ברלין

פרטי הקהילה

סיפור הקהילה



ד"e;ר פינחס רוזנבליט


תמצית: המאמר סוקר את תולדות הקהילה היהודית בברלין. דגש רב מושם על התפתחות  תנועת ההשכלה ומנהיגיה ועל האיזון המיוחד בין היטמעות בסביבה הגויית לבין פיתוח חיים יהודיים עשירים. 

אינדקס: היסטוריה יהודית; היסטוריה יהודית-גרמניה; תולדות ישראל; שואה; השכלה; רפורמים; 

&quote;&quote;

ברלין כעיר היא יצירה מאוחרת באופן יחסי, בהשוואה לרוב הערים האחרות באירופה, אשר בתקופה מאוחרת שימשו מרכזים מדיניים, כלכליים ורוחניים. גם המדינה פרוסיה, שברלין הייתה עיר בירתה, קמה רק בתחילת המאה ה- 18, ואילו בירתה של גרמניה נעשתה רק עם קום מדינה זו, בשנת 1871. 

מכאן מסתבר, כי גם היהודים הגיעו לברלין מאוחר יותר מאשר לאזורים המערביים או הדרומיים של גרמניה, וכי לא נהנו מן ההתפתחות השקטה, מהפעילות הכללית בתחומים שונים, ומהשוויון היחסי שאפיינו את רוב הקהילות האחרות במשך מאות בשנים. 

תקופת הפרעות והגירושים
לפיכך, תולדות הקהילה היהודית הקטנה בברלין, בניגוד לקהילות האחרות, אינן אלא שרשרת כמעט בלתי פוסקת של נגישות, פרעות חמורות וגירושים. יש אפוא משום סמליות בדבר, שבפעם הראשונה נזכרים היהודים באזור ברלין בקשר לשריפת קבוצת יהודי ברלין בשנת 1247. היהודים היו נתונים לחסדיו של נסיך האזור, אשר לפעמים העמידם לרשותה של העירייה, ושתי הרשויות נהנו כמובן מן היהודים, על ידי גביית מסים שונים וקשים למדי. כמו בעיירות אחרות, שררה גם כאן מתיחות רבה בין איגודי האומנים והסוחרים, אשר ראו בעין רעה את פעילות היהודים, ולא פעם שימשה מתיחות זו גורם עיקרי להסתה לגירוש היהודים והשמדתם, בנוסף לקנאות הדתית. זה קרה למרות ההגבלות שהוטלו על פעילות היהודים, שצומצמה רק לענפי מסחר מסוימים, כגון המסחר בבשר, רוכלות ועסקי כספים. 

בברלין עצמה התיישבו היהודים, כפי הנראה מאז סוף המאה ה- 13, אולם נפגעו קשות יחד עם מאות קהילות אחרות, אשר סבלו רדיפות, השמדות וגירושים בתקופת המגיפה השחורה, באמצע המאה ה- 14. מספר שנים לאחר  מכן שוב נמצאו יהודים במספר לא גדול בברלין. בתחילה התרכזו ברחובות מסוימים במרכז העיר. במשך מאה שנים כמעט נהנו משקט יחסי, עד ששוב גורשו במחצית המאה ה- 15, למרות שקשה היה לנסיך לוותר על פעילותם הכלכלית, שהביאה תועלת רבה לכל האזור, ועל המסים הגבוהים שהיה כופה עליהם. אולם, מספר שנים אחרי זה שוב הורשו להשתקע בעיר זו. כאמור התייחסו אליהם חוגי הבורגנים באיבה עמוקה, ומתוך איבה זו צמחה העלילה הידועה, בה הואשמו היהודים בחילול לחם הקודש, ועשרות רבות מהם נשרפו בפומבי בשנת 1510. ר' יוסל איש רוסהיים, השתדלן הגדול, בעל התואר "e;מושל יהודי גרמניה"e;, שעמד בקשרים ויחסים טובים עם הקיסר קרל החמישי, מעיד על כך, שכמה מן הנוצרים ההומניסטים קמו ללמד סניגוריה על היהודים, שהם חפים מפשע וכי נרצחו על לא עוול בכפם. כמה עשרות שנים לאחר מכן שוב נתקבלו היהודים בברלין, למרות רוגזו של לותר, אם כי גם עתה הוסיפו לסבול מפעם לפעם מנגישות ופגיעות בודדות. לאחר שגזברו היהודי של הנסיך הואשם באשמת-שווא ונרצח, שוב גורשו היהודים מברלין, ובמשך מאה שנה כמעט הייתה ברלין בלי יהודים, עד שבא הנסיך הגדול פרידריך וילהלם, שפעל רבות לפיתוח האזור והעיר, ואשר הניח את היסוד לגדולתה העתידה של המדינה, והסכים לקבל כחמישים משפחות אמידות של יהודים, אשר גורשו בשנת 1671 מווינה. 

שנה זו מציינת את ראשית יסוד הקהילה, שמאז התקיימה ברציפות עד שנות השואה של היטלר. 


נסיך זה (1610-1688) נחשב לאחד השליטים הנאורים בתקופתו, כפי שניכר הדבר גם מהסכמתו לקבל תחת חסותו את ה"e;הוגנוטים"e;, הפליטים הקלוויניסטים מצרפת, שגורשו על-ידי המלך לואי ה- 14, ואשר היו ידועים בפעילותם וחריצותם הכלכלית. פעילותם של היהודים, אשר מספרם גדל אחרי זמן קצר, ושל הפליטים הצרפתיים, הביאה ברכה למדינה, בייחוד לאחר ההרס שנגרם על-ידי מלחמת שלושים השנה. 

תקופת הביסוס
אולם, כל משפחה יהודית היתה זקוקה לאגרת חסות, שהיתה טעונה אישור מחדש מדי פעם בפעם תמורת סכום כסף ניכר, אם כי לא מעט יהודים חסרי חסות הצליחו להסתנן לתוך העיר. גם עתה לא חסרו חתירות ומעשי הסתה נגד היהודים, אך הנסיך ויורשו פרידריך, שנעשה אחר כך מלך ראשון של פרוסיה והצטיין אף הוא כשליט נאור ובעל אינטרסים רוחניים, הגנו עליהם, תמורת הגנה זו ניצל פרידריך את היהודים כדי לסחוט מהם סכומי כסף גדולים, לצורך הבניינים המפוארים שבנה בברלין. ליהודים ניתנה הזכות לשיפוט עצמי, תוך גבולות מסוימים, ולחופש דת. אם כי המשטר - בהתאם לאופיו האבסולוטי - נטה לרכז את התחומים השונים של פעילות התושבים, לא התערב בדרך כלל בענייניהם הפנימיים של היהודים. היו גם מלומדים ואנשי רוח אשר התייחסו ליהודים בלי משפטים קדומים. 

באותה תקופה הקימו גם בית-ספר יהודי פרטי, וכן את בית-הכנסת הרשמי הראשון, לאחר שעד אז היו היהודים מתפללים במקומות שונים. בשנת 1712 נערך טקס הנחת אבן-הפינה ברוב פאר והדר, וכעבור שנתיים נחנך בית-הכנסת בראש-השנה, בנוכחות המלך, בנו של המלך הראשון. בנין בית-הכנסת נחשב אז כאחד הבניינים היפים באירופה. הוא התנוסס בכל הודו עד שנת 1938, כאשר נהרס והועלה באש ב"e;ליל הבדולח"e;. כמו רובע היהודים בכללו, כך גם בית-הכנסת הזה שכן במרכז העיר, לא הרחק מארמון המלך ומשאר הבניינים החשובים של הבירה. 

עסקי היהודים התרכזו גם עתה בעיקר במסחר הכספים, המתכות היקרות והאבנים הטובות. כמה מהם שרתו כסוכני חצר. מספר היהודים שקיבלו רשות להשתקע בעיר, הלך וגדל, אם כי גם עתה הוגבל מספרם, ואלה שעברו את המספר הזה אולצו לעזוב את העיר. המלך גילה עניין בספרות היהודית. משוררים ומנגנים יהודים פעלו גם מחוץ לתחומי הקהילה. כן נוסד בעיר בית דפוס יהודי, ובאותה תקופה נדפסו שם שלוש מהדורות של התלמוד. 

עם התפתחות המסחר במאה ה- 18 נוסדו בתי-חרושת ראשונים של יהודים, לשביעות רצונו של המלך, אשר כאמור היה מעוניין בפיתוחה הכלכלי של המדינה, שתהיה כרוב המדינות החשובות באותה תקופה. בימים ההם עזרו יהודים בקליטת פליטים פרוטסטנטים מזלצבורג, שכן - כך אמרו - ידעו את נפש הפליט והגר. 

רבים מן היהודים התעשרו, בייחוד בימי מלחמת שבע השנים, הודות לעסקי מטבע ואספקה לצבא. לפעמים הוחכרה ליהודים הזכות להטביע מטבעות, תמורת סכומי כסף עצומים. אולם, כאשר נכשל יהודי אחד במעשה פשע, או שפשט את הרגל, נקנסה כל הקהילה קנסות חמורים. 

באותן השנים של ראשית תקופת ההשכלה, נשמעו הקולות הראשונים מצד סופרים לא-יהודים נאורים, כגון לסינג ואחרים, שדגלו במתן שוויון זכויות ליהודים. מספר יהודים קיבלו אז בפעם הראשונה זכיון בנקאי, וכן הותר ליהודים לרכוש להם בתים וקרקעות במידה יותר גדולה מלפני כן. 

ברלין - מרכז ההשכלה
בד-בבד עם שגשוג כלכלי זה, התחילה גם הטמיעה הרוחנית של מספר משפחות אמידות. באותה תקופה - במחצית המאה ה- 18 - התחיל משה מנדלסון לפעול בברלין. בהיותו יליד העיר דסאו נאלץ מנדלסון להתדפק על אחד משערי ברלין, שהיה מיועד רק לכניסת יהודים ובהמות, ולרכוש לעצמו את זכות הכניסה. אחרי זמן קצר הצטרף אל חוג המלומדים הבלתי-יהודים, שפעלו בברלין והיוו את אחד ממרכזי ההשכלה בחסות המלך, וחיש מהר זכה להערכתם. 

מנדלסון פעל כסופר וכפילוסוף ברוח ההשכלה. גם בתחום היהדות עסק במחקר הדת ובפרשות התנ"e;ך, והנהיג תיקונים בשיטת החינוך. בימי המלחמה ביטא רוח פטריוטית, אך לא נרתע מלבקר את מדיניותו של המלך. בייחוד  פנה אל השלטון ואל החוגים הנאורים, להעניק ליהודים שוויון זכויות, באשר "e;כולנו בני אב אחד"e;. הוא תירגם כידוע, את התנ"e;ך לגרמנית, אך באותיות עבריות, כדי ללמד את בניו גרמנית. ודווקא משום כך התנגדו חוגים חרדים למפעלו זה. הוא שאף לתקן את חיי היהודים ולהפיץ ביניהם תרבות כללית, ולשם כך תבע שישתמשו רק בשפה הגרמנית. הוא וחבריו ותלמידיו הוציאו יחד ביטאון עברי בשם "e;המאסף"e;, בו הופצו דעות המשכילים. אולם, יחד עם זאת שמר מנדלסון בקפדנות על המצוות, כי דווקא בהן ולא בדעות ואמונות, אשר היו בעיני המשכילים נחלת האנושות כולה, ראה את ייחודה של היהדות. ברם, רישומה של היהדות היה ניכר בעיקר רק בביתו, אם כי לא נמנע מלהסביר גם בפומבי את דבקותו ביהדות, בתגובה להצעות ההמרה שהוצעו לו. 

מאידך, בניו ונכדיו, ורבים מבין תלמידיו, פרקו מעליהם עול תורה ומצוות, ומהם אף התנצרו. דוגמה בולטת לכך משמש תלמידו החשוב דוד פרידלנדר, שנלחם בקיצוניות נגד כל לימודי היהדות, ביטל את המצוות ואף פנה יחד עם כמה מזקני קהילתו אל כומר פרוטסטנטי במשאלה להצטרף לנצרות מבלי שיצטרכו לקבל את עיקריה הדתיים, אולם נענה בשלילה. יחד עם י. יעקבסון הנהיג תיקונים מרחיקי לכת בתפילה שמטרתם העיקרית הייתה לטשטש את ההבדלים בין התפילה היהודית לבין הנוצרית-פרוטסטנטית. רבים גם התנצרו. מפורסמים גם הטרקלינים של מספר נשים יהודיות, שהיו פעילות בחברה ובתרבות הכללית ואשר ביתן שימש ועד לסופרים מפורסמים של אותה תקופה. חשיבותם של טרקלינים אלו להתפתחות הרוחנית-תרבותית של ברלין כמרכז ספרותי - הייתה רבה מאד. 

בהיות ברלין המרכז הראשון של ההשכלה נקראו המשכילים הראשונים גם בארצות מזרח-אירופה בכינוי "e;ברלינאים"e;, או תלמידי מנדלסון. 

ההתקדמות לקראת שוויון אזרחי הייתה איטית מאד. רק אחרי תבוסתה של פרוסיה במלחמה עם נפוליאון, וכחלק מן התיקונים הרחבים שהונהגו עתה במדינה זו על -ידי המדינאים הנאורים שטיין והרדנברג - הוענקה זכות האזרחות ליהודי פרוסיה בשנת 1812. מעתה לא היו הגבלות לפעילותם הכלכלית של היהודים. ניתן להם לרכוש קרקעות ובתים ולכהן במשרות הקהילה ובתי-הספר. הם גם השתתפו באורח פעיל ונלהב במלחמת השחרור נגד הצרפתים (1815-1813) ומהם היו הראשונים אשר זכו בעיטור צלב-הברזל כאות הצטיינות במלחמה. 

אולם, מיד לאחרי המלחמות והקונגרס של וינה, נתגלו סימנים של אנטישמיות חדשה בברלין ובאזורים אחרים של גרמניה. בעקבות תקופת הריאקציה והרומנטיקה חזר המלך והטיל מחדש כמה הגבלות על היהודים, ובניגוד לרוח הדרישות בתקופת ההשכלה, אסר עליהם את השימוש בשמות גרמניים, או את ההטפה בשפה הגרמנית בבית-הכנסת. גם לא הורשו בדרך-כלל לכהן במשרות ציבוריות, ובמשך זמן רב עוד נמשך הפולמוס על מעמד היהודים בדיונים של נציגי המדינה, בייחוד בשנים שקדמו למהפכה ב- 1848, בה לקחו היהודים חלק פעיל בתנועה הליברלית, אשר דרשה חוקה ונציגות של העם. 

באותה תקופה חיו בברלין כ- 8000 יהודים - כשלושה אחוז של האוכלוסייה הכללית אז. על אף ריבוי נשואי התערובת ומקרי השמד, וכן התמעטות הילודה בין היהודים, עלה מספרם של היהודים בברלין, הודות להגירה היהודית מערי השדה ובעיקר ממחוז פוזן, שהשתייך קודם לפולין. וככל שגדלה חשיבותה של ברלין כמרכז של מסחר ותעשיה, כן הלך וגדל חלקם של היהודים בחייה הכלכליים, ובייחוד בבנקאות, ניהול מפעלים ובתי-חרושת. יהודים, או יהודים-לשעבר, נעשו גם פעילים בעיתונות, בתעשיית הפרסומת החדשה, ובמפלגות השונות, ובעיקר כמובן בין המפלגות הליברליות. 

המאבק הרוחני בקהילה
בתקופה זו גם נתחזקה תנועת התיקונים בקהילת ברלין, בהנהגתו של דוד פרידלנדר ואחרים, למרות שהממשלה - בהתאם לרוח התקופה - התערבה לעתים בחיים הפנימיים נגד התיקונים בתפילה ובעד ההפרדה בין יהודים ונוצרים. בשנת 1819 נוסדה בברלין האגודה לתרבות ולחכמת ישראל, אשר בה השתתפו בין היתר צונץ, יוסט, גאנז, המשורר ה. היינה, ועוד. מגמתה היתה להציג את עושרה של היצירה הרוחנית היהודית בפני הגויים מצד אחד, ולהתאים את מושגי היהודים ונימוסיהם לאלה השוררים בחברה האירופית: אגודה זו הניחה את היסוד למחקר המודרני במדעי היהדות. ב- 1829 נתפרקה האגודה וכמה מראשיה המירו את דתם. 

גם בחינוך חלו שינויים מרחיקי לכת. נוסדו כמה בתי-ספר לפי יזמתה ובהנהלתה של הקהילה, אך גם לפי יזמתם והנהלתם של אנשים פרטיים. 

בשנות החמישים נתחזקה השפעת התנועה הליברלית במדינה הפרוסית, ובאותן השנים הובטח גם מחדש ובאופן סופי שוויונם החוקי של היהודים במדינה, ובשנות הששים הועבר שוויון זה גם לארצות אחרות, אשר התאחדו עם פרוסיה במסגרת הזמנית של ברית מדינות גרמניה הצפונית. 

בינתיים הונהגו תיקונים מרחיקי-לכת בבית-כנסת שני על שם באר, אביו של המלחין מאירבטור ובשנת 1866 נחנך בית-כנסת גדול מפואר ברחוב אוראנייבנברוג, בו הותקן עוגב, ובו ערכו את התפילות בהתאם לתיקונים, תוך מחיקת התפילות הנוגעות לציון וירושלים, וביטול המחיצה בין גברים ונשים. כיפתו המוזהבת של בית-הכנסת נראתה למרחוק. עוד היום קיים השלד החיצוני של בית-כנסת זה, עם כיפתו, אם כי מבפנים הוא שרוף כולו. ככל שאר השרידים של המרכז היהודי בברלין מלפני מלחמת העולם, נמצא גם בית-כנסת זה באזור הקומוניסטי של העיר. 

עד שנת 1860 הקפידו מנהיגי הקהילה על כך, שרבני הקהילה יהיו בני תורה ושומרי מסורת. אחרון הרבנים האלה היה ד"e;ר מיכאל זקש, מלומד ונואם ידוע. אחרי מותו נתמנה רב ליברלי, שהנהיג את התיקונים הנזכרים בדת, ולמרות התנגדותם הנמרצת של חברי הקהילה נאמני-המסורת, נתמנה אברהם גייגר, מנהיג ליברלי ואחד החוקרים הידועים ב"e;חכמת ישראל"e;, לרב שני, הודות לרוב זעום שהשיגו הליברלים בקהילה. באותן השנים נוסדה חברה רפורמית בהנהגתו של שמואל הולדהיים, אשר הוציא כמעט לגמרי את השפה העברית מן התפילה, שנאמרה מעתה בשפה הגרמנית. תפילת השבת הועברה ליום ראשון, ובשעת התפילה ישבו הגברים בגילוי ראש. למעשה טושטשו כמעט כל ההבדלים ביניהם לבין הנוצרים הנאורים. על חברה זו נמנו דווקא רבים מן האמידים מבין יהודי ברלין. 

כתוצאה מהתפתחות זו וכתגובה נגדית, פרשו מספר חברים ותיקים, שבלטו בנאמנותם למסורת, מן הקהילה, ויסדו בשנת 1869 את הקהילה הנפרדת עדת ישראל. על-ידי התארגנות זו ביקשו לאפשר ולהבטיח לעצמם ולאחרים  אורח-חיים בהתאם לתורת ישראל ומסורת היהדות, מה שלא ניתן עוד לפי דעתם במסגרת הקהילה הגדולה. בדרך זו הלכו לפי הדוגמה של יסוד הקהילה החרדית בפרנקפורט, בראשותו של הרב ש. ר. הירש כעשרים שנה לפני כן. הם מינו את הרב ד"e;ר עזריאל הילדסהיימר כמנהיגם הרוחני. הרב הילדסהיימר, שהיה יליד הלברשטט, כיהן במשך שנים רבות כרב וראש-ישיבה באיזנשטט, בקירבת המרכז היהודי המפורסם פרסבורג. הוא הכניס שם במסגרת הלימודים גם את לימודי ההשכלה הכללית ועורר על-ידי כך את התנגדותם הקיצונית של רבני הונגריה. אחרי שנכשל גם במאמציו להקים בית-מדרש לרבנים חרדיים בהונגריה, שוב עקב התנגדותם הנמרצת של הקיצוניים, נענה לקריאתם של מנהיגי עדת ישראל והגיע לברלין בסוף 1869. מיד פתח שם בית-ספר ללימודי דת לנערים ונערות. בבית-ספר זה, שעמד על רמה ניכרת, לימדו טובי אנשי החינוך והרוח הדתיים, ורבים מן ההורים שלא נמנו על קהילה זו שלחו גם הם לשם את בניהם. 

מרכז ארגוני ורוחני
מראשית פעולתו ראה ר' עזריאל הילדסהיימר גם צורך לייסד בית-מדרש לרבנים, בו תהיה אפשרות להכשיר רבנים נאמנים לתורת ישראל ולהקנות להם ידיעה יסודית בתלמוד ובכל ענפי המדע היהודי. בייחוד ראה צורך במוסד זה לנוכח הריכוז הגדול של צעירים יהודיים בברלין שלמדו באוניברסיטה הכללית, כך שהיה צורך בהשלמה בתחום היהודי וביצירת מרכז רוחני יהודי כמשקל נגדי. 

כמו כן ראה משנה-חשיבות בהקמת מוסד חרדי מקביל כנגד "e;בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל"e; שנוסד על-ידי אברהם גייגר כמכון לחקר מקצועות ישראל ולהכשרת רבנים ברוח הליברלית, בשנת 1872. ואמנם בשנת 1873 הוקם "e;בית המדרש לרבנים בשביל היהדות החרדית"e;, שהצליח למשוך אליו מלומדים מפורסמים כמו ד. הופמן, א. ברלינר ואחרים. אל המוסד הזה נהרו תלמידים רבים, בייחוד מהונגריה ומפולין, שהתמחו בענפי מדע כלליים  באוניברסיטה בברלין, ובאו להעמיק את ידיעותיהם ביהדות בבית-מדרש זה, לפי השיטות המדעיות ולפי הסיסמה ששימשה קו מנחה למוסד זה: "e;בכל דרכיך דעהו"e;. ואכן כך ציין הילדסהיימר בנאום הפתיחה של הסמינר: "e;מחובתנו להשתתף ביצירה המדעית, ואנו עוסקים במקצועות המדע באותה האהבה כמו בתחומים אחרים, כי כולם מביאים לידי הגדלת השם והאדרתו"e;. 

סמינר הרבנים נהפך חיש-מהר למרכז רוחני ומדעי של היהדות הדתית, בייחוד לאחר שברלין הפכה לבירת הקיסרות הגרמנית. 

הודות לכך גדל כמובן בהרבה מספר היהודים בברלין. בשנת 1864 היו בה 24.000 יהודים. בשנת 1874 גדל מספרם ל- 45.000 יהודים; בשנת 1895 - ל- 65.000; ובשנת 1925 היו בברלין 172.000 יהודים! באותן שנים הוקמו בתי-כנסת רבים ברבעים שונים של העיר, וביניהם בית-הכנסת הגדול ברחוב פאזנן במערב ברלין, אשר נחנך ב- 1912 ואשר על חורבותיו הוקם מרכז יהודי מפואר בשנת 1959, בו הושארו מספר עמודים מבית-הכנסת שנחרב, לזכר העבר המפואר. 


ברלין שימשה מרכז לארגונים כלליים של היהדות הגרמנית, וכן גם לארגוני עזרה שונים, אשר פעילותם השתרעה גם מעבר לגבולות גרמניה. הופיעו בה עיתונים וירחונים שונים, בהתאם למגמות השונות של היהדות הגרמנית. מוסדות הקהילה ופעולותיהם בכל שטחי החיים הציבוריים, בייחוד בתחום הסוציאלי, כגון מתן סעד לחולים ולזקנים, שימשו דוגמה ומופת לקהילות יהודיות אחרות בעולם. ב- 1900 היו כמאתיים ארגונים בעלי אופי יהודי בברלין. 

אך יחד עם זה הפכה ברלין כאמור, לאחד המרכזים הגדולים בעולם בתחום הכלכלה, החברה, המדע והאמנות, ובכל אחד משטחים אלה לקחו יהודים חלק פעיל מאד. 

הפעילות בכל השטחים האלה נתרחבה עוד יותר במידה ניכרת אחרי מלחמת העולם הראשונה, למרות המצוקה הכללית ששררה באותן שנים בברלין. באותו פרק זמן התרכזו בברלין גם הוצאות-ספרים מפורסמות, מהן גם של יהודים. 

בשלהי שנות הקיסרות ובמשך התקופה הקצרה של הרפובליקה הוויימרית, הפכה העיר ברלין למרכז מדיני ולמפגש זרמים רוחניים שונים. מעמד זה השפיע גם על יהודים רבים שפעלו בה, או שבאו מן החוץ, ועל צביונם של המוסדות היהודיים. מצד אחד הקל על טמיעתם בסביבה, מצד שני נתן תנופה לחיים יהודיים עצמאיים ומרוכזים כלפי פנים, מבלי להיות מסוגרים כלפי חוץ. ואמנם יהודי ברלין, לרבות החרדים, כגון חברי עדת ישראל, התבלטו הודות לערנותם והשתלבותם בחיי הרוח הכלליים והיהודיים במיוחד. כאן גם לא שררה אותה מתיחות שבין קהילה זו לבין הקהילה הגדולה, כמו בפרנקפורט, אף על פי שהמגמה הכללית בקהילה המאוחדת היתה הרבה יותר קיצונית מאשר בפרנקפורט. מנהיגי הקהילה, כמו הילדסהיימר ואחריו הרי מונק, שמרו תמיד על הקשר החי עם יהודי העולם ועם ארגוניהם ופעלו בהם. באים היו אליהם רבנים ומנהיגים תורניים מכל החוגים, בייחוד ממזרח אירופה, וכן גם יהודים פשוטים, ובייחוד בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. 

גם תנועות הנוער הרבות והמגוונות, בהתאם לכל הזרמים ביהדות גרמניה ובעם היהודי, פיתחו כאן פעולה ערה ומרכזים חשובים. 

בשנות מלחמת העולם הראשונה ולאחריה נוסדו מפעלי חינוך שונים, בייחוד לנוער שבאו כפליטים מפולניה. אחרי המלחמה יסדה "e;עדת ישראל"e; מפעל מסועף וחשוב של בתי-ספר יומיים, תחילת לגיל בית-ספר יסודי, ואחר-כך גם לגיל תיכון. בתי-ספר אלה הצטיינו ברמה החינוכית והרוחנית הגבוהה. הם הקדישו מקום רב ללימודי היהדות, ובחינות הבגרות שלהם הוכרו על ידי מוסדות החינוך הממלכתיים. מלבד בתי-כנסת למבוגרים בלטו גם בתי-כנסת  מיוחדים לנוער, אשר הצטיינו בסדריהם הנאים ובשיתופם הפעיל של בני הנוער. צורת התפילה הנאה בבתי-כנסת אלה השאירה רושם עז על כל המבקרים, ובייחוד על הילדים והנערים. הרבה יהודים, שכבר היו מרוחקים מהיהדות, חזרו והתקרבו אליה מחדש אחרי שביקרו בבתי-כנסת אלה. 

החורבן
עוד לפני עליית הנאצים לשלטון העידו התפרצויות שונות מצד הנאצים, בעיקר במערבה של ברלין, על הבאות. ואמנם מיד עם עלותם לשלטון גזרו הנאצים גזירות שונות על בעלי-מקצוע יהודיים ועל ענפי כלכלה ורוח, שבהם היו היהודים פעילים. אך למרות הגזירות וההגבלות, דווקא גברה פעילותם של המוסדות יהודיים בכלל ושל הארגונים הציוניים בפרט. שכן רוב היהודים המתבוללים, שכבר לא היה להם כל קשר עם חיי היהדות ומוסדותיה, הורחקו מחיי החברה והרוח של הסביבה הלא-יהודית, והשתדלו אפוא להכיר וללמוד מחדש את היסודות של היהדות. רק בחברה היהודית ובבית-הכנסת יכלו למצוא מנוחה לנפשם. בתי-הספר היומיים נתרחבו וחדשים נוסדו, כדי לקלוט את הילדים הרבים שהתדפקו על דלתותיהם. נערכו קורסים רבים למבוגרים ללימודי יהדות והלשון העברית. כן גדלה אז פי עשרה תפוצת העיתון הציוני "e;יודישה רונדשוי"e;. מדי פעם נשמעו צלילי השירה העברית בתחנת הרכבת "e;אנהלט"e;, ממנה יצאו שיירות של חלוצים צעירים בדרכם לארץ ישראל. גם ארגוני הנוער הרחיבו את שעריהם, אם כי כעבור זמן מה הועמדו תחת פיקוח המשטרה החשאית, כמו יתר הארגונים. 

מלבד כל הפעולות האלה אורגנה גם עזרה לנזקקים רבים, אשר קיפחו את פרנסתם עקב החוקים האנטישמיים. רבבות זרמו לברלין מערי-השדה שנתרוקנו, ובתחילה מילאו את מקומם של המהגרים הרבים מגרמניה. אך כמה שנים לאחר מכן חלה גם כאן ירידה ניכרת במספר היהודים. בעוד שבשנת 1933 היו עוד 160.000 יהודים בברלין, הרי סמוך למלחמת העולם השניה נותרו בה רק 75.000 נפש. 

אחרי הפרעות שנתלוו להריסת רוב בתי-הכנסת ומעצרם של רוב מנהיגי היהדות אשר נשארו עדיין בברלין, בנובמבר 1938, שותקו כמעט לחלוטין החיים הציבוריים של יהדות ברלין. בית-המדרש לרבנים נסגר, אחרי שנכשלה התכנית להעבירו לארץ-ישראל. ואילו בבית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל לימד ל. בק, מנהיגם הרוחני של יהודי גרמניה, מספר סטודנטים עוד בשנת 1942. עוד כמה בתי-ספר יהודיים המשיכו בקיומם, עד לגירושם של יהודי ברלין בשנות 1943-1942. 


אחרי המלחמה הוקמה מחדש קהילה קטנה, שנתפלגה בין ברלין המזרחית והמערבית. רוב חברי הקהילה הם יוצאי מחנות וילידי ארצות מזרח אירופה, אם כי כמה אלפים מבין הוותיקים חזרו לשם מארצות אמריקה ומארץ-ישראל. 

אולם, הקהילה הגדולה והנודעת לתהילה נחרבה לבלי שוב. נותרו ממנה רק כמה שרידים של בתי-כנסת מפוארים במזרח ומערב ברלין, המעידים על עברה המפואר, וכן כמה בתי-קברות, שהוותיק בהם הוא ברחוב המבורג, בו הותקנו מחדש המצבות של ראשוני הקהילה מסוף המאה ה- 17. כמו כן שוקמה המצבה של קברו של מנדלסון. בתי-הקברות הידועים של וייסנזה בפרברי ברלין המזרחית נשארו על תלם בלי פגיעה, והכתובות הרבות מעידות על האישים היהודים הרבים שפעלו בעיר זו בדורות האחרונים. 



ספרים ומסמכים(0)

There are no books yet.

אלבומי תמונות

There are no photo albums yet.