דכאו

פרטי המחנה \ גטו

סיפור המחנה \ גטו

עבודת הנצחה מחנה ריכוז דכאו

ערן נוביץ'

מחנה הריכוז דכאו היה מחנה ריכוז נאצי ליד העיר דכאו בגרמניה. לאחר המלחמה נבנו שכונות של העיר סביב למחנה. יהודים ושבויי מלחמה סובייטים רבים מתו במחנה בשל תנאי המחיה הנוראים. מבין כ-200,000 אסירים שעברו דרכו ב-12 שנות קיומו, נספו על פי הערכות כ-30,000 איש. במחנה הוקמו תאי גזים, אך מעולם לא נעשה בהם שימוש. עם זאת במשרפות, שנבנו מחוץ לגדרות המחנה, שרפו גופות אסירים, שמתו במחנה.

היסטוריית המחנה

מחנה דכאו היה מחנה הריכוז הנאצי הראשון, ושימש כאב-טיפוס ודגם למחנות האחרים. המחנה הוקם במפעל נטוש לייצור אבק שריפה ותחמושת כ-16 ק"מ צפונית מערבית למינכן במדינת בוואריה, בדרום גרמניה. הקמתו נשלמה ב-22 במרץ 1933 (51 יום אחר עליית היטלר לשלטון).

המחנה הוקם על ידי המפלגה הנאצית ומפלגת העם של גרמניה הגדולה (הקואליציה התפרקה ב-6 ביולי 1933). היינריך הימלר, ראש המשטרה של מינכן דאז, תיאר באופן רשמי את המחנה כ"מחנה הריכוז הראשון של אסירים פוליטיים", אולם אחרי עשרה חודשים שימש המחנה לאסירים מכל הסוגים ומכל רחבי הרייך. המחנה תוכנן במקור להחזקת אסירים פוליטיים גרמנים ויהודים, אבל בשנת 1935 הוא גם כלל פושעים רגילים.

במהלך מלחמת העולם השנייה הוא כלל גם בני לאומים אחרים כגון צרפתים; בשנת 1940 - אסירים פולנים; ב-1941 אסירים ממדינות הבלקן, וב-1942 – אסירים רוסים. לפני המלחמה הקבוצות הגדולות ביותר של אסירים היו גרמנים, אוסטרים ויהודים. במהלך המלחמה הקבוצות הגדולות ביותר היו, לפי סדר הגודל, פולנים, רוסים, צרפתים, יוגוסלבים, צ'כים ויהודים מגרמניה וארצות אחרות. האסירים חולקו תחילה לקטגוריות, שנקבעו בהתבסס על סוג הפשע שבוצע. אולם בסופו של דבר הקטגוריות השתנו. אסירים פוליטיים ,שנעצרו על ידי הגסטפו, לבשו משולש אדום; פושעים מקצועיים, שנשלחו על ידי בית המשפט הפלילי, ענדו משולש ירוק; אסירים בינלאומיים, שנעצרו על ידי המשטרה הפלילית, לבשו משולש חום; אנשים "אנטי-סוציאליים", שנשלחו על ידי רשויות הרווחה או הגסטפו לבשו טלאי שחור; עדי יהוה, שנעצרו על ידי הגסטפו ענדו טלאי סגול; הומוסקסואלים, שנשלחו על ידי בית המשפט הפלילי לבשו משולש ורוד;  מהגרים, שנעצרו על ידי הגסטפו, לבשו משולש כחול; "מזהמי גזע", שנעצרו על ידי בית המשפט הפלילי או הגסטפו,  היו בעלי סרט שחור; בעלי פיגור שכלי לבשו סרט לבן עם החותם "Blöd ", שמשמעותו "אידיוט", ויהודים ענדו את הטלאי הצהוב.

מבנה המחנה

מתחם המחנה הוקף בגדר אבן וגדר חשמלית. לאורך הגדר הייתה רצועת דשא רחבה. שומרי המחנה ירו למוות במי שדרך על רצועת הדשא בדרכו אל הגדרות. לאורך החומות היו שבעה מגדלי שמירה, מהם אחד גדול, שהשגיח על רציף הרכבת ושער כניסת האסירים ומעליו הכתובת "העבודה משחררת". בחזית המחנה עמד "בית המשק" (כיום מוזיאון המחנה). בניין זה שימש כמטבח, מחסן בגדים, מכבסה, חדרי מלאכה ומנהלה. בחזית הבניין הוצבה הכתובת: "קיימת דרך אל החופש, שאבני היסוד המציינות אותה הן: צייתנות, כנות, ניקיון, פיכחות, שקדנות, סדר, רצון, הקרבה, יושר ואהבת המולדת".

מאחורי בניין המנהלה ובסמוך לגדר הדרומית של המחנה היה ה"בונקר". היה זה כלא המחנה, ששימש לחקירות אכזריות, לענישה קשה, לעינויים ולבידוד. בבונקר בוצעו ההוצאות להורג, ההלקאות בשוט והתלייה על מוט. אחדים מחדרי הכלא הם חדרי עמידה, שהאסירים עמדו בהם  בחושך, עד ל- 72 שעות רצופות.

בחזית בניין המינהלה היה מגרש המסדרים. המסדר שימש לספירה, אך גם להתעללות סתמית וללא מטרה מסוימת. אם הצליח אסיר לברוח-  יכול היה המסדר להמשך שעות על גבי שעות.

הצריפים של האסירים הוצבו בשני טורים של 17 צריפים בכל אחד. הצריפים הראשונים, הקרובים לבניין המשק, שמשו כמוזיאון האס-אס, ספריה לחיילים גרמנים, חדר אוכל וחדר כתיבה, חדרי הכשרה לאסירים במלאכות שונות, סדנת יצור תחמושת, וצריף למתים, שהורחב בהמשך לצריפים נוספים.

שניים מהצריפים שמשו לניסויים רפואיים אכזריים במסווה של מרפאה. הניסויים כללו ניסויי דה-קומפרסיה בתא לחץ עבור הלופטוואפה, ניסויי מלריה ושחפת, ניסויי תרופות חדשות וניסויי היפותרמיה, כאשר האסירים משמשים כשפני ניסיונות אנושיים. מאות אסירים מתו או נותרו נכים לצמיתות בעקבות ניסויים אלה. המדען אדוארד מיי, גידל שם יתושי אנופלס כדי להופכם לנשק ביולוגי כנגד צבאות בעלות הברית, תוך שהוא מנסה אותם על אסירים יהודים.  הפרויקט הושבת בסופו של דבר עקב תנאי מזג האוויר הקרים, שלא אפשרו לגדל כמות גדולה של יתושים, הזקוקים למזג אוויר חם ולח.

אחרי שני טורי הצריפים נמצא שטח ובו בתי מלאכה, גינת המחנה ופינה לגידול ארנבות, והחל מ-1944 גם מתחם לניצול מיני של אסירות שכונה "בית בושת" ובו נאנסו אסירות באופן שיטתי. מחוץ לגדרות המחנה שכנו מחנה האס אס, המשרפות, שבשטחן בוצעו רציחות והוצאות להורג, המטווח - ששימש ב-1941 להוצאה להורג של 400 שבויים רוסים, וכן אזור חממות ומטע, שבו הועבדו אסירים בפרך בתנאים קשים, ורובם מתו.

 

נתוני אוכלוסייה ומוות

אומדנים דמוגרפיים של המחנה משתנים מעת לעת וממקור למקור. אחד הנתונים נותן הערכה כללית של מעל ל-200,000 אסירים מלמעלה מ-30 מדינות במשך שנות שלטון הרייך השלישי, מהם שני שליש היו אסירים פוליטיים, בהם כמרים קתולים רבים, וכמעט שליש היו יהודים. 25,613 אסירים מתו על פי הערכה זו במחנה וכמעט 10,000 אחרים במחנות המשנה שלו בעיקר ממחלות, תת-תזונה והתאבדות. לפי אומדן אחר, 206,206 אסירים שהו במחנה ונרשמו 31,951 מקרי מוות.

הגורמים למקרי המוות האלה, מלבד המדיניות הרצחנית של האס אס, היו מגפת טיפוס ורעב, שגבתה חייהם של אלפי אסירים. מספר האסירים הגיע לשיאו בשנת 1944 עם הגעת משלוחים מהמחנות המפונים במזרח (כמו אושוויץ) והצפיפות הובילה לעלייה בשיעור התמותה. בתחילת 1945 התפשטה מגפת הטיפוס עקב צפיפות יתר במחנה בעקבות זרם אסירים שהגיעו ממחנות אחרים ואחרי פינויים, מתו מספר גדול של אסירים. לקראת סוף המלחמה, "צעדות מוות" מהמחנה גרמו למותם של מספר גדול של אסירים. גם לאחר השחרור המשיכו למות אסירים חלשים פיזית. במחנה נבנו משרפות לשריפת הנפטרים. אין ראיות לרצח המוני בדכאו למרות שהשתמשו בתנורים לשריפת גופות, שהסתירו את הראיות למקרי מוות מרובים.

חודשים אחרונים, הפינוי והמרידה

באוגוסט 1944 נפתח בדכאו מחנה נשים. בחודשים האחרונים של המלחמה הפכו התנאים במחנה לגרועים אף יותר. כשכוחות בעלות הברית התקדמו לעבר גרמניה החלו הגרמנים להעביר את האסירים במחנות ריכוז הקדמיים למחנות במרכז. הם קיוו למנוע את שחרורם של מספר גדול של אסירים. משלוחים מהמחנות המפונים הגיעו לרציפים בדכאו. לאחר ימים של נסיעות ברעב ובטלטולים, הגיעו האסירים חלשים ומותשים ולעתים קרובות קרובים למוות. מגפת טיפוס הפכה לבעיה חמורה כתוצאה מהצפיפות, העוני, תנאים סניטרים בלתי מספקים ועוד. בשל הובלות האסירים המתמשכות מהחזית, היה המחנה צפוף מאד ובתנאי היגיינה איומים. החל מסוף 1944 ועד ליום השחרור מתו 15,000 אנשים , כמחצית מהקורבנות במחנה הריכוז דכאו. חמש מאות שבויי מלחמה סובייטיים הוצאו להורג על ידי כיתת יורים.

כשהמערכה החלה להתקדם בתוך גרמניה הנאצית, האס אס החל לפנות את מחנות הריכוז הראשונים בקיץ 1944. המשלוח הראשון של נשים הגיע מבירקנאו. אלפי אסירים נרצחו לפני הפינוי בשל היותם חולים או לא מסוגלים ללכת. בסוף 1944  החלה הצפיפות של המחנה לתת את אותותיה על האסירים בעקבות התנאים ההיגייניים הגרועים והאספקה המועטה של מנות המזון. בחודש נובמבר פרצה מגפת טיפוס הבהרות, שממנה נפטרו אלפים.

כשהבינו אנשי האס אס שגרמניה עומדת להיות מובסת במלחמת העולם השנייה החלו להשקיע את זמנם בהסתרת ראיות לפשעים, שבוצעו במחנות.  הם החלו להרוס את הראיות המפלילות באפריל 1945 ותכננו לרצוח את האסירים שנותרו, אך זה לא התבצע לבסוף.

בשלב השני של הפינוי, באפריל 1945, הימלר נתן צירי פינוי ישירים למחנות הנותרים. אסירי מחנות  מחלקה הצפוני של גרמניה פונו לחופי הים הצפוני ולים הבלטי. האסירים מהחלק הדרומי נאספו בהרי האלפים. ביום 28 באפריל 1945 התרחש מרד מזוין בעיירה דכאו אך כוחות האס אס דיכאו אותו בתוך שעות ספורות.

באמצע אפריל התחיל מבצע פינוי המחנה באמצעות שליחת אסירים לכיוון טירול. ב-26 באפריל נאלצו  מעל ל-10,000 אסירים  לעזוב את דכאו ברגל, ברכבות או במשאיות. קבוצה גדולה של כ-7,000 אסירים הוצעדה ב"צעדת מוות" דרומה. יותר מ-1,000 אסירים לא שרדו את הצעדה. הפינוי גבה את חייהם של רבים מהאסירים. ב-28 באפריל החל נציג של "הצלב האדום" במשא ומתן על הסכם כניעת האזור לחיילים האמריקאים.  ועדה בינלאומית של אסירים שהוקמה בחשאי, השתלטה על המחנה.

שחרור המחנה

ב-29 באפריל 1945 שוחרר מחנה הריכוז דכאו באופן רשמי על ידי הצבא האמריקאי, שקיבל את כניעת מפקד המחנה, היינריך וויקר, ושחרר את האסירים. בתחילת מאי שחררו כוחות אמריקנים את שורדי "צעדת המוות". בזמן שחרור המחנה נחשפו הזוועות לעיני המשחררים, חיילי חטיבת חי"ר 45 מהדיוויזיה השביעית של צבא ארצות הברית. עוד לפני הכניסה למחנה מצאו 40 מכוניות משא וקרונות נטולי גג מלאים בגופות בשלבי ריקבון מתקדמים, וככל שנכנסו לשטח המחנה ראו את המתים בשטחו. רבים  מתו ימים אחדים טרם השחרור והושארו בשטח הפתוח ובמחנה עצמו. חיילים דיווחו שראו חדרי בטון עמוסים מאות גופות עירומות. בסמוך למחנה נמצאו למעלה מ-30 קרונות רכבת מלאים בגופות אסירי המחנות האחרים שנשלחו לדכאו.

החיילים האמריקנים הרגו  במהלך השחרור בהשפעת המראות הקשים חיילים גרמנים שנמצאו במחנה, באירוע שכונה לימים "נקמת שחרור דכאו" או "טבח דכאו". סא"ל פליקס ל. ספארקס, מג"ד גדוד חי"ר 157 בחטיבת החי"ר ה-45, כתב על אחד האירועים, שבמהלכו ראה כ-50 שבויים גרמנים , שנורו במכונת ירייה. כשחזר למקום בריצה בעט בחייל, שאייש את מכונת הירייה, לא לפני שזה הספיק להרוג חלק מהם בטענה, שהם ניסו לברוח. בספרו של ביכנר (Buechner ) משנת 1986 הוא חוזר על התיאור ומונה את מספרי ההרוגים מקרב השבויים הגרמנים. לטענתו, מדובר על מספרים הנאמדים בין 346 (בירי הראשוני) ל-520, כולל אלה שנהרגו כנקמה על ידי אסירים משוחררים.

 

 

מקורות

 

ויקיפדיה




קישורים (0)

There are no links yet.

ספרים ומסמכים(0)

There are no books yet.