פינסק יאנוב

פרטי הקהילה

סיפור הקהילה



קהילת יאנוב-פינסק

המאות 17-19

 יאנוב התפתחה והיתה לעיירה במחצית הראשונה של המאה ה- 17, לפני גזירות ת"ח ות"ט (1648). בתקנה משנת שפ"ג (1623) הרשומה בפנקס מדינת ליטא, קהילת יאנוב אינה נזכרת, למרות היותה קרובה, בין היישובים הסרים למשמעתה של פינסק. מכאן ניתן להסיק, שבאותה שנה עדיין לא היה קיים ביאנוב יישוב יהודי בעל מעמד של קהילה. ואילו תעודה לועזית משנת 1678, המונה אף היא את שמות הקהילות בגליל פינסק הסרות למשמעתה, נזכרת גם יאנוב. כנראה שהיישוב היהודי ביאנוב הגיע למעמד של קהילה בין השנים 1623 ו- 1678. עדויות נוספות על יהודים תושבי יאנוב בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה ה- 17 מאפשרות לקבוע תאריך מדויק יותר לראשיתו של יישוב יהודי ביאנוב. העדות הראשונה על יהודי תושב המקום היא משנת 1646. מסופר על הסוחר יעקב בן אברהם מיאנוב, שנסע בקיץ של שנת 1646 ליריד בבזדייז' ובהיותו בדרך הוכה ונפצע בידי אציל פולני ועוזריו, עקב זאת נמנע ממנו להשתתף ביריד. בין יהודי היישוב רווחה מסורת, שקבר אחים בבית הקברות היהודי הישן של העיירה היה של יהודים שנרצחו בגזירות ת"ח ות"ט בידי הקוזאקים, אך אין בידינו עדות ממשית שהם אכן נפגעו במאורעות אלה. אפשר שבבית- הקברות של העיירה הובאו לקבורה יהודים שנמלטו מפינסק, אשר בהיותם בדרך סמוך ליאנוב נתפסו, נהרגו ונקברו שם. אם אמנם היה ביאנוב בשנת 1648 בית-קברות יהודי, יש בכך כדי להעיד, שכבר היה אז ליישוב מעמד של קהילה. בתעודה משנת 1657 מסופר, שחיל של כמה מאות רוכבים בני עמים שונים התנפלו על יהודי יאנוב ושדדו אותם. בשנים 1657 - 1667 סבלו תושבי יאנוב והסביבה מהתקפות של יחידות צבא פולני שפרקו עול והעיירה עצמה נשדדה ובתיה הועלו באש. באותה תקופה נזקקה יאנוב לעזרתו הכספית של ועד מדינת ליטא. בפנקס המדינה אנו מוצאים ידיעה משנת 1667 על דבר "עלילת שקרים בק' יאנאווי בעסק גזלנים"; קרוב לוודאי שהכוונה לאנשי צבא פורקי עול ומשמעת. מכל האמור לעיל אפשר לומר, שליישוב היהודי ביאנוב כבר היה מעמד של קהילה סמוך לגזירות ת"ח ות"ט ושהיא היתה כפופה להנהגתה של קהילת האם פינסק. האחרונה קבעה את גובה המס המוטל על היישוב. סוחריה יכלו לסחור ולהתיישב ביאנוב באופן חופשי ומינויו של רב לעיירה היה טעון הסכמתו של אב-בית-דין הקהילה הראשית. מאידך גיסא, בזמן מצוקה היתה קהילת האם חייבת לבוא לעזרתה של בת חסותה. מעט מאוד ידוע על עיסוקיהם ופרנסותיהם של יהודי יאנוב עד סוף המאה ה- 19.ככל הנראה יהודי יאנוב התפרנסו ממסחר והיו מעורבים גם בעסקי חכירת אחוזות ובייצור משקאות חריפים ומכירתם. כתבה של משכיל פולני שנתפרסמה בעיתון בשנת 1781 מציינת לשבח את העיירה יאנוב בשל בתיה המסודרים וחריצות תושביה. בשנת 1784, אגב ביקורו בפינסק, ביקר ביאנוב מלכה האחרון של פולין, סטאניסלב אוגוסט פוניאטובסקי. בסקירה פולנית משנות השבעים של המאה ה- 19 נאמר, שיהודי יאנוב מנהלים מסחר ער למדי עם וארשה ומספקים לה בעיקר חמאה, הידועה בווארשה בשם חמאה ליטאית. עוד נאמר שם, שיאנוב היתה במשך זמן רב נחלה פרטית של הדוכסים לבית שוויסקי ואחר כך עברה לרשות האצילים לבית אוז'שקו (Orzeszko ). על החיים הפנימיים של יהודי יאנוב יש רק ידיעות מעטות. אביו של ר' אהרון הגדול מקארלין (1736 - 1772), מייסד חסידות קארלין ותלמידו-שליחו של המגיד ממזריץ', היה ר' יעקב, שמוצאו היה מיאנוב, שם היה שמש באחד מבתי-הכנסת. בגניזה הסטולינאית שבחצר רבני סטולין נמצאו תקנות של חברת משניות מיאנוב משנת תק"צ (1830), שחתום עליהן ר' אהרון השני מקארלין. מכאן ניתן ללמוד, שהיו חסידי קארלין ביאנוב לפני שנת 1830. גם לחצר הליבשייאית היו חסידים ביאנוב ובשנת תרמ"ו התיישב בה ר' אבא'לה (אחיו של ר' לייבלה, הרבי של חסידי ליבשיי) והקים בה חצר משלו. מאז היו ביאנוב גם חסידים שנשארו נאמנים לר' לייבלה וגם כאלה שנסתפחו לר' אבא'לה. לכל קבוצה היה תחילה מניין ואחר כך גם בית-כנסת משלה. החל בשנות השמונים של המאה ה- 19 מתרבות הידיעות על עיסוקיהם ופרנסותיהם של יהודי יאנוב, על חייהם הפנימיים ועל הבעיות שהטרידו אותם. פרנסתם של יהודי יאנוב היתה בעיקר על המסחר והמלאכה. החנויות בשוק היו כולן של סוחרים יהודיים, רובם זעירים. סוחרים גדולים יותר קשרו קשרי מסחר עם הערים הגדולות, כגון פינסק, וארשה ולודז'. ביאנוב היו גם בעלי-מלאכה רבים: חייטים, סנדלרים, רצענים, פרוונים, כובענים, נגרים, בנאי עץ ובנאי לבנים, פחחים, מסגרים ונפחים; לאחדים מהם יצאו מוניטין כבעלי מקצוע מעולים. העירוניים הנוצריים של יאנוב, האיכרים תושבי הכפרים והפריצים בעלי האחוזות בסביבתה, עסקו בחקלאות ובגידול בקר, סוסים, חזירים, עופות ודגים. בסביבות העיר היו יערות גדולים. יאנוב היתה מרכז לסחר במוצרי חקלאות: שיפון, שיבולת שועל, פשתן, תפוחי אדמה, סוגים שונים של עץ, פירות, פטריות, עורות ופרוות, שערות חזיר (ששימשו חומר גלם לייצור מברשות) ועוד.

בתחילת המאה ה- 20 היו ביאנוב שישה בתי-תפילה; בית- המדרש הגדול, בית-הכנסת דחייטים, בית-הכנסת של ר' יהושע אליעזר - שלושה אלה של מתנגדים; שלושת בתי-התפילה האחרים היו של חסידים; אחד של חסידי סטולין, אחד של חסידי ליבשיי ואחד של חסידי ר' אבא'לה, שהתפלגו מחצר ליבשיי. ביאנוב פעלו חברת גמילות חסדים, חברת מלביש ערומים, חברה למתן בסתר - מעות חיטין, חברת לינה (לינת הצדק) וחברת ביקור חולים. בשנות השמונים והתשעים היו ביאנוב רק חובבי-ציון בודדים; האווירה ביישוב היתה עוינת לרעיון הציוני. בין חובבי ציון אלה התבלט במיוחד יש"י (ישראל יהודה) אדלר, שעל שמו נקרא לימים היישוב רמת ישי. בתחילת המאה ה- 20 התגברה הפעילות הציונית ביאנוב, נמכרו בה שקלים, בולי הקרן הקיימת ו"אקציות" (מניות) של ה"קולוניאל באנק". באותן שנים הגיע ליאנוב חיים וייצמן וביקש מן הציונים שיבחרו בו לנציג לוועידת ציוני רוסיה שהיתה אמורה להתכנס במינסק (1903). נוסף על הציונים פעלו ביאנוב הארגון "ברידער און שוועסטער" (אחים ואחיות) וממנו הוקם סניף של ה"בונד", אך השפעתם היתה קטנה. ביאנוב כיהנו ברבנות: ר' יוסף יאנובר (1755 - 1825), יליד פינסק; ר' אברהם אבא, בנו השני של ר' שמריה מייסד השושלת הליבשאית באמצע( המאה ה- 19); במחצית השנייה של המאה ה- 19 שימש בה ברבנות בנו של ר' שמואל אביגדור תוספאה (רבה הנודע של קארלין עד שנת 1866), ר' יהושע אריה לייב, מחבר הספר "מצפה אריה". ידוע לנו, שבשנת תרמ"ח (1888) היה ר' משה חיים, בנו של ר' יהושע אריה לייב, רב ואב-בית-דין ביאנוב. אחרי מותו הוזמן ר' יהודה הכהן, ראש הישיבה של בוברויסק, לעלות על כיסא הרבנות של יאנוב. אחריו היה רבם של המתנגדים ר' דוד המגיד מיאנוב. יורשו של ר' דוד היה ר' יוסף קוסובסקי, שכיהן עד פטירתו בשנת 1940. בתפקיד מורה הוראה שימש ביאנוב עד שנת 1920 בערך ר' אברהם יהודה הכהן. אחרי פטירתו ירש את התפקיד בנו, ר' יוסף הכהן. בשנת 1915 נכבשה יאנוב בידי הצבא הגרמני.

בשנים 1919 - 1920 עברה העיר כמה פעמים מיד ליד ושלטו בה לסירוגין האוקראינים, הבולשוויקים, הפולנים, שוב הבולשוויקים ובקיץ 1920 השתלטו על האיזור סופית הפולנים. קדמו להשתלטותם התפרעויות של יחידת הגנרל באלאחוביץ', אך בניגוד למקומות אחרים הם שהו ביאנוב תקופה קצרה ולא הספיקו להתעלל ביהודים כמנהגם. בקיץ 1920 הגיעו ליאנוב חיילי הצבא הפולני והחלו להתעלל ביהודים, עד שהתייצב השלטון והושם קץ להתפרעויות. בימי חילופי השלטון היה מצבה של האוכלוסייה היהודית קשה. בשנת 1919 החלה להגיע עזרה מן הג'וינט ומקרובי משפחה, והדבר הקל על המצוקה.

.בקיץ 1929 פרצה ביאנוב דליקה גדולה ובה עלו באש 75 בתים של יהודים במרכז העיר, באיזור שמול טורי החנויות בשוק. יחד עם הבתים אבד גם רכוש רב שנשדד בידי איכרים שהגיעו אז ליום השוק. יהודים רבים התרוששו ונותרו בחוסר כל. עלו באש גם הבנק העממי היהודי, ספריית תל-חי, קופת גמילות חסד וקופת החולים. הנזק נאמר אז ב- 1.5 מיליון זלוטי. פעולות השיקום היו מהירות; מושל נפת דרוהיצ'ין השיג הלוואות גדולות מן הממשלה ודמי ביטוח שקיבלו הנשרפים איפשרו לעיר להיבנות מחדש. נבנו בתי עץ ובתי חומה יפים ומרווחים

בשנת 1922 (או מעט לפניה) נפתח ביאנוב בית-ספר ''חינוך", שהיה מסונף לרשת''תרבות". רוב ההורים שלחו את ילדיהם, בנים ובנות, ללמוד בו, בעוד שהחדרים המסורתיים הלכו והתרוקנו. בשנת הלימודים 1928/29 נסגר בית-הספר בגלל קשיי תקציב וכמעט כל התלמידים עברו ללמוד בבית-הספר העממי הממשלתי. בשנת הלימודים 1933/34 נפתח בית-הספר מחדש והוא התקיים עד ספטמבר 1939.

ביאנוב פעלו בסוף שנות העשרים סניפים של רוב תנועות הנוער הציוניות וכן של מפלגות שהיו קיימות ברחוב היהודי בפולין, כגון: החלוץ והחלוץ הצעיר,''פועלי-ציון ימין" - "פרייהייט" (דרור),''פועלי-ציון( שמאל", גורדוניה, השומר הצעיר, השומר הלאומי, ששינה את שמו בראשית שנות השלושים ונקרא הנוער הציוני, בית"ר. תנועות אלה פיתחו פעילות חינוכית ותרבותית ענפה, חלקה הגדול בעברית. הרצאות פומביות של שליחים ונואמים מטעם התנועות השונות משכו קהל רב ועוררו ויכוחים נלהבים.''פועלי-ציון שמאל" קיימו ספרייה של ספרי יידיש;''פועלי-ציון ימין" -''פרייהייט" קיימו ספרייה של ספרים ביידיש ובעברית ושתיהן השאילו ספרים לכל דורש. אחדות מן התנועות הללו ייסדו קבוצות דרמה שהציגו מדי פעם מחזות בפני קהל רחב. בשנות העשרים החלה עלייה של חלוצים לארץ-ישראל. בשנת 1929 נוסד ביאנוב קיבוץ הכשרה של החלוץ, שחבריו עבדו במנסרה ובעבודות שונות. בשנת 1937 הגיעה האנטישמיות הגוברת בפולין גם ליאנוב. בשני מקרים נעשו ניסיונות לפגוע ביהודים, אבל תגובת הגנה נמרצת של צעירים יהודיים סיכלה את ההתפרעויות ושמה להן קץ. באחד משני המקרים הוכה הפורע הראשי עד אבדן ההכרה וכמה צעירים יהודיים הועמדו לדין ונשפטו לתקופות מאסר.

במלחה"ע ה - II

 

ב- 17 בספטמבר 1939 נכנס ליאנוב הצבא האדום ותוך זמן קצר התייצב השלטון החדש במקום. הארגונים הציוניים ותנועות נוער ציוניות חדלו לפעול. אמנם חברי תנועת הנוער הציוני ניסו לקיים פעילות ציונית במחתרת, אך הדבר הובא לידיעת הנקוו"ד וההתארגנות נפסקה. את מקומה של העברית כלשון הוראה בבית-ספר "תרבות" תפסה היידיש. תחת השלטון הסווייטי הולאמו עסקים, מפעלים ובתים של יהודים אמידים ובעליהם נדרשו למצוא לעצמם מגורים אחרים. ליאנוב הגיעו אנשים אמידים מפ' שעסקיהם הולאמו ונאסר עליהם לגור בעירם שהיתה לבירת מחוז. ב- 20 ביוני 1941 נאסרו 20 יהודים ובני משפחותיהם; היו אלה אנשים אמידים שעסקיהם הולאמו או עסקני מפלגות. הם הוסעו לארץ גזירה, לרוסיה האסיאתית. גירוש זה הציל את רובם מגורל אלה שנשארו, שנרצחו בידי הנאצים. בתקופת השלטון הסווייטי נפטר רבה של יאנוב, ר' יוסף קוסובסקי. מי שנתמנה לבוא במקומו, חתנו ר' זלמן בוסל, נספה יחד עם בני עדתו ביום חיסול הגטו, בי"ג בתשרי תש"ג (24/25.9.1943). ב- 25 ביוני 1941 נכנסו ליאנוב יחידות הצבא הגרמני. האוכלוסייה הנוצרית קיבלה את פני הגרמנים בלחם ומלח, ואילו היהודים הסתגרו בבתיהם. לפי הוראות הגרמנים נצטוו הנוצרים לא לקיים קשרים כלשהם עם היהודים ולא למכור להם מזון; הם אף נקראו להכות ביהודים. בכרוז שהופנה אל האוכלוסייה היהודית נדרשו היהודים מגיל 10 ומעלה לענוד על שרווליהם סרטים לבנים ועליהם מגן-דוד כחול. נאסר עליהם להיראות ברחובות מן השעה 6 בערב עד 8 בבוקר למחרת; נאסר עליהם ללכת במדרכות והם הורשו ללכת באמצע הרחוב בלבד; העונש על אי-ציות להוראות אלה היה מוות. אבל במשך חודש בערך לא פגעו הגרמנים ביהודי יאנוב. ביום 4.8.41 לפנות ערב אספו אנשי המשטרה הפולנית- אוקראינית 150 יהודים בערך, הוציאו אותם מבתיהם, הובילו אותם לכיכר השוק, ציוו עליהם לכרוע ברך ולחכות. היהודים נשארו במקום עד עלות השחר. בעת ההמתנה הארוכה נצטוו היהודים לשיר ולרקוד. לפנות בוקר שוחררו כולם לבתיהם. למחרת באה ליאנוב יחידת פרשי אס"אס ויחד עם הגרמנים שחנו במקום ועם שוטרים הקיפו את העיר והתחילו לתפוס גברים מגיל 16 ומעלה בתואנה שהם יישלחו לעבודה. היהודים שנתפסו רוכזו בכיכר השוק. גברים חולים נורו במיטותיהם ואנשים שנמצאו מתחבאים נורו ברובם אף הם במקום או שהובלו לכיכר השוק. אחר כך הובלו הנאספים מזרחה, לכיוון יער בורוביצה. את הזקנים והחלשים שפיגרו בהליכתם הרגו הגרמנים בדרך ואחרים הוכו ללא רחם. ליד יער בורוביצה רצחו הגרמנים את כל היהודים. איכרי הסביבה פשטו על החללים ופשטו מהם את מלבושיהם ונעליהם. יהודי אחד, פייבל קפלן, נפצע והעמיד פני הרוג. לאחר שעזבו הגרמנים הצליח לברוח ליער וכעבור זמן מה חזר העירה וסיפר מה קרה. באקציה זו נהרגו 420 גברים. מאות נשים התאלמנו או שכלו את בניהן ומאות ילדים התייתמו. כעבור כמה ימים יצאו הגברים המסתתרים ממחבואיהם. בעלי המקצוע קיבלו מן המועצה המקומית אישורים שהם עובדים נדרשים וחזרו לעבודה. לאחר האקציה הראשונה הורו הגרמנים להקים ביאנוב יודנראט ובו עשרה אנשים. כיוון שאיש לא רצה להתנדב, נאלץ דיווינסקי, שהיה יושב-ראש הקהילה בשנות השלושים, לקבל על עצמו את ראשות היודנראט והוא צירף אליו כמה עסקנים לשעבר. ליד היודנראט הוקמה משטרה יהודית שסייעה לו לבצע את הוראות הגרמנים. לפי דרישת הגרמנים הכין היודנראט את רשימות האנשים, חילק כרטיסי לחם ( המנה היומית היתה 150 גרם שפנל) וסיפק את העובדים שנשלחו למקומות עבודה שונים. היודנראט היה אחראי לגביית דמי הכופר שהטילו הגרמנים מדי פעם ומינה לצורך זה ועדה ציבורית. לאחר הקמת הגטו דאג היודנראט לניקיון ולבריאות תושביו וגם לחלוקת סעד לרעבים ולנזקקים ולצורך זה הפעיל בית תמחוי. היודנראט ביאנוב לא נמנע גם מהברחת מזון לגטו והשתמשה לצורך זה בתחתית הכפולה של העגלה ששימשה להוצאת אשפה. ערב פסח תש"ב (11.4.1942) הגיע ליאנוב הגביטס-קומיסר של פינסק. הוא הודיע ליושב-ראש היודנראט שביאנוב יוקם גטו מוקף גדר תיל ושעל היהודים להקים אותו. ליהודים ניתנו 24 שעות כדי להתרכז בגטו. העבודה התנהלה במהירות ולעת ערב כבר היה הגטו מוכן.

מיהודי יאנוב ניצלו 100 איש בערך, מספר גדול יחסית. כולם יצאו למערב ורובם עלו לארץ-ישראל. היתר התפזרו בארצות שונות.

http://moreshet.pl/he/node/1005




קישורים (0)

There are no links yet.

ספרים ומסמכים(0)

There are no books yet.

אלבומי תמונות

There are no photo albums yet.