, שוחררו ב-19 בינואר 1945 בידי הצבא האדום. לא ידוע מספר תושבי גטו לודז' ניצולי מחנות ריכוז, אך  מספרם נאמד ב-7,000-5,000 נפש.


אחרי המלחמה היתה לודז' שנים מספר הריכוז הגדול ביותר של ניצולי השואה בפולין, ובסוף 1945 ישבו בל' 38,000 יהודים. באותן שנים היתה לודז' גם המרכז החשוב ביותר לפעילות  ציבור ולפעילות תרבות של יהודי פולין, פעלו בה הוועדה ההיסטורית המרכזית (
CentralnaZydowska Komisja Historyczna ), תיאטרון יהודי, בתי-ספר יהודיים ועיתונות יהודית עניפה. ואולם, בגלי ההגירה ב-1957-1956 ,1947-1946, ו-1969-1967 יצאו כמעט כול היהודים את לודז', ונותרו בה כמה מאות זקנים בלבד.



[1]  א.ז אשכלי "קהילת לודז'" מתוך מחניים  גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט  ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון   .

   http://www.daat.ac.il/daat/history/kehilot/lodg.htm

[2] יד ושם , מרכז המידע אודות השואה.

http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201458.pdf





אלבומי תמונות

There are no photo albums yet.