ספינת מעפילים אקסודוס

פרטי הקהילה

סיפור הקהילה

אוניית  המעפילים "אקסודוס 1947"  - "יציאת אירופה תש"ז"  יצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה מעפילים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. המעפילים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר.

שמה המקורי של האוניה בת 1,814 טון היה פרזידנט ווארפילד (President Warfield), והיא נבנתה במקור כספינת נהר והייתה בעלת גחון שטוח, דבר שאפשר הפעלתה כנחתת המסוגלת להגיע עד החוף. במלחמת העולם השנייה שירתה האוניה בצי האמריקאי, והושאלה לצי המלכותי הבריטי ובו שימשה כאוניית בית-חולים ולהובלת כוחות בין אנגליה לצרפת.

האונייה נרכשה בארצות הברית על ידי זאב שינד מהמוסד לעלייה ב'‏.  על האוניה פיקד אייק אהרונוביץ' (ארן) שהיה אז בן 23 ומפקד המבצע מטעם ההגנה היה יוסי הראל (המבורגר). האוניה הפליגה מנמל סֵט ליד מרסיי ב-11 ביולי 1947 בשעה חמש לפנות בוקר, כשעל סיפונה שהו 4,554 נפש, רובם הצטופפו בבטן האוניה, שנבנתה לתכולה של כ-1,000 נוסעים בלבד.

הספינה בוצרה היטב על ידי כוחות ה"הגנה" מפני ניסיונות טיפוס אפשריים עליה מצד חיילים בריטים. כל גובהה מעל פני המים כוסה בגדרות תיל והוכנו זרנוקים להתזת מים ושמן על מי שיטפס על האונייה. כמו כן רוכזו במצבורים מיוחדים קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ויתדות ברזל ככלי נשק לידויי על כוחות אויב. חברי תנועות הנוער, בגילאי 16-18 חולקו לחוליות, הופקדו על גזרות שונות ותורגלו בתרחישים שונים.

ב-02:30 לפנות בוקר ה-18 ביולי 1947, כיממה לפני שהייתה אקסודוס אמורה להגיע לחופי ארץ ישראל, נגחו בה משחתות בריטיות. באותה עת נמצאה "אקסודוס" במרחק כ-20 מייל ימי מחוף עזה. הבריטים הצליחו להעלות לאונייה 50 חיילים, תוך ירי פצצות עשן ורימוני גז מדמיע ולכבוש את תא ההגה. כיבוש זה לא סייע בתפיסת האונייה כיוון שרב החובל אהרונוביץ' נהג את הספינה מהגה חלופי. החיילים נרגמו ב"תחמושת" שהוכנה מראש ועקב כך פתחו באש חיה כנגד המעפילים. לאחר מאבק קשה, שגרם למותם של שלושה מעפילים, של הקצין הראשון וכן לעשרות פצועים, הורה מפקד האונייה, יוסי הראל, על כניעה והאונייה הפליגה לנמל חיפה, שם הורדו נוסעיה בכוח לאוניות הגרוש.

ליל ה-18 ביולי הועלו  בנמלחיפה מעפילי ה"אקסודוס, על שלוש אניות גירוש: "אושן ויגור" (1,494 מעפילים), "אמפייר ריוול" (1,526 מעפילים) ו"רונימייד פארק" (1,409 מעפילים)‏‏. אניות הגירוש כללו סיפון עטור גדרות תיל. צילומים שהועלו בתקשורת, במיוחד בעיתונות, של פליטי מחנות הריכוז מאחורי גדרות תיל עוררו הדי זעם בארץ ובעולם.

בניגוד למדיניות הקודמת של גירוש לקפריסין החליטו הבריטים ליישם החלטת ממשלה, שהתקבלה ימים אחדים לפני כן, ועל פיה יגורשו עולי "אקסודוס" לנמל ממנו הפליגו. ב-29 ביולי עגנו האוניות בנמל פורט דה-בוק בדרום צרפת. ניסיון הבריטים להוריד את המעפילים נכשל לאחר שהמעפילים התבצרו על גבי האניות במשך שלושה שבועות. ממשלת צרפת סירבה להיענות לדרישה הבריטית להוריד את המעפילים לחוף בכוח, והודיעה שההורדה תתבצע רק אם המעפילים ירדו מרצון. 
במהלך תקופה זו התנהלו על גבי האוניות חיים חברתיים ותרבותיים עצמאיים (כולל הוצאת עיתון), בין היתר בסיועם של נציגי ה"הגנה" בצרפת ומלווים ארץ-ישראליים שהסתננו לאוניות. 
השהות בנמל בצרפת עוררה מהומה תקשורתית עולמית רבה, וכן סערה ומחאות ברחבי העולם היהודי, שהתחזקו בשל סרבנותם הראשונית של הבריטים לספק מזון לאסיריהם.

במהלך תקופה זו ארגנו המעפילים אירועי מחאה שונים ובהם שביתת רעב של יום אחד (ב-18 באוגוסט) בדרישה להחזירם לארץ ישראל. 130 מעפילים ירדו אל החוף בצרפת מסיבות רפואיות.

ב-22 באוגוסט הפליגו אוניות הגירוש לנמל המבורג בגרמניה (אזור שהיה בשליטת בריטניה באותה עת). בין ה-8 ל-9 בספטמבר אולצו המעפילים בכוח לרדת מהספינות ושוכנו בשני מחנות בצפון גרמניה, באזור הכיבוש הבריטי. בשתי אוניות גירוש, "אושן וויגור" וב"ראנימיד פארק", גילו המעפילים התנגדות נמרצת וסירבו לרדת לחוף. אולם ב"אמפייר רייוול" ירדו המעפילים לחוף במהירות וללא התנגדות. עובדה זו עוררה את חשדם של הבריטים וכך גילו מטען חומר נפץ שהוטמן באוניה על ידי חברי ה"הגנה" שלא גרם כל נזק.

לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה, עלו רוב נוסעי האוניה לישראל, חלקם בעזרת ניירות מזויפים (עלייה ד'). 
ב- 7 בספטמבר 1948 הועלו אחרוני מעפילי "אקסודוס" ארצה.

החשיבות הגדולה של פרשת "אקסודוס" הייתה במהומה התקשורתית שהיא עוררה ברחבי העולם (בייחוד בזכות עקשנותם של המעפילים). ההד התקשורתי הגדול והתגובות המזועזעות בעולם היו בין הגורמים שהביאו את ממשלת בריטניה לידי מסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ועליה למסור את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם. גם שהותה של ועדת אונסקו"פ בארץ והתרשמות חבריה מכלי ראשון הכריעה כנגד המשך המדיניות הקשוחה אותה הנהיג שר החוץ של בריטניה, ארנסט בוין.

לאחר שהמעפילים הורדו ממנה בנמל חיפה, האוניה נשארה נטושה בנמל מספר שנים.

ב-10 באפריל 1950, פנה ד"ר אהרוני, מנהל בית הספר הימי בחיפה, במכתב אל שאול אביגור בבקשה "שאניית המעפילים 'יציאת אירופה תש"ז' תועמד לרשות בית הספר הימי, ותהפוך לבית מלאכה בשביל המחלקה למכונאות ימית... "...אנו חושבים, שבית מלאכה, אשר נערים יעבדו בו, יכול להפוך את אניית המעפילים למצבה חיה לצי המעפילים ועלילותיו..." 

הרעיון לא יצא בסופו של דבר אל הפועל, והאונייה, שיועדה להיות מוזיאון צף לתולדות ההעפלה, נגררה לחוף שמן בחיפה שם עלתה באש ב-1952 בנסיבות עלומות ונהרסה כליל.
בשנת 1963 מנמכרו שרידיה לחברה איטלקית אשר פירקה אותה לגרוטאות.