תוניס

פרטי הקהילה

סיפור הקהילה


יהודי טוניס והשואה

9 בנובמבר 1942 עד 8 במאי 1943

מבוא:
בזמן מלחמת העולם השנייה חלק ממשפחתי התגוררה בטוניסיה וחלקה האחר בישראל. הנאצים כבשו את טוניסיה ולמזלנו לא הגיעו לירושלים. יחד עם זאת, הקשר בין השואה לבין ישראל נראה לכל ברור מאליו בעוד שהקשר בין השואה וטוניסיה רחוק מהתודעה. יהודי טוניס נכללו אף הם בתכנית "הפתרון הסופי".

כל המשפחות היהודיות בטוניס נפגעו מהנאצים, אך בתום המלחמה, לאחר שנגלו זוועות השואה האירופאית, הבינו הראשונים, כי  השואה בטוניס לא הייתה נוראה ואיומה כפי שהייתה באירופה, ולכן ושמרו על דיסקרטיות על שחוו.

למעשה, הטראומה העיקרית, שחוותה קהילת יהודי טוניס, הייתה לאחר מלחמת העולם השנייה ונגעה בעזיבה מארץ מולדתם בין 1948-1967.

יש אומרים שהמילה "שואה" לא מתאימה לקהילת יהודי טוניס, כי בסופו של דבר לא הייתה שם השמדה.
הנאצים החלו בתכנון ההשמדה בטוניסיה באותו האופן, שבו נעשה הדבר בפולין ובעיר סלוניקי ביוון, שם הושמדו 95% מהקהילה. התוכנית של היטלר הייתה להשמיד את כל "יהודי אירופה ואת הקולוניות שלהם". יהודי טוניס היו גם חלק מ"הפתרון הסופי", ולמזלנו ניצלו.

בטוניסיה  חיו במהלך מלחמת העולם השנייה 100,000 יהודים, ואילו כיום נותרו 2,000 לאחר שרוב בני הקהילה עברו לצרפת ולישראל.

 

אורח החיים בקהילה טרום המלחמה:
על פי המסורת, הגיעו לטוניסיה יהודים עוד בתקופת חורבן בית המקדש הראשון. עוד עפ"י המסורת, בית הכנסת המפורסם אלגריבה (בערבית: ???? ???????), שנמצא בחצי האי ג'רבה, נבנה על ידי כוהנים עם אחת האבנים של בית המקדש.
ידוע שהייתה קהילה יהודית בטוניסיה כבר בשנת  200 שנה לפנה"ס. גם התלמוד הבבלי וגם התלמוד הירושלמי מדברים על רבי אבא ורבי חנינא מקראטז' בטוניסה.
מצבם של היהודים השתנה בהתאם לתקופה ולמושלים בשלטון, כגון: רומאים, ביזנטים וערבים.

התקופה המודרנית החלה ב1881 עם בואו של המושל הצרפתי. הצרפתים ביטלו את הסטטוס של "ג'ימי"- סטטוס שהאסלאם נתן ליהודים בהיותם אזרחים סוג ב'.

היהודים בתוניסיה בחרו להתקרב לתרבות המערבית וצמצמו את סמכויות הקהילה לענייני פולחן וסעד.   המוסדות היהודיים פעלו בדרך יותר מערבית ודמוקרטית. מבנה ביה"ס של כי"ח היה בעל סגנון מערבי כמו אלה שבצרפת. כוחה של הקהילה נחלש. היהודים שלחו את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים הטובים ולאחר מכן לאוניברסיטאות. הקהילה התפתחה ורבים החזיקו במשרות בכירות כגון: עורכי דין, רופאים, עיתונאים.

ניתן לומר, כי התקופה שבין 1881 ל- 1939 הייתה הטובה ביותר שחוו היהודים בטוניסיה.

 

 

 

 

אישים בולטים בקהילה טרום המלחמה:

הקהילה הייתה עשירה בדמויות חשובות אולם מעטים היו מוכרים ברמה בין לאומית כמו יאנג פרץ, אלוף עולם באגרוף, משקל זבוב (Flyweight ) ב1931 ו1932 והוא בן 20 בלבד. עד היום נחשב פרץ לאלוף הצעיר ביותר בקטגוריה שלו. הוא נשלח לאושוויץ ומת בפולין ב22 בינואר 1945.

 

 

 

 

 

מבנים מרכזיים בקהילה טרום המלחמה

בית הכנסת הגדול של טוניס הוקם ב1937.
בדצמבר 1943 נכנסו הנאצים לבניין בית הכנסת כדי לחטוף יהודים ולשלחם למחנות עבודה.

 

 

 

 

 

 


סיפורה של  קהילת יהודי טוניסיה בתקופת המלחמה

 

טוניסיה הייתה קולוניה צרפתית משנת 1881 ולאחר שהפסידו הצרפתים לגרמנים במלחמה בשנת ב1940, נוהלה טוניסיה על ידי מושל מטעם ממשל וישי,  אשר אימץ את החוקים האנטישמיים של הגרמנים. לביי (מלך טוניסיה) ולממשלתו היה מעט כוח.

לפי החוקים האנטי-יהודים של הצרפתים  גורשו יהודים מהאדמיניסטרציה ומהמקצועות המוערכים כעריכת דין ועיתונאים.

 

החל מה-9 בנובמבר 1942 ועד ה-8 במאי 1943, ניהלו הגרמנים את המדינה והחלו לממש תכנית זהה לזו שבפולין :

  • הקמת מועצה של יהודי טוניסיה לפי אותו מודל של יודנראט. אחריות המועצה הייתה להעביר לקהילה את הנחיות הנאצים, כמו גיוס לעבודות  כפייה.

 

 

  • גיוס 5000 עובדים בכוח. ב9 בדצמבר 1942 נחטפו 2000 יהודים ונשלחו לעבודות כפייה. היו 32 מחנות עבודה של יהודים בגילאי 18-40. חלקם היו במחנות עבודה בתנאים מאוד קשים; מאות מתו כתוצאה מתנאי העבודה וההיגיינה או שנהרגו בידי הגרמנים או על ידי הפצצות האנגלים במהלך המלחמה.
  • חובת ענידת סמל המגן דוד הצהוב  הייתה קיימת אף בטוניסיה,   אך הנאצים הצליחו לאכוף זאת רק בערים סוס וצפאקס. האיטלקים לא הסכימו שהיהודים האיטלקים יענדו את מגן הדוד הצהוב, ולפיכך גם מלך טוניסיה לא תמך ברעיון זה. טענתו הייתה כי אילו יהודי איטליה יהיו פטורים מנשיאת הטלאי הצהוב, בעוד אחיהם הטוניסאים לא יהיו פטורים-  עלול הדבר להתפרש כמעשה נגד טוניס עצמה ולא כנגד היהודים.
  • מעצר ראשי הקהילה היהודית. ב- 9  בדצמבר 1942 חטפו 100 אישים מהקהילה היהודית כבני ערובה, וזאת כדי לחייב את מועצת הקהילה (כמו היודנראט) לשלוח 2000 יהודים לעבודות  כפייה. בנוסף נעצרו  אישים נוספים, אך הם שוחררו תמורת כופר של 500 קילו זהב.

זכויות יוצרים: ספר הקומיקס רביד הזהב על רדיפת היהודים בטוניסיה תחת הכיבוש הנאצ.י ג'קי ירחי, בנימין פנש, אליהו ג.

  • "הפתרון הסופי": מטרתו של היטלר הייתה השמדת כל יהודי אירופה והקולוניות שלהם. אחד המשגיחים הראשונים של "הפתרון הסופי" בפולין היה הקולונל SS WALTER RAUFF, שנשלח לטוניסיה כדי לנהל את הצבא הנאצי בטוניסיה. הוא המציא את המשאיות הניידות להשמדה. חלק ממשאיות אלה אכן נשלחו לטוניסיה, אך לא הספיקו להשתמש בהם, מפאת הזמן הקצר שהנאצים שהו בטוניסיה. היה קשה לשלוח יהודים למחנה השמדה באנייה בעקבות בעיות לוגיסטיות.  וכך הייתה טוניסיה למדינה היחידה ששלחה יהודים למחנות במטוס ולא ברכבת, כפי שאירע באפריל 1943.

כמאתיים יהודים בני הקהילה הטוניסאית מתו במחנות ההשמדה בפולין. רובם נחטפו ממקום מושבם בצרפת.

 

יש לציין כי בין יהודי טוניס היו גם גיבורי מלחמה, כדוגמאת הטייסים ב"צבא צרפת  החופשי": מקס גדג' (1913-1945), שהיה הצרפתי היחיד שהאנגלים העניקו לו את תפקיד ה "Wing Commander ", וראנה אוג'ן ויקטור בישמות' René Eugene Victor Bismuth (1918-2006), שקיבל אות ההצטיינות כטייס קרב.

 


עדות משפחתית:

 

עדות מסבתא רבא שלי מדלן פיתוסי (דנה) כפי שנמסרה על ידה  לאבא שלי:

"נולדנו טוניסאים בעלי אזרחות, בני הדת היהודית. בעלי אמיל פיתוסי קיבל אזרחות צרפתית ב- 1919 הודות לשירותים, שהעניק לצרפת בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). בשנת 1940, לפי החוקים האנטי יהודים של מושל VICHY , גורש בעלי מתפקידו באדמיניסטרציה. הוא הקים מפעל קטן לנעליים עם בן דודו כהן וחברו עזריה. לאחר מכן, הביי (המלך) של טוניס גייס אותו לשירותו כנציג הקהילה היהודית. מינוי זה נחשב אות כבוד והעניק למשפחתנו מעמד מיוחס. כך הצלחנו להתקיים בטוניס בזמן המלחמה כמעט באופן טבעי ורגיל.

בשמונה בנובמבר 1942 נולד הבן השלישי שלי, ז'אן לואי. היה זה היום, שבו האמריקאים הגיעו לאלג'יריה כדי לגרש את הגרמנים ושותפיהם מצפון אפריקה. בשל כך זכה הבן שלי בכינוי "טומי" (כמו חייל אמריקאי).

עד כה, הגרמנים השאירו לשותפיהם הצרפתים של VICHY והצבא האיטלקי, את תפקיד ניהול המדינה.
אולם, כדי להתגונן מפני האמריקאים  שהגיעו לאלג'יריה, נאלצו הגרמנים להגיע לטוניסיה ב9 בנובמבר 1942. בעלי היה חלק מהאישים המכובדים של הקהילה, והיו לנו שלושה ילדים קטנים. החלטנו לעזוב את טוניס לעיר אל-אריאנה, שם נשארנו  כששה חודשים עם מעט אמצעי מחייה. חזרנו לטוניס רק לאחר עזיבת הנאצים במאי 1943.

אחי - דויד דנה - נפצע בראשו, מפצצה אנגלית בדצמבר 1942. הוא נפטר בגיל 22 בשל חוסר אמצעי מחייה הולמים ותרופות מתאימות.

אחי אדוארד עבד בעבודות כפייה וחיבל בעבודת הנאצים. הוא נעצר בפברואר 1943 ואחרי כן נשלח לברלין במטוס. אנחנו יודעים שהוא נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו שבפולין בשילוח 41, ב-24 באוגוסט 1943. לא ידוע לנו אם נרצח שם. בידינו עדות, כי אדוארד נשלח לוורשה כדי לעבוד במחנה עבודה ונהרג מירי ב15 בדצמבר 1943. הוא נפטר בגיל 26 והשאיר אחוריו אישה ובן, שנולד באותה שנה, שמו רולאן".

 

 

 

 

 

 

אדוארד בנימין דנה (1917-1943)

 

עדות של דודן של אבי, דוד ליסיה:

"אח של סבא רבא שלי, שמעון קרייף היה חלק מרשימת 100 האישים, שהגרמנים לקחו כבני ערובה בטוניס. יחד איתו נלקח גם סבא רבא שלי, מרדכי זיטון. מרדכי השתחרר אחרי ששה ימים ב-15 בדצמבר 1942 בתמורה לבנו אשיל ומתן כופר. ביום זה מרדכי הלך לבתו, סבתא שלי נינט, אך לרוע המזל, התפוצצה פצצה ממטוס של בעלות הברית על הבניין שלהם. באותו יום מתו אשתו של מרדכי, דאיה ז'ורנו בת 55, בנו ישוע זיטון בן 27 ואחיינו ז'אן-קלוד ספז בן 5.

לאחר מספר חודשים במרץ 1943 נעצר אח של סבתי השנייה, יעקב ביטאן, גם הוא טוניסאי, בעיר מרסייל בדרום צרפת ונשלח ממחנה דרנסי בצרפת לסוביבור בפולין (שילוח 52). הוא נרצח בסוביבור בתאי הגזים בגיל 29.


 

ביבליוגרפיה:

  • La shoah et les Juifs de Tunisie par Claude Sitbon (Jerusalem Post Décembre 2013) http://www.terredisrael.com/infos/74060/
  • Film (52 mn) en français" Le Maghreb sous la croix gammée": https://www.youtube.com/watch?v=UNvLvg9amSs
  • De Carthage à Jérusalem : la communauté juive de Tunis Par Robert Attal et Claude Sitbon http://www.chemla.org/Tunisie.html
  • Biographie de Walter Rauff  https://en.wikipedia.org/wiki/Walter_Rauff
  • Yad Vashem: fiche sur Edouard Benjamin Dana: http://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?itemId=4094189&language=en
  • Liste des juifs Tunisiens déportés depuis la France avec numéro de convoie: http://www.sephardicstudies.org/pdf/tunis_dep_fran.pdf
  • Young Perez: https://en.wikipedia.org/wiki/Victor_Perez

 


מראשיתה ועד סוף המאה ה-18

תוניסיה ממוקמת קרוב ליבשת אירופה, וספציפית לאיטליה, אך משמשת גם כשער לאפריקה. סמיכותה לאיטליה היוותה את הרקע למלחמות הפוניות בין קרתגו, הנמצאת בתוניסיה, לבין רומא, אשר האימפריה שלה מחוץ לאיטליה התחילה עם ניצחונה על קרתגו. קרתגו נחרבה סופית במאה השביעית לספירה, ומאז עלתה תוניס העיר על בימת ההיסטוריה. זוהי המאה של הכיבושים המוסלמיים בעולם, ובשנת 698 הכין המושל הערבי מטעם הח'ליפים בדמשק את היסודות לעיר החדשה, תוניס שמה. עם השנים גדלה העיר ואף נהייתה הגדולה שבתוניסיה. ב-1229 הפכה תוניס לבירת תוניסיה.




מפת תוניסיה, מתוך: תוניסיה (בתוך-הסידרה על קהילות ישראל במזרח)


היישוב היהודי בעיר

 ישנן עדויות על כך שהתקיים יישוב יהודי באיזור תוניס בתקופה העתיקה, אך לא בתוניס עצמה. בשו"ת "משכנות הרועים", שנכתב במאה ה-18 בידי ר' עוזיאל אלחאייך, כתוב שבמאה ה-10 נוסד היישוב היהודי בעיר תוניס עצמה. יישוב זה גדל במאה ה-11 בעקבות בריחת יהודים מקירואן בגלל פלישת שבטים בדואים. עד אז הייתה קירואן המרכז היהודי החשוב ביותר בעולם המוסלמי, אך פלישה זו הביאה לשקיעתה. ב-1159 הייתה פלישה נוספת באזור, גדולה בהרבה מפלישת השבטים הבדואים. זוהי פלישת כת המוסלמים הקנאים, המוחדון, לצפון אפריקה. יהודים ונוצרים רבים נטבחו, והקהילה היהודית התחסלה למעשה. יהודים רבים נהפכו לאנוסים, קיבלו עליהם כלפי חוץ את דת האסלאם, אך המשיכו לקיים מצוות בסתר.

מצב נורא זה נמשך עד 1229, אז עלתה לשלטון השושלת החַפצית. עם תחילת שלטונם הפכו את תוניס לעיר בירתם. תחת שלטונם חזרו היהודים לתוניסהקהילה גדלה עוד יותר בעקבות רדיפת היהודים בספרד ב-1391 (קנ"א) ובהמשך, עם גירושם מספרד ופורטוגל בסוף המאה ה-15. ישנו מקור חשוב בנוגע למצב יהודי תוניס באותה תקופה והוא ספר השו"ת של ר' שמעון בן צמח דוראן, התשב"ץ (1361–1444), שהיה אז רב באלג'יריה אך ענה על שאלות לכל צפון אפריקה. מהשו"תים האלה אנו לומדים על חיי היהודים בתוניס דאז. רובם הצטופפו ברובע היהודי, החארה, אולם היו גם סוחרים יהודים שגרו ברובעים מוסלמיים. מעמד היהודים היה כמעמד הד'ימים בקרב המוסלמים, ולפעמים אף סבלו מאפליה בתחום המסים יחסית לד'ימים האחרים, למשל הנוצרים.


ב-1535 כבש קרלוס ה-4 מלך ספרד את תוניס. רבים מתושבי העיר, ובהם יהודים רבים, נהרגו או נשבו ונמכרו לעבדות. תקופה קצרה אך קשה זו באה לקצה ב-1574, כשתוניס נכבשה בידי הטורקים העות'מאנים. שלטון זה היה ארוך ונמשך עד 1881, כשתוניסיה נכבשה בידי צרפת. בתקופת השלטון העות'מאני נקראו השליטים המקומיים "בֶּיים". תחת שלטונם הפכו היהודים בהדרגה לגורם חשוב – בזכות השתלבותו של נשיא היהודים, הקאיד, המִנהל השלטוני של הביי ובזכות היותם מקור להכנסות בגלל קשריהם עם סוחרים יהודים בערים באירופה.

במהלך המאה ה-17, ובהמשך במאה ה-18, הפכה תוניס למרכז כלכלי חשוב. יהודים נטלו בכך חלק ניכר. היהודים הגורנים היו מעורים במסחר עם ערי הים התיכון, בעיקר ליבורנו ומרסיי. היהודים התואנסיים (התוניסאים המקוריים) היו עסוקים במלאכת הצורפות, במלאכת המשי והצמר ובתעשיית הטליתות. במקביל לצמיחה הכלכלית הייתה גם התעוררות דתית. והרי כמה מגדולי החכמים בתוניס בתקופה זו: *ר' אברהם הכהן, המכונה "באבא" [רבי] (נפטר ב-1715); *ר' צמח צרפתי (נפטר ב-1717). שני הנ"ל הדגישו את החשיבות של לימוד התוספות בישיבות בתוניסיה, בניגוד לשיטת הלימוד הקודמת אשר הדגישה רק את לימוד רש"י; *ר' אברהם טייב, עמד בראש רבני התואנסה (התוניסאים המקוריים) לפי הסכם ההפרדה של 1741; *ר' יצחק לומברוזו (נפטר ב-1752), ספרו "זרע יצחק" היה הספר העברי הראשון שנדפס בתוניסיה; *ר' עוזיאל אלחאייך (נפטר ב-1810), חיבר את הספר "משכנות הרועים" הערוך כאנציקלופדיה הלכתית; *ר' יצחק טייב, חיבורו החשוב ביותר הוא "ערוך השלחן" הכולל דינים, ביאורים ושו"תים הערוכים על פי חלקי השלחן ערוך; *ר' מרדכי ברוך קארבליו (נפטר ב-1785), ספרו "תועפות רא"ם" הוא פירוש על פירושו של ר' אליהו מזרחי לרש"י על התורה. היה חבר בית דין ורב בקהילה הגורנית; *ר' נתן בורג'ל (נפטר ב-1791), כתב את הספר "חוק נתן" שבו פירושים לתלמוד וחידושי הלכות. עלה לארץ ישראל ונפטר בירושלים. משפחתו נשארה בתוניס, בניו ונכדיו שימשו רבנים וראשי העדה בתוניס. לסיכום סקירה זו של ההתעוררות הדתית בתוניס במאות ה-17–18 יש לציין שהחיד"א (1724–1805) ביקר בתוניס, ולדבריו מצא בה 300 חכמים ונוכח שאף נערים בני ארבע עשרה שנה מראים בה חריפות בלימוד. הוא מספר שהוכיח את חכמי תוניס על שאינם לומדים הלכה פסוקה, תופעה שנוגדת את הלימוד בשאר ארצות אפריקה הצפונית ובקהילות המזרח.



זרע יצחק" פירוש לתלמוד מאת יצחק לומברוזו, תוניס 1768 
(באדיבות בית הספרים הלאומי האוניברסיטאי, ירושלים)

מתחילת המאה ה-19 ועד ערב השואה


במאה ה-19 גדלו וחודדו ההבדלים בין הקבוצות השונות של היהודים בתוניס – בין היהודים בעלי נתינות זרה לבין התוניסאים המקומיים. במסגרת אותה חלוקה היו גם תת-קבוצות. בין אזרחי החוץ היו בעלי אזרחות בריטית (שהגיעו ממלטה), אחרים בעלי אזרחות צרפתית (שחלקם הגיעו מאלג'יריה) ואחרים בעלי אזרחות איטלקית .כל הקבוצה של היהודים בעלי האזרחות הזרה הייתה מיעוט בקהילה היהודית. רוב יהודי תוניס היו התואנסה, כלומר נתיני הביי, שהיה השליט המקומי מטעם האימפריה העות'מאנית. לאור זאת הם היו כפופים לחוקי הד'ימה, כלומר בעלי רשות חוקית לקיום קהילה מסודרת, אך מושפלת.

עבור האימפריה העות'מאנית הייתה המאה ה-19 עידן של תמורות. האתגר הצבאי, הכלכלי והתרבותי של המערב אילץ את שליטי האימפריה העות'מאנית לערוך רפורמות, וכך עשו גם הביים של תוניסיה. כל זאת השפיע על מצב יהודי תוניסיה בכלל, ועל יהודי תוניס בפרט, שכן בה היה הריכוז הגדול ביותר של יהודי תוניסיה. המאה ה-19 מתאפיינת, מצד אחד, בביטול האפליות נגד יהודים ומיעוטים אחרים, אך מצד שני בתגובת נגד לכך מטעם הרוב המוסלמי.



סימטת אל-סנאדלי בחארה (הגטו היהודי) של תוניס 
(מתוך: פרק בתולדות האמנציפציה של יהודי תוניסיה)

השינוי המכריע ביותר קרה ב-1881 כשתוניסיה נכבשה בידי צרפת כשלב בהתפתחותה של ההשפעה הקולוניאלית וחלוקתה בין צרפת לבריטניה. צרפת קיבלה שליטה מלאה בצבא, במִנהל הכספים וביחסי החוץ של תוניסיה. המסגרות של ממשל הביי נשארו על כנן, אך למעשה שלטו הצרפתים במדינה והביי חתם על החוקים והצווים שהצרפתים יזמו. צורת שלטון זו נקראת פרוטקטורט, דהיינו משטר חסות. הכיבוש הצרפתי הביא להתפתחות הכלכלה בבירה ואף לשינויים בחלוקה החברתית של יהודי תוניס. הבורגנות האמידה התרחבה. היהודים הגורנים היו עדיין הרוב בה, אך גם חלק מהתוניסאים המקוריים נכנסו לשורותיה. במעמד הבינוני היו בעלי המקצועות המסורתיים, אך נתווספו אליהם בעלי מקצועות חדשים ואנשי מעמד הפועלים. מאידך גיסא, ההמונים שחיו בעוני רב בגטו היהודי הצפוף עדיין חיו בו, חלקם מאונס וחלקם מרצון.

כיבוש תוניסיה בידי צרפת הביא אתו את סמל ההשפעה הצרפתית בין היהודים – בתי הספר של חברת כי"ח, כל ישראל חברים.

היחסים בין יהודי תוניסיה בכלל, ובין יהודי תוניס בפרט, לבין ממשלת צרפת הושפעו מהאווירה האנטישמית בצרפת דאז. ב-1898, בעקבות משפט דרייפוס, היו מהומות בגטו היהודי בתוניס, החארה. היו מעשי שוד וביזה של חנויות יהודים על רקע האווירה האנטישמית שליוותה את המשפט בצרפת. ניצחון דרייפוס בסופו של דבר עודד את יהודי תוניסיה להציג דרישות משלהם.
השלטונות הצרפתיים, לעומתם, לא ששו לתת ליהודי תוניס זכויות. להפך – הם ניסו לצמצם את האוטונומיה היהודית

מלחמת העולם הראשונה

-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. צעירים יהודים בתוניס התנדבו לצבא הצרפתי וכפרס על כך זכו באזרחות צרפתית, אולם מספר היהודים התוניסאים שהתגייסו לצבא הצרפתי היה קטן יחסית לפוטנציאל לכך. עובדה זו גררה התמרמרות מצד המוסלמים המגויסים והיוותה את הרקע לתקרית אנטישמית חמורה באוגוסט 1917. בפרעות השתתפו לא רק חיילים מוסלמים אלא גם אזרחים ואספסוף עירוני. ב-1918 וב-1920 היו תקריות אנטישמיות נוספות, אך בקנה מידה קטן יותר. אחת מתוצאות מלחמת העולם הראשונה עבור יהודי תוניסיה הייתה הקלה בכללי ההתאזרחות הצרפתית, הקלה שניתנה כדי להוות משקל נגד לתנועה הלאומית הערבית התוניסאית שראתה בקבלת אזרחות צרפתית בגידה.

מלחמת העולם הראשונה נסתיימה ב-1918, ולאחריה היו שינויים בדמוגרפיה היהודית בתוניסיה. כל המגמות השפיעו על גידול באחוז היהודים בתוניס על חשבון מרכזים אחרים בתוניסיה ומחוצה לה .מבחינה חברתית-כלכלית היה אחוז קטן מהם בעלי הון גדולים ואחריהם שכבת בורגנים בינוניים ומעמד פועלים. אולם כ-30 אחוז מהיהודים היו עניים מרודים ותלויים במוסדות הציבור, למרות כל ההתקדמות החברתית-כלכלית סביבם.

מחוץ לגטו הגיעה ההשפעה הצרפתית לשיאה. תרמו לכך הקִרבה לאלג'יריה, בתי הספר של כי"ח והחינוך הממלכתי הצרפתי. השפה הצרפתית נהייתה השלטת לעומת שפות אחרות, ביניהן לאדינו, ערבית-יהודית, שקרנה ירדה מאוד. כתוצאה מכל השינויים האלה מצאו את עצמם חלק מהצעירים במשבר זהות בין עולמות מנוגדים. מצד אחד היו המתבוללים המתונים הם דגלו בשמירה בסיסית על זהות יהודית, אך דגלו בחינוך חילוני כללי עבור ילדי ישראל. גרסה קיצונית בהרבה של נטייה זו היו הסוציאליסטים והקומוניסטים שהאמינו בטמיעתם המוחלטת של היהודים בקרב האומה התוניסאית. לעומת התנועות האלו היו המסגרות אשר שמו דגש רב על שמירת המצוות והמורשת היהודית.

נוסף לשני הקצוות שתוארו עד כה (הנטייה להתבוללות ולהשפעה צרפתית חזקה מצד אחד והשמירה על המסורת מצד שני) הייתה גם תנועה שלישית אשר קיבלה תאוצה מהצהרת בלפור (1917) והלאה, הלוא היא התנועה הציונית.

שני מאפיינים מעניינים בקשר לתנועה הציונית בתוניס הם, ראשית – התופעה הנדירה שפעלו בה במשותף אנשי התואנסה המקומיים ואנשי הגורנה האיטלקיים, ושנית – שפעלו בה הן אנשים חילוניים (כגון אלפרד ואלנסי) הן אנשים דתיים (כגון הרב יעקב בוקארה והרב יוסף בראמי, שהיה דובר התנועה הציונית בתוניסיה). היו בתנועה הציונית יהודים מהשכבה העליונה ומשכבת הביניים, אך לא מהחארההגטו – שנשאר כמסגרת סגורה בפני עצמה. התנועה הציונית ותנועות הנוער הנלוות אליה שיקפו את קשת יהודי תוניס, אך עם השנים נהיו הרוויזיוניסטים לגורם הדומיננטי.




עיתונות יהודית בתוניסיה בראשית המאה ה 20- עברית, צרפתית, לאדינו. 
מתוך- "פנקס הקהילות לוב-תוניסיה""


חילוקי הדעות בתוך הקהילה היהודית בתוניס מתגמדים לעומת האיום הכפול שעמד בפני כל יהודי תוניסיה בכלל, ובפני יהודי תוניס בפרט – הכיבוש הגרמני מצד אחד, והלאומיות הערבית הגוברת מצד שני.

ערב השואה, השואה ולאחריה


טעות נפוצה היא הרושם שיהודי עדות המזרח, פרט ליהודי סלוניקי, ניצלו מהגזרה האיומה של השואה. השלכות שואת יהודי אירופה הורגשו היטב בצפון אפריקה, ארץ ארץ לפי נתוניה המקומיים ולפי המצב הצבאי והפוליטי בשטחה. בדומה למצב באירופה, הנושא מתחלק לתקופות – ערב השואה, שלבים שונים בתקופת השואה עצמה והשלכותיה.

בהיות תוניס עיר הבירה של תוניסיה ובעלת הריכוז הגדול ביותר של יהודי תוניסיה הורגשו השלכות השואה המתקרבת בראש ובראשונה בה, וכמו כן הושמעו תגובות ההנהגה היהודית בעיקר בה. כידוע, הנאצים ימ"ש עלו לשלטון בגרמניה ב-1933. עם התפשטות השמועות על רדיפת היהודים בגרמניה התארגנה קהילת תוניס למחאה ציבוריתסוחרי תוניס היהודים סגרו את חנויותיהם ליום אחד כמחאה. היו הפגנות, עצרות מחאה, צומות ואספות בבתי כנסת. ההשלכות כלפי יהודי תוניס לא נגמרו בהזדהותם עם יהודי אירופה הנרדפים. בשנים 1933–1934 היו תקריות אלימות נגד יהודי תוניס עצמם. הקבוצה שהרגישה את האפליה בצורה הישירה ביותר הייתה יהדות הגורנה, אותם יהודים שהרגישו נאמנות לאיטליה. עם פרסום חוקי הגזע באיטליה (בשנת 1938, השנה שבה אירע "ליל הבדולח" בגרמניה) פוטרו ממשרותיהם יהודים שעבדו בשגרירות האיטלקית בתוניס. רבים המירו את אזרחותם מאיטלקית לצרפתית. תוצאה ברוכה אחת מהלחץ על יהודי תוניסיה הייתה התחזקות התנועה הציונית בה.

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. השלטונות הצרפתיים בתוניס השעו את ועד הקהילה היהודית הנבחר ומינו ועד מטעמם בראשות משה מואיז בורג'ל. יהודים בעלי אזרחות צרפתית נטלו חלק במלחמה. חלקם גויסו, אחרים התנדבו לצד צרפת. לעומתם, יהודי תוניס בעלי אזרחות איטלקית הוכנסו למחנות הסגר בגלל היותם נתיני מדינת האויב, איטליה הפשיסטית, לאחר שב-10/6/40 הצטרפה למלחמה לצד גרמניה הנאצית.

כל זאת עד ה-25/6/40, יום כניעת צרפת והקמת ממשלת וישי האנטישמית אשר שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. תוניסיה הייתה תחת ממשלת וישי הצרפתית בין התאריכים 25/6/40–9/11/42, היום שבו כבשו הגרמנים את תוניסיה והנהיגו בה שלטון גרמני ישיר. בתקופת השלטון הגרמני העקיף, שלטון משטר וישי, הוחלו על יהודי תוניסיה הגזרות האנטישמיות שחלו על יהודי צרפת ונקראו "תקנון היהודים". אשר להגדרה "מי יהודי" הייתה אבחנה בין נתיני הביי התוניסאי, אשר לגביהם חלה ההגדרה על עיקרון הדת, לבין יהודים בעלי אזרחות אירופאית אשר לגביהם חל עיקרון הגזע והלאום. חוקי התקנון נישלו את היהודים מכל המשרות הציבוריות. הם פוטרו ממשרות בכירות במסחר ונאסר עליהם לעסוק בעריכת דין. הונהג "נומרוס קלאוזוס" בלימודים בחינוך התיכון והגבוה, ומורים יהודים הורשו ללמד רק בבתי ספר של יהודים. כמו כן הותר לרופאים יהודים לטפל רק ביהודים.

ב-3/42 הורחבו המקצועות שנאסרו על יהודים. חל איסור על קיום תנועות נוער יהודיות. הופקע רכוש שהיה בידי יהודים – וכל זאת לפני שגרמניה כבשה את תוניסיה. יש לציין שהממשלה האיטלקית של מוסוליני, שהייתה בעלת ברית של צרפת של וישי, התייחסה ברגשות מעורבים לחקיקה האנטישמית של ממשלת וישי כלפי תוניסיה. מצד אחד לא יכלה להתנגד לכך באופן עקרוני, כי היא עצמה חוקקה חוקי גזע באיטליה ב-1938, אך מצד שני פגעו חוקים אלה באינטרסים הכלכליים של איטליה בתוניס. לכן יצאה ממשלת איטליה נגד הגזרות האנטישמיות שפגעו באינטרסים הכלכליים שלה בתוניס (למול הפקעת רכוש יהודי), אך עשתה יד אחת עם ממשלת וישי באשר לחוקים אנטישמיים בכללותם.

כאמור, כל המתואר לעיל מתייחס לתקופת שלטון ממשלת וישי בתוניסיה. תקופה זו הגיעה לקִצה ב-9/11/42, היום שבו פלשו הגרמנים לתוניסיה. פלישה זו באה כתגובת נגד לפלישת בעלות הברית לאלג'יריה ומרוקו ביום הקודם, ב-8/11/42. השלטון הישיר של הגרמנים בתוניסיה נמשך עד ה-7/5/43. למחרת הכיבוש הגרמני נראו חיילים גרמניים ראשונים בתוניס.

ב-23/11/42 החלו מעצרים ראשונים של יהודים בתוניס, ביניהם נשיא הקהילה, מואיז בורג'ל. בסופו של דבר הוא שוחרר, אך היה חייב להתייצב מדי בוקר במטה הגרמני. בניגוד למדיניות הגרמנית באירופה, זו של הפתרון הסופי, בתוניסיה הייתה שיטתה לנצל את כוח האדם היהודי והרכוש היהודי לצורכי המלחמה. נציג השלטון הגרמני היה וַלטר ראוף, מפקד ה-SD של יחידת ה-SS המקומית. הוא מינה "ועד לגיוס כוח אדם יהודי" שבראשו עמד פאול גֶז, ועד שמזכיר את היודנראטים באירופה. על הוועד הוטל לספק 3,000 יהודים, גברים עד גיל חמישים, לעבודות כפייה במחנות. התנאים במחנות היו קשים, ולעתים אף כללו עינויים.



מחנות עבודה נאציים בעיר תוניס וסביבתה הקרובה (לה-גולט היה פאשיסטי-איטלקי)
90
אחוזים מעובדי הכפייה בתוניסיה באו מתוניס העיר. במחנות שהיו בסביבת תוניס עבדו עובדי הכפייה ביום, אך בערב שבו הביתה. מחנות אלה הופצצו בידי בעלות הברית, וקרה שפועלים (מוסלמים או יהודים) נהרגו או נפצעו כתוצאה מן ההפצצות. בדומה ליודנראטים באירופה היה "ועד הגיוס" אחראי לקשר עם השלטונות הגרמניים והאיטלקיים. פעלו תחתיו ועדות שונות – של בריאות, הלבשה, אספקת מזון, כספים ועוד. הודות לפעולות "ועד הגיוס" השתפר מצבם של היהודים במחנות העבודה. עם זאת, בתקופת שלטון הגרמנים בתוניס, ואף לאחר השואה, היו חילוקי דעות בין היהודים באשר לפועלם של אנשי "ועד הגיוס", כשם שהיו כלפי אנשי היודנראט במקומות שונים באירופה.

גזרות הגרמנים לא נגמרו עם הקמת הוועד לגיוס עובדי כפייה. הקהילה נדרשה לממן את אחזקתם. כמו כן הוחרם רכוש יהודי – דירות ובתים, ציוד ביתי, ובמיוחד מקלטי רדיו, כדי שלא יאזינו לשידורי "קול צרפת החופשית". היו גם מקרים בודדים של פגיעות בנפש בקרב היהודים – יהודי תוניס ששהו באירופה עם פרוץ המלחמה ונספו בשואה. היו כנראה ניסיונות מצד הגרמנים להקים מתקני השמדה בתוניסיה. מתקנים אלה לא הושלמו, ובסופו של דבר פורקו בגלל מצבו הנואש של הצבא הגרמני באזור. יש לציין שכל הגזרות שתוארו לעיל לא פגעו ביהודי הגורנה. בגלל אזרחותם האיטלקית ושיתוף הפעולה בין איטליה לגרמניה במלחמת העולם השנייה היה להם מעמד מיוחד. הם היו מנותקים מחיי יתר יהודי תוניס במשך המלחמה, אף יותר מאשר בשנים רגילותיום 7/5/43 שוחררה תוניס מעול הגרמנים. עוד באותו שבוע הודיע הנציב הצרפתי החדש שהוא מחזיר על כנו את ועד הקהילה שנבחר ב-1937. בין 3/6/43 ל-5/8/43 בוטלו באמצעות צווי הביי כל ההגבלות של "תקנות היהודים". היהודים חזרו לעסקיהם וילדי ישראל חזרו לבתי הספר שלמדו בהם לפני המלחמה. יש לציין שמדובר בשנה שבה הייתה השואה בעיצומה באירופה, אך מבחינת יהודי תוניס הייתה הקלה. השלכה חשובה של תקופת השואה בתוניס היא ליכוד השורות בין התואנסים לגורנים, וזאת בעקבות שני גורמים – ראשית, במשך השנים צומצם הפער בהשכלה ובמעמד החברתי ביניהם – ושנית, שלטון וישי, השפעת עמדת איטליה הפשיסטית והשלטון הגרמני הישיר הזכירו לכולם שעל יהודי תוניס להתאחד. ב-17/2/44 ביטל הממשל הצרפתי באופן רשמי את קיומה העצמאי של הקהילה הגורנית. בכך עברה קהילת תוניס את השואה – לא כמושא ישיר להשמדה טוטלית, אך כנפגע עקיף מהשואה הנוראה.

השואה ומלחמת העולם השנייה הסתיימו, אך נשארה חזית נוספת עבור יהודי תוניסיה בכלל, ויהודי תוניס בפרט, הלוא הוא מאבק ערביי תוניסיה לעצמאות מצרפת והשלכות מאבק זה על הקהילה היהודית בתוניס. הרגשת הביטחון העצמי של יהודי תוניסיה בכלל, ושל יהודי תוניס בפרט, עורערה. החלה תנועת הגירה מתוניסיה. שני היעדים העיקריים היו צרפת וארץ ישראל. העלייה לארץ ישראל התקיימה לא רק בגלל חששות היהודים מהתנועה האסלאמית הגוברת אלא גם כהמשך לפעילות התנועה הציונית בתוניס במחצית הראשונה של המאה ה-20.

לסיכום התמונה העדכנית של קהילת תוניס – בשנות ה-50 של המאה ה-20, ערב מתן העצמאות לתוניסיה, היו בתוניס 82 בתי כנסת, מכל הסוגים והגדלים. ב-2009 (תשס"ט) פעלו בה רק שלושה. ב-1956 היו בתוניס 32,000 יהודים (לפי אומדן אחר 40,000), ב-1979 היו רק כ-4,000. כיום (תשע"ב – 2012), לאחר ההפיכה המוסלמית הקיצונית נגד אבן עלי (ב-2011), ישנם בכל תוניסיה כ-1,800 יהודים, רובם מרוכזים בתוניס ובג'רבה.




ביבלוגרפיה:

 

  • בוחניק יוסף, שמע בני – זכור ימות עולם, נוסטלגיה וזכרונות במורשת יהדות תוניס, בני ברק, תש"ע.
  • חזן אפרים וסעדון חיים, עורכים, תרשיש – מחקרים ביהדות תוניסיה ומורשתה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ט.
  • סעדון חיים, עורך, תוניסיה – מתוך הסדרה "קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים", משרד החינוך, התרבות והספורט, מכון בן צבי והאוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ה.
  • פנקס הקהילות, לוב-תוניסיה, יד ושם, ירושלים, תשנ"ז.
  • צור ירון, סיפור תרבות – יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, תשס"ג.
  • צרפתי שמעון, תוניס "אל כדרה", תוניס "הירוקה" – על חיי היהודים בתוניסיה בשנים 1881–1948, תל אביב, תשנ"ג.




הודעות ועדכונים

 כנסים ועצרות בנושא "מהשואה לתקומה-יהדות תוניסיה בעת הכיבוש הנאצי "

 הכוונה לקיים מפגשים בנידון בערים הראשיות.

 מפגש שכזה התקיים בבאר שבע וזכה להצלחה גדולה.

   בתוכנית -חולקו בחינם חוברת מעודכנת על זכויותיהם.

  בנוסף- עדויות של ניצול בגיל 104 שהיה וחווה את מחנות עבודות הכפייה

   הוקרנו סרטונים המתעדים את האירועים בתוניסיה

   ניתן סיוע לנזקקים למילוי טפסים .

 פרסום עדכני עם לוח זמנים יופץ באתר  ובתקשורת וברשתות החברתיות.

יוסף בריח

052-6340033

ספרים ומסמכים(0)

There are no books yet.