פלאשוב

פרטי המחנה \ גטו

סיפור המחנה \ גטו

הנצחת מחנה הריכוז פלאשוב

בקיץ 1942 הוקם מחנה פלאשוב ע"י עובדי כפייה פולנים. פלאשוב נמצא מחנה ליד העיר קרקוב בפולין. המחנה נבנה על שטחם של שני בתי קברות יהודיים: "בית הקברות החדש" ברחוב אברהם ו" בית הקברות הישן" ברחוב ירוזולימסקה. המחנה יועד בתחילה לכליאתם של אסירים "כשירים לעבודה" מגטו קרקוב. שטחו של המחנה הורחב פעמים אחדות והגיע בשנת 1944 לכ-880 דונם. לאחר הרחבתו הראשונה בשנת 1941 הובאו למחנה האסירים היהודים הראשונים. לפני פינוי גטו קרקוב, מספרם של האסירים במחנה היה - 2,000 אסירים, ולאחריו, יותר מ-10,000. האסירים שנכלאו היו ברובם יהודים.

מפקד המחנה היה אמון גת (שהיה בדרגת אונטר-שטורמפיהרר- סג"ם), מפקד אס אס מווינה. תחתיו שירתו מספר גברים ונשים מהאס אס, מתנדבי אס אס אוקראינים וכ-600 מאנשי יחידות "גולגלות המוות" יחידת אס אס שהייתה אחראית לניהול מחנות הריכוז בגרמניה הנאצית. ב-13 במרץ 1943 פיקח גת באופן אישי על חיסול גטו קרקוב והעברת כל תושביו למחנה פלאשוב. באוגוסט ובספטמבר 1943 חוסל גטו בוכניה בפולין, וגם יהודיו נשלחו למחנה פלאשוב. בתוך מחנה פלאשוב, ברחוב ליפובה, הקים אוסקר שינדלר מעין תת-מחנה, בו שיכן את עובדיו היהודים, בהם עובדים שקיבל מיוליוס מדריץ'- "חסיד אומות עולם" מאוסטריה.

מחנה פלאשוב היה ידוע כמחנה עבודה, שסיפק כוח עבודה לתעשייה הצבאית ולחציבת אבנים. שיעור המוות במחנה היה גבוה מאוד. אסירים רבים, ביניהם ילדים ונשים, מתו מטיפוס, רעב והוצאות להורג. כמו כן, פלאשוב ידוע לשמצה בשל מטווחי הירי שנערכו בו, הן על יחידים והן על קבוצות. את מפת המחנה הכין הגרפיקאי יוסף באו, מאסירי המחנה, לבקשתו של גת. כל המסמכים שנקשרו לרצח ההמוני בפלאשוב הופקדו ע"י אמון גת, המפקד, בידי אשת האס אס אורלובסקי. במסמכים אלו החזיקה עד לסיום המלחמה, ולאחר מכן השמידה אותם במסגרת תוכנית 1005 להעלמת ראיות. לאחר המלחמה, אורלובסקי תוארה על ידי האסירים כאשת אס אס בלונדינית, יפת תואר וסאדיסטית, שאהבה להצליף באסירים.

בינואר 1945, עזבו אחרוני האסירים ועובדי המחנה את פלאשוב ב"צעדת מוות" לאושוויץ, ביניהם מספר נשות אס אס. רבים מאלו ששרדו את הצעדה, נרצחו עם הגעתם.

ב-20 בינואר 1945, המחנה שוחרר ע"י "הצבא האדום", שהיה כבר ריק מאדם ומהוכחות לרצח שהתרחש בו.

כיום, במקום שבו היה המחנה נמצא שדה ריק. הוקמה אנדרטה בודדת, המנציחה את העובדה כי באתר שכן מחנה ריכוז.

 

עדותו של אמיל ברגמן על החיים בגטו פלשוב

"... ביולי 1942 שלחו את ה-200 בחורים לפלאשוב וביניהם היו שני האחים שלי, עדיין הייתה התכתבות עם הבית מפלאשוב. ולמעשה, נשארתי המפרנס היחידי בבית, הייתי בן 15 .ואני יכול לומר שעשיתי זאת בכבוד רב. ידעתי שאני חייב לעשות זאת, אני חייב להביא הביתה. אחותי, שהייתה ספרית עזרה מעט בפרנסה, ולמעשה לא רעבנו. הלכתי לעבוד בכל מקום שיהיה אפשר להביא הביתה את הפת לחם, ירקות בשר וקצת חמאה לילדה."

ש. איזה עבודה, למשל?

ת. "איזה לא? לעשות חצץ מאבנים. אני לא יכול לומר שכל הוורמאכט היו אוכלי אדם, שכולם היו נאצים. היו ביניהם גם בני אדם. ראו שאני בחור צעיר, ואני משתדל, אהבו אותי ונתנו לי מעט לחם, או שהיו מציידים אותי באוכל כשהלכתי הביתה. היה שם סמל אחד שהיה מרביץ כל היום, אבל בכל הזדמנות היה קורא לי לצריף שלו ואומר אל תחשוב שאני פרא אדם, מכריחים אותי-  ונתן לי לחם. היה שם בית מלאכה, מוסך ענקי, הפקיעו מפעל יהודי שהיה מנסרה ועשו ממנו מוסך. נתנו לי מרק הביתה, מרק של הצבא הגרמני, והיו בו בשר וגם לחם. שמחתי שאני יכול להביא הביתה משהו. היו ימים שלא הייתי צריך ללכת לעבוד ויכולתי ללכת לעבוד למען אחרים ולקבל את התשלום."

ש. חלק מהזמן עבדת בלי תשלום?

ת. "כן. סילוק שלג מהכבישים בחורף. במנסרת עצים."

ש. בלי כסף?

ת. "על זה הם עוד היו משלמים. כי זה לא היה מחנה ריכוז. העבודה הייתה כפויה,  אבל שילמו. כך שעד אותו יום מר וגורלי ב-1942 ,עד חיסול הגטו. כשהיה חיסול הגטו, שני אחי היו כבר במחנה פלאשוב. באותו בוקר הם הקיפו את הגטו סביב סביב, מי שעשה בעיקר את העבודה שלהם היו אוקראינים. לפנות בוקר עברו מבית לבית לאסוף את האנשים. אני עם אחותי הגדולה, התחבאנו בעליית גג ומשם הייתה לי תצפית על מה שנעשה. יכולתי לראות איך שמוציאים את אמי ואת אחותי השנייה עם הילדה על הידיים. את כולם רכזו במקום שהיה שוק בתוך העיר. ואני מסתכל מעליית הגג ואני רואה שבמרפסת של הבית היה גר איזה פליט מפוזנן קראו לו בונקוביץ. לא שכחתי את שמו וראיתי איך שהוא מצביע לעברנו. הוא,כנראה, ראה שאנחנו מסתתרים וקרא "יודה יודה" ואז האוקראיני הזה התחיל לדפוק ואנחנו קיווינו שלא יוכל לעלות ולא הצליח לעלות והלך לצד שני שהיה שם חלון."

ש. איך אתם הצלחתם לעלות?

ת. "אנחנו ידענו איך היו שם חביות וסילקנו אותן בבעיטות שלא יבינו. וכשראינו שהוא מתקרב אלינו, אחותי ואני קפצנו לחצר של בית אחר, ואז אחד מהם הפתיע אותנו עם ברזל ביד ונתן לי מכה חזקה ביד, ובמשך שנתיים שלוש הרגשתי את הכאב. באחותי הם ירו ופצעו אותה במצח. אספו את כולנו לאותו מקום, שם פגשתי את אמי ז"ל, ואת אחותי, תמה, ובתה הייתה סוניה ועוד אחות מינה. אחרי שאספו את כל האנשים הגיעו משאיות. לקחו אנשים מבוגרים, דחפו אותם ושם ראיתי איך מכניסים אנשים מבוגרים לאחת החצרות ויורים בהם. שם היו מרוכזים כל המרצחים ועושי דבריהם האוקראינים. ואיך שלוקחים תינוקות מידי ההורים ומשליכים אותם למשאיות. כל המבוגרים וכל הילדים הוצאו ליד בית הקברות שלנו. ראיתי את זה כשהייתי שם לפני ארבע שנים, את כל המקומות איפה שהוציאו אותם להורג, את כל המבוגרים והאנשים שאספו מכל הכפרים שמסביב."

מקורות:

ויקיפדיה

אתר יד ושם"




קישורים (0)

There are no links yet.

ספרים ומסמכים(0)

There are no books yet.