יוצר הקהילה

josefh pollak
דרכי התקשרות:

אופוצינה-פולין

פרטי הקהילה

סיפור הקהילה

הנצחת קהילה

שם התלמיד: יואב עמנואל אטיאס

כיתה : י"א 5

ביה"ס : תיכון אליאנס, ת"א

-2-

 

שם הקהילה: אופוצ'נה/ו

שם המדינה: פולין

אופוצ'נה/ו היא עיר קטנה בחלקה הדרומי של פולין במחוז לודג' אשר הייתה מהמרכזים העירוניים החשובים בפולין וכיום היא צומת דרכים ומסילת ברזל ראשית.                                                                                              בעיירה אופוצ'נה חיו כ3000 יהודים רובם קשיי יום. הם חיו בגטו יהודי והיה אפילו רחוב ,שנקרא "רחוב היהודים".                                                        לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה עברו יהודי אופוצ'נה את הנורא מכול כפי שעברו יהודים רבים באירופה לאורך כל תקופת השואה תחת השלטון הנאצי. הקהילה היהודית סבלה בתחילה מעבודות כפייה, מרדיפות, ורציחות ולבסוף בהשמדה המונית במחנה המוות טרבלינקה.

אורח החיים בקהילה לפני המלחמה:

הקהילה היהודית באופוצ'נה ברובה הייתה מורכבת מאנשים שהתפרנסו ממסחר זעיר רוכלות בכפרים ובשווקים או מלימוד תורה ומקצבאות מן הקהילה שגם כך הייתה מאוד מצומצמת.                                                                  יחד עם זאת, היו גם יהודים עשירים אך מספרם היה מועט כמו כן היו גם רבנים ותלמידי חכמים והייתה קהילה יהודית תוססת ומלאה בארגונים רבים פוליטיים שצמחו בקהילה הקטנה.                                                                          בתוך העיירה היה בית ספר יהודי אשר לימד בשפה הפולנית אך היו גם בתי ספר קטנים עבריים שנוסדו ע''י אגודות יהודיות כמו: "הציונים הכללים", "מזרחי", "התאחדות הפועל הצעיר" וגם פועלי ציון ימין ופועלי ציון שמאל.         בנוסף אליהם היו גם קומוניסטים והסתדרות של "בונד".                              חלק מהיהודים נהגו גם להתגייס לצבא הפולני בעתות כפי שקרה במלחמת העולם הראשונה.                                                                                חיי הקהילה בעיירה היו ענפים מאוד והם כללו ייסוד גופים שיתופיים וארגוני צדקה שנועדו לסייע ליהודים בעת צרה כך למשל, הוקם בנק שיתופי והיו מוסדות מגוונים לעזרה.                                                                       הפעילות החברתית הענפה כללה גם חברות במפלגות פוליטיות והקמת ארגוניי נוער וספורט (מועדון הספורט הפועל ומועדון הספורט מכבי).המפלגות הפוליטיות כללו מפלגות בעלות רקע ציוני כמו ארגון הציונים הכללים והסתדרות המזרחי.

אישים בולטים בקהילה לפני המלחמה:

  • תרמיל ברגסון:

תרמיל ברגסון היא ילידת אופוצנ'ה אשר נולדה ב 23 ביולי 1830.                  תרמיל ברגסון הייתה אשת עסקים ונדבנית יהודייה אשר בגיל צעיר נישאה לסוחר ורשאי בשם יעקב יעקבסון, וילדה לו בן בשם צבי הירש.                בעלה נפטר עד מהרה, ובפברואר 1787 התחתנה בשנית עם דב בער (ברק, ברקה, ברקו) זוננברג בן העשרים-ושלוש.                                                           מלבד בנה מנישואיה הקודמים, ילדה עוד חמישה צאצאים לברק: גבריאל, פרל מרים, יעקב, לייב (לאופולד) ומיכל יוסף.                                                                                         פעילותה העצומה ותרומתה למען החסידות הביאה לה הערכה רבה מן הצדיקים בפולין. בין היתר , המגיד מקוז'ניץ  סידר קידושין  בחתונת בתה           ב-1806 עם תלמידו רבי יששכר בער הורוביץ מוורשה נכדו של רבי שמואל שמלקה הורוביץ (דבר זה נחשב לכבוד גדול) . את הכבוד הראוי ביותר לציון העניק לה החוזה מלובלין, שהורה לכנות אותה בתואר "רֶבּ" השמור לגבר.

  • רבי משה שמחה אלפס:

רבי משה שמחה אלפס, אשר נולד בשנת תקס"א היה הרב הראשי של אופוצ'נה. רבי משה שמחה הו בנו של רבי יצחק ונכדו של רבי אברהם.          את רבי אברהם החליף ברבנות כאמור בנו משה שמחה אלפס.  אשתו של משה הייתה רבנית מאופצ'נה וגם אחותה הצעירה של הנדיבה ואשת העסקים הידוע באופוצ'נה תרמיל ברגסון.

  • רבי יצחק מראדוויל

רבי יצחק מראדוויל נולד בשנת 1741 ונפטר בי"א באייר 1825 רבי יצחק מראדוויל סבל ממחלוקות והרבה בנדודים. הוא כיהן כרב בקהילות שונות הרחוקות זו מזו. ערי רבנותו היו בוואהלין-ראדוויל, בגאליציה-רימנוב,          רומניה-בוטשאן ופלטשיען. רבי יצחק מסביר כי נדודיו הם כנגד ספר שמות שבו מתוארת גלות מצרים .בנו של רבי יצחק – רבי דן אשר היה חתנו של רבי אברהם יהושע השל.

 

 

 

 

  • אהרן גרינוואלד

אהרן גרינוואלד היה ראש קהילת אופוצ'נה והיה מראשוני הציונים הדתיים בפולין ומנכבדי עסקני מזרח פולין. אהרן גרינוואלד היה דמות נמרצת וחריפה ואפילו הגויים היו מתייחסים אליו בכבוד רב.                                                             אהרן גרינוואלד נפטר בתוך הגטו ביום כ"ג בסיוון תש"ג ואף זכה לקבורה          (מעשה מאוד נדיר).

 

 

 

-6-

אירועים בולטים בקהילה לפני המלחמה:

בשנות השלושים של המאה העשרים התגוררו באופוצ'נה כ-3,000 יהודים. כתשעים אחוזים מהם התפרנסו ממלאכה וממסחר זעיר.                                בעיירה פעלו מפלגות ציוניות ואגודת ישראל. בקהילה היו ספרייה, תלמוד תורה, בית ספר של רשת "תרבות" ובית ספר לבנות של "בית יעקב".         

בנובמבר 1935 פרצו באופוצ'נה מהומות עקב הסתה של "האנדקים"(מפלגה ימנית קיצונית גרמנית), אשר גם יזמו חרם על סוחרים יהודים.                 הקהילה התמודדה עם האנטישמיות הגואה על-ידי הגברת העזרה ההדדית. את אנטישמיות זו אפשר לשמוע מיליד אופוצ'נה זאב כרמי אשר סיפר :              "אבי ז"ל היה חבר ה"מזרחי" וחיזק אותנו ברוח ציניות מובהקת.                  מילדותי חונכתי לגאווה לאומית ובבית הספר נלחמתי על זכותנו לא להיות במעמד נחות מילדי הגויים. מורים אשר גילו נטיות אנטישמיות היו זוכים לתגובה אלימה, במסווה של משחק. למשל: כדורי שלג שהיינו זורקים עליהם כדרך משחק, היו בהם גם אבנים . בתהלוכות לאומיות פולניות, נלחמתי על הופעה גאה של ילדי היהודים ועל מיקומם בשורות הראשונות של התהלוכה."

סיפורה של הקהילה בתקופת המלחמה:

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב- 6.9.1939 הוטלו על העיירה פצצות אחדות. בעקבות הבהלה התחילו יהודים נמלטים אל היערות והכפרים הסמוכים.                                                                                           למחרת נכנסו הנאצים לאופוצ'נה. משנפסקו הקרבות התחילו יהודי המקום חוזרים לעיירה. הגיעו גם פליטים רבים ממקומות אחרים, ומספר האוכלוסייה היהודית הלך ועלה : במאי 1941 היו בעיירה 3,971 יהודים, ביניהם 991 פליטים, ובאפריל 1942 – 4,231 יהודים, ביניהם 1,406 פליטים .

שבועיים לאחר כיבוש העיר דרשו הנאצים מהיהודים מס עונשין של 20 אלף זלוטי, שישולם תוך 24 שעות. הם נימקו את תביעת המס בטענה, שהיהודים גרמו את המלחמה וחייבים לשלם חלק מהוצאותיה.                                    שלושה מנכבדי העיר נאסרו כבני ערובה: משה קצנלבוגן- סוחר תבואה,           יצחק חמיילניצקי- מבעלי בית החרושת לזכוכית "וולקאן"  ואליעזר חמיילניצקי- בעל מאפיה גדולה. הגרמנים איימו להוציא להורג את בני-הערובה אם לא ישולם המס. בני המשפחות שהיו מיואשים קראו לאוכלוסייה היהודית לאסוף את הסכום הנדרש.                                                                                  

-7-

קיבל על עצמו את ניהול הפעולה מרדכי רוזנבאום (כינויו: "האז" - ארנב):               אדם בעל עבר "מפוקפק"  (כהגדרת אחד העדים לאחר המלחמה), עם שליטה טובה בשפה הגרמנית מאחר ושהה בגרמניה בתקופה שלפני המלחמה. רוזנבאום הלך אל המפקד הצבאי של העיר והציג את עצמו כנציג היהודים.          הוא הציע למפקד להחליף את בני-הערובה באחרים, שכן ללא השתתפותם של עשירים אלה אין לאסוף סכום כה רב בעיירה דלה. הגרמנים הסכימו לשחרר את בני-הערובה, והיהודים הביאו את הכסף.                                                    מעתה היה רוזנבאום נציג-היהודים בעיני השלטונות ובפקודתם הקים כעבור זמן-מה יודנראט ובו 20 חברים. מכל אלה ידועים רק שמותיהם של רוזנבאום, של שלושת הנכבדים (בני-הערובה הנ"ל), וכן פרידלבסקי- מנהל בית החרושת לזכוכית "וולקאן" מלפני המלחמה, שנתמנה עתה ליו"ר היודנראט . 

הגטו באופוצ'נה הוקם בנובמבר או בדצמבר 1940.                                                       הוא הקיף 115 בתים קטנים בלבד, ועל כן נותרו כאלף יהודים בלי קורת-גג. ליהודים בני המקום ולפליטים ממקומות אחרים התקין היודנראט מעון משותף זמני בבית-המדרש, ואחר כך דאג לשיכונם באופן קבוע. אלא שהיה שם גם קהל עניים רב, בעיקר בין הפליטים. כאמור, דאג היודנראט לשיכונם, וכשנתפנה במרוצת הזמן בית-המדרש, הקים בו היודנראט מטבח ציבורי.                                                                       

תחום הגטו לא גודר והשוטרים הגרמנים המשוחדים התעלמו מהיהודים החומקים מהגטו ומהפולנים הנכנסים לתוכו. רשמית מותר היה ליהודים לצאת מהגטו רק על סמך רישיונות של השלטונות. גם היודנראט היה מוסמך להעניק רישיונות כאלה. יש אומרים, כי היודעים לתבוע ובעלי- הפרוטקציה קיבלו אותם ללא קושי. תושבי הגטו הבריחו מזון, סחרו באורח בלתי-לגאלי עם האוכלוסייה             הלא-יהודית, וייצרו כל מיני מוצרים בחשאי. האופים היהודים, חוץ ממנות לחם הרשמיות ממכסות הקמח שקיבלו מידי השלטונות, השיגו גם קמח בדרכי הברחה ואפו דברי מאפה נוספים.                                                              

פעלו בגטו גם בתי-חרושת זעירים, כגון תעשיית סבון. ראוי להניח, כי גם              בעלי המלאכה התפרנסו בזכות המגע הקל עם הלקוחות ה"אריים" שמחוץ לגטו.על ההברחה והמגע עם הסביבה הקלו צוותי היהודים היוצאים לעבודה מחוץ לגטו, וכן בית-העלמין היהודי הנמצא מחוץ לתחום הגטו, בסביבה "ארית", שאפשר פגישות ומגעים בשעת הלוויות.                                          

-8-

לגטו הפתוח היו נכנסים הנאצים באין עוצר, מכים לעתים את היהודים, מתעללים בהם (גוזזים מחצית זקן וכיוצא בזה). תקיפות אלו אירעו בעיקר בחורף, שכן בקיץ נמנעו הגרמנים מלהיכנס לגטו, מחשש להידבקות בטיפוס . 

מגפת טיפוס פרצה בגטו באביב 1941, בשל תנאי המגורים והגהות המחרידים. בחורף נעלמה, ושבה ופרצה באביב 1942. לשם הדברת המגיפה התקין היודנראט ליד בתי-המרחץ חדרי-חיטוי, וכן תא-חיטוי נייד, שעבר מבית לבית. האוכלוסייה חוייבה במקלחת-חיטוי לעתים מזומנות, וכן בחיטוי הבגדים. אנשים טרחו להעלים מקרי טיפוס כדי למנוע ממשפחותיהם את האשפוז שנכפה עלייהם בבית החולים של הגטו - "אסתרקה", בשל התנאים המחריפים ששררו בו. כן ביקשו אנשים למנוע את התהליך המטריד של חיטוי הבית.                    במגפת הטיפוס מתו רבים, וחברת קדישא נאלצה להגדיל פי שלושה את צוות עובדיה .

השלטונות הגרמניים כפו על תושבי הגטו עבודה גופנית קשה.                  הוטל על היודנראט לספק לשלטונות יום-יום 400 גברים לעבודות שונות בעיירה ובסביבה, ובעיקר לחפירת כבול.                                                           בסביבת אופוצ'נה הופעל מכרה קבוע של כבול. שמרו על הפועלים שוטרים גרמנים ופולקסדויטשים. היהודים, שנקראו על ידי היודנראט לעבודה, יכלו לפדות עצמם במחיר 5 זלוטי ליום. בחורף לא נכרה הכבול, והיהודים עבדו בפינוי השלג. הם הועסקו גם בסלילת דרכים ובריצוף הרחובות.                          בסמוך לגטו נמצאה מחצבה של אבן-סיד, וגם בה עבדו תושבי הגטו.                       מקצתם של היהודים התייצבו לעבודות אלו מרצונם, למען השכר, מקצתם - לשם סיכוי המגע עם הסביבה (מסחר, הברחה), ומקצתם - כדי לרכוש "שלט" של אדם העובד למען הגרמנים . 

פעמיים שילחו השלטונות משלוחים גדולים של גברים למחנות-עבודה.               בפעם הראשונה, באוגוסט 1940, תבעו השלטונות 500 גברים לשם שילוחם למחנה נארול שליד לובלין.היודנראט הרכיב רשימת מועמדים לשילוח, וכלל בה בעיקר עניים ופליטים - אחד מכל משפחה. אך הגרמנים לא הסתפקו ברשימה שהוגשה להם ועשו מצוד ברחובות ובבתי יהודים.                                                                    בפעם השנייה (ביולי 1942) נשלחו כ- 400 גברים למחנה "האסאג" בסקארז'יסקו-קאמייננה .

-9-

למרות תנאי הגטו, ניסו בני הנוער להמשיך במידת-מה את פעילותם האירגונית-הפוליטית מלפני המלחמה.                                                         מצויות ידיעות מפורטות רק על פעילותה של קבוצת גורדוניה.                     בהסכמת היודנראט נפגשו חבריה במעון של המטבח הציבורי בבית-המדרש, ושם טיפלו בילדי פליטים ולימדו אותם. בשיתוף מורה מבית הספר תרבות שבמקום קיימו צעירי גורדוניה מעין סמינר להשתלמות. הקבוצה קיימה קשר עם מרכז גורדוניה בוארשה (אחר כך בגטו וארשה), ומשם באו שליחים לאופוצ'נה והביאו עיתוני מחתרת וחומר הדרכה.                                          המרכז בוארשה תכנן להקים באופוצ'נה סדנה לחברי המקום וגם לחברים מוארשה , שישמש בסיס הכשרה ומקור פרנסה כאחד. תחילה עמדו להקים בסיס זה בסדנה לשעבר ליצור רשתות למיטות ולספות, שהייתה שייכת בשעתו לאחד מחברי גורדוניה. למימון הפעולה הקדישו החברים את ההכנסה ממכירת חבילות מזון מעולה, שהיו נשלחות לאופוצ'נה בתקופת הכיבוש הראשונה,  1939- 1940, על ידי הסתדרות גורדוניה בשווייץ (או על ידי חבריה הבודדים שם) אך התכנית לא התגשמה.

בשנת 1942 הגיעו לאופוצ'נה מגטו וארשה כמה עשרות פליטים, חברי גורדוניה, ביניהם גם בנות. היודנראט העסיק אותם במחצבת אבן-הסיד והעמיד לרשותם דירה משותפת בקצווי הגטו ובקרבת המחצבה. הבחורים עבדו במחצבה והבנות ניהלו את משק הבית המשותף.                                           קבוצת הכשרה זו התכוונה להסתנן אל יערות הסביבה, אל הפרטיזנים ואולי לבנדז'ין ולצ'נסטוחובה. לשם יציאה מהגטו עמדו לקבל מהמרכז בוארשה תעודות "אריות". לבסוף, הגיעו תעודות כאלה רק בשביל חברי גורדוניה אחדים. עד מהרה פורקה קבוצת ההכשרה מפני שנתנו אצלם מקלט לחבר מאופוצ'נה – אבא לבנדיגר, שהיה מבוקש על ידי המשטרה הגרמנית (כנראה נרדף לאחר שנמצאה בביתו ספרות בלתי-לגאלית). היודנראט תבע את פירוק הקבוצה חבריה או מקצתם, וכמה מחברי גורדוניה מהגטו יצאו אז את אופוצ'נה והצליחו להגיע לבנדז'ין ולצ'נסטוחובה (ביניהם גם לבנדיגר). הדבר קרה כנראה בסמוך לחיסול הגטו .

בשנת 1942 הלך מצבם של יהודי אופוצ'נה והחמיר.                              בראשית השנה צומצם תחום הגטו ושוב נאלצו יהודים רבים לחפש קורת-גג.  בינואר 1942 הובאו לגטו אופוצ'נה יהודים מכפרי הסביבה: בוקובייץ, קראשניצה, קליני, גיילזוב, גאוורוני, לודוויקוב ואוגונוביצה.                               באפריל כבר היו בגיטו 4,231 יהודים, ביניהם 1,406 פליטים.     

-10-

החריף המאבק בהברחה, הלכו ורבו החיפושים בבתים אחר מלאי סחורות מוברחות ומפעלי-ייצור זעירים בלתי-לגאליים.                                                 בראשית 1942 נורו ביער שבעיבורה של העיירה כל בני משפחת לבנדיגר לאחר שנתגלה בביתם מפעל חשאי לייצור סבון (לפי גרסה אחרת: על הספרות הבלתי-לגאלית שנתגלתה, כאמור לעיל).                                               באביב חיפשו הגרמנים בבית האופה מאיר רוזנבלום (המאפיה השנייה בגודלה באופוצ'נה, שאפתה גם למען השלטונות הגרמניים). נתגלה שם מלאי קמח מוברח, וכל המשפחה נרצחה. אין ידיעה ברורה על גורלו של רוזנבלום עצמו . 
במחצית אפריל 1942 דרש מפקד המשטרה באופוצ'נה מידי היודנראט רשימה מלאה של האוכלוסייה היהודית. כמשוער, היה הדבר קשור לגל המאסרים שהתחילו בגטו אחר-כך.                                                                         ב- 27.4.1942. נאסרו בעיקר עסקנים ציונים (ביניהם טוביה זוייר, אברהם גולדברג, יצחק בלז'יצקי, מוטל מורטקוביץ', משה וינוגרודזקי, שווארצמן, שתי האחיות צוקר וחיים פרוש),קומוניסטים אחדים ומספר אנשים שאין להם כל עבר פוליטי. 30 איש הובאו אל הנחל ליד בית המטבחים של הקהילה ולאחר שהופרדו מהם שלושה נורו כול האחרים. שלושה אלה (ביניהם פרוש) שלחו הגרמנים לטומאשוב מאזובייצקי (שבה נערכה אותה שעה אקציה דומה) ומשם  לאושוויץ. בשעת ההוצאה להורג ליד הנחל באופוצ'נה בלז'יצקי רק נפצע והצליח אחר כך להגיע לבית-החולים "אסתרקה". הדבר נודע למשטרה ששלחה שוטר לבית- החולים והוא ירה בבלז'יצקי במיטתו .                                               בקיץ 1942 הורעו במידה ניכרת תנאי-העבודה במכרה הכבול.                           ברחו משם 20 יהודים. בפקודת הגרמנים נאלצו השוטרים היהודים לאסור אותם (בית המאסר של הגטו נמצא באחד החדרים של בית-הכנסת הגדול). האסירים פרצו את בית המאסר והתחבאו. לפי ידיעה אחת, סרב היודנראט לחפש את היהודים האלה, ומרדכי רוזנבאום נעלם לימים אחדים בשל כך.           כל העניין אינו ברור, ועפ"י אותה הידיעה הדבר קרה בתקופת הגירוש באוקטובר 1942 .
בקיץ ובסתיו 1942 נפוצו בגטו שמועות, כי הישוב היהודי באופוצ'נה צפוי לחיסול. יסודן של שמועות אלו היו עיתונות המחתרת ומכתבים בכתב סתרים מיהודים מכרים מכל קצווי פולין הכבושה, שהצליחו לחמוק מן ההשמדה.    חלק מתושבי הגטו היו סבורים כי הם עומדים לפני שילוח לעבודה למקומות אחרים ועל כן הכינו צרורות לדרך.                                                                   

-11-

חלק ניכר של יהודי אופוצ'נה היו סבורים כי אכן קרב ובא גל של גירושים ואולי גם של השמדה, אלא שזו תבלע רק חלק מהאוכלוסייה והשאר יחזיקו מעמד ויישארו במקום. סברה זו נתמכה על ידי ידיעות מפי פולנים בסביבה, שסיפרו כי עם חיסולם של גטאות שונים השאירו הגרמנים בחיים חלק קטן של היהודים, בעיקר את אנשי היודנראט, המשטרה והעובדים במפעלים החשובים לגרמנים. הכול השתדלו אפוא כמיטב יכולתם לקבל עבודה במפעלים "טובים" מחוץ לגטו, החביאו את רכושם או הפקידו אותו בידי פולנים מהימנים תמורת ההבטחה לתת מקלט. בנות רבות השתדלו להינשא לשוטרים יהודים וכן גם הותקנו מקומות מחבוא.                                                                                              ימים אחדים לפני האקציה נפוצה שמועה כי אפשר להינצל מגירוש על ידי מתן כופר. מיד הופיעו תורים ארוכים של יהודים לפני היודנראט ושם קיבלו מידיהם חפצי-ערך כשהכול נרשם בקפדנות. ההשערה היא כי אכן ביקש היודנראט להעביר את רוע הגזירה תמורת כופר גבוה לשלטונות הגרמניים .

החיסול התחיל ב- 27.10.1942, ממש לפני חיסול טומאשוב הסמוכה. האוכלוסייה היהודית של אופוצ'נה כונסה בשוק הסוסים, ורובם - 3,000 איש בקירוב- שולחו לטרבלינקה. בשעת האקציה נהרגו במקום כמאתיים נפש.       קרוב למאתיים משפחות (כ- 500 נפש) אכן נשארו באופוצ'נה: חברי היודנראט, השוטרים ומשפחותיהם (גם מאלה שולחו רבים כ"בלתי פרודוקטיביים"),             וכן חלק מהעובדים במפעלי הגרמנים.                                                 מספר יהודים התחבאו ונשארו בחיים "במחתרת". חבר היודנראט רוזנבאום התחבא או ברח בשעת האקציה וחזר רק לאחר שנסתיימה. הוא נקרא אל מטה המשטרה באופוצ'נה ושם נורה .
כמה עשרות יהודים הצליחו לברוח בשעת האקציה, או בסמוך לה, להגיע ליערות בסביבה ולהקים שם קבוצות פרטיזנים. המפורסמת שבהן , "האריות", בפיקוד יוליאן אייזנמן-קאנייווסקי, ביצעה מעשי-חבלה רבים במערך הכובשים, ובין השאר חיבלה בקו-הרכבת אופוצ'נו-קונסקיה, שהיה חשוב למשק-המלחמה הגרמני .
היהודים שהושארו באופוצ'נה הוסיפו להתגורר בה עוד חודשיים.                   הם שוכנו בבניין היודנראט ועלייהם שמרו שוטרים יהודים בלבד. הגרמנים היו מגלים בתחום הגטו ומחוצה לו יהודים מתחבאים ולא הרגו אותם אלא צירפום למחנה "הלגאליים".                                                                                    מצב האספקה של היהודים היה טוב. הם השתמשו ברכוש שנותר בגטו לאחר הגירוש לשחד את הגרמנים ולקניית מזון מידי הפולנים.                                                     היהודים הורשו אפילו לאפות לחם.

-12-

חלקם של היהודים עבדו בשירותים של המשטרה הגרמנית וחלקם עבדו במקומות אחרים. היהודים נרגעו והתחילו לקוות שיזכו להיגאל.                       סבורים היו, כי לאחר השמדת המוני היהודים מתחרטים עתה הגרמנים על המעשה הבלתי נבון ומבקשים לשמור על השרידים של כוח-העבודה הדרוש להם כל כך .
בסוף דצמבר 1942 באו אל היודנראט שוטרים גרמנים, ודרשו רשימת יהודים שלהם קרובים בארץ-ישראל. הגרמנים אמרו, כי יהודים אלה יישלחו לארץ ניטרלית, ושם יוחלפו בשבויי-מלחמה גרמנים, שבידי בעלות-הברית.          פעולת הרישום נעשתה בקפדנות יתירה: שאלונים, ביקורת תעודות וכיוצא בזה. היהודים התייצבו בנפש חפצה. אלה שאין להם קרובים בארץ-ישראל הביאו מסמכים מזויפים. הכרזות רשמיות בעניין זה, שהודבקו על הקירות בעיר, שכנעו מקצתם של יהודים שישבו במחבואים, או היו בעלי תעודות "אריות", לבוא ולהירשם.                                                                                   ב- 3.1.1943 (ואולי ב- 5.1) הועלו כל הרשומים "המאושרים" על עגלות שהובאו לכיכר קילינסקי, שמחוץ לגטו. חשד התעורר בלבם של היהודים כשנלקחו מידיהם מעילים וצרורות, אף על פי כן הוסיפו להאמין, שהם נוסעים אל ארץ ניטרלית. שומרים מעטים הופקדו על הנוסעים וכל הרוצה יכול היה להימלט.                                                                                                 הכול הובאו לאויאזד. שם הוקם גטו-חוזר בנובמבר 1942, לאחר גל-החיסול הגדול, לשם ריכוז היהודים הלגאליים ופיתוי היהודים שבמחבואים לצאת מהם. יהודי אופוצ'נה היו הקבוצה האחרונה של הבאים לאויאזד.                                 הם מצאו שם המוני יהודים המתנוונים בתנאי מחנה-המעבר ומוקפים               גדרות-תיל. רק עתה הסתבר לאחדים, כי ה "מבצע הפלשתיני" היה תחבולה בלבד. אף על פי כן, הוסיפו לחזק את אמונתם של השאר כי אכן נוסעים הם אל החרות כדי להקל עליהם את השעה האחרונה.                                                ב- 6.1.1943 הובאו כל היהודים המרוכזים באויאזד לתחנת הרכבת והוסעו למחנה ההשמדה בטרבלינקה .
לפי גרסה אחרת, בתחילת ינואר 1943 נקראו שרידי היהודים, שוכני בניין היודנראט באופוצ'נה, אל בניין העירייה לשם "רישום לארץ-ישראל". שם הקיפו אותם השוטרים ושילחום בו ביום למחנה ההשמדה בטרבלינקה .   

 

 

 




קישורים (0)

There are no links yet.

ספרים ומסמכים(0)

There are no books yet.